לקוחות מודעים לכך שמנהגי בקדש הוא להתחיל את יום העבודה בשעה שבע בבקר. אני בנאדם של בֹקר, ובערב אני מסמורטט. כשאִמון קראטה מתקיים בשעה שש וחצי בבקר אני אריה. אם האִמון בערב אני עכבר בסכנת הכחדה המועמד לחטוף מחמת רפיון הגוף וחולשת הדעת.
טרם אני מניח את עכוזי על הכסא והטלפון מצלצל. "אַ גוטנמאָרגן, בקר טוב רֶבּ אפרים, איר זענט שוין אין אַרבעט?, אתה כבר בעבודה?", כך מתעניין לדעת רֵֶבּ דוֹד שאין להזכיר את שמו האמיתי מחמת החסיון, אותו הכרתם כבר באפיזודות אחרות, אשר מודע היטב למוזרותי לגבי שעת התחלת העבודה במשרד.
בודאי בעבודה, שאחרת איך עניתי לטלפון? "כן רֵֶבּ דוֹד. און ווי זענען איר, ומה שלומך אתה"? אני עונה, ומחכה לשאלה שתבקש מידע ויעוץ משפטי חִנמי, שהרי זו דרכו של עולם, כלומר של רֵֶבּ דוֹד, מפקד הכוילל בעיה"ק שלא נזכיר את שמה מחמת החסיון, ואיך אפשר לחייב אותו?
"איר זען אַפּאַרטמאַנץ, גרונטייגנס? אתה מבין בדירות, במקרקעין?", כך רֵֶבּ דוֹד כמשיח לפי תֻמוֹ.
"אַוואַדע פֿאַרשטיין, בודאי מבין. אנחנו עוסקים הרבה בנדל"ן. חוזי מכירה וקניה, השכרות, דירות, בניינים, מגרשים, בניה, קבלנים…." אני עונה בעודני מנסה להניס את שרעפי השינה המסרבים להיעלם.
"הערן, איך האב, תשמע, יש לי, כלומר לא לי אלא לבת של אחד מהמתפללים אצלנו בבית הכנסת, פּראָבלעם מיט וווינונג, בעיה עם דירה. תוכל לקבל אותה כדי לנסות לעזור לה?" כך מתעניין לדעת רֵֶבּ דוֹד.
אולי כאן סוף סוף אוכל לקבל שכר טרחה, אני מהרהר ביני לביני. נראה. "קיין פּראָבלעם, אין בעיה. תבקש ממנה להתקשר לקבוע פגישה במשרד. איר וויסן וואָס פונקט די פּראָבלעם?, אתה יודע מה בדיוק הבעיה?" אני מנסה להראות ענין, "ומדוע, במלא הכבוד הראוי, היא אינה מבקשת עיצה מעו"ד מהקהילה שלכם או ממך בתוך הרב שלה"? אני מִתַּמם, שהרי ברור שיש דברים בגו וכי כאשר רֵֶבּ דוֹד פונה אלי הרי זה רק באותם מקרים נדירים בהם אין אפשרות להסתייע בדין תורה ויש צרך לקבל סיוע חיצוני.
"דאָך איך וויסן, ודאי שאני יודע, אבל עדיף שהיא תציג את הבעיה כשתגיע אליך" מהגֵּג רֵֶבּ דוֹד, "אבקש ממנה להתקשר למזכירתך לקבוע פגישה", ומוסיף ברכה כמנהגו, "ויְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּהְיוּ מְזוֹנוֹתֵיךָ וּפַרְנָסַתךָ וּמְזוֹנוֹת וּפַרְנָסַת בְּנֵי בֵיתךָ עִם מְזוֹנוֹת וּפַרְנָסַת כָּל עָם בֵּית יִשְׂרָאֵל, מֻכְתָּרִים וּמְאֻמָּתִים וּמֻצְדָּקִים…" ועוד משהו בלתי מובן.
למחרתיים מגיעה למשרדי עגלה ובה תינוק ומאחריה ילדה כבת ח"י שנים, כרסה בין שיניה, פאה נכרית על ראשה, עטופה בשכבות בִגוד כבצל. "אני מקווה שתוכל לעזור לי. אני מיואשת כבר", כך היא בעברית. מצוין חשבתי. לפחות לא ביידיש.
"מה הבעיה? נראה אם אפשר לסייע בידייך."
"אַזוי אַז. אז ככה". נו, חשבתי. גם פה יידיש. מילא. "אנחנו גרים בדירה של הדודה ושל אמא. שתיהן ירשו את הדירה, שני חדרים וסלון, מסבתא עליה השלום מנוחתה עדן. הדירה קטנה, ובעזרת השם יתברך, כשאלד, היא לא תספיק לנו ונצטרך לעבור לדירה גדולה יותר", כך הצָּדֶקֶת.
"אז מה הבעיה?" אני תוהה בקול, "תמכרו את הדירה הזו ותרכשו דירה גדולה יותר. תקחו משכנתה וגמ"חים שהרי אֱלוֹהֵי יִשְרָאל מֶלֶךְ גָדוֹל וְנוֹרָא קָרוֹב לְכָל קוֹרְאָיו לְכָל אֲשֶׁר ייקְרָאוּהוּ בֶּאֶמֶת מַצִיל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן…" אני מצטט לה חלקית.
"כאן בדיוק הבעיה. הדודה אינה מסכימה למכור. ואם נמכור, היא רוצה את מחצית התמורה שתתקבל מהמכירה", כך לוחשת הריבה ההרה כממתיקת סוד.
"זייער קלאָר, ברור לגמרי" רציתי להפגין ידיעה קלושה בשפת האלמוות של שלום עליכם, "זי ס ענטייטאַלד צו אַז, היא זכאית לכך. הרי מחצית הדירה שלה ומגיע לה חצי מהכסף שיתקבל".
"אבער איר טאָן ניט פֿאַרשטיין, אבל אתה לא מבין", הזדרזה הצדקת למצוא מפלט בשפתה. "אם נקבל רק חצי מהכסף לא נוכל לעבור דירה. די געלט איז נישט גענוג אַפֿילו מיט אַ היפּאָטעק און צדאָקע, הכסף לא יספיק גם עם משכנתה וגמ"ח", מתבכיינת הדיירת, "אי אפשר להכריח אותה למכור ולתת לנו את הכסף? זי האט פינף אַפּאַרטמאַנץ, יש לה חמש דירות בארץ, והיא גרה בכלל בחוצלארץ. עס טוט נישט דאַרפֿן די געלט, היא אינה צריכה את הכסף".
האמת, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "מה פתאום להכריח אותה? הרי מחצית הדירה שלה. אם היא אינה מסכימה זוהי זכותה. אפֿשר פּרובירן אין אַ ראבינער הויף דאס איס ישיבֿה קאָורט, אולי תנסי בבית דין רבני, בתביעה בהסתמך על דיני צדקה? אנחנו פשוט איננו עוסקים בצד המשפטי של המשפט העברי", כך אני, מנסה להתחמק באלגנטיות. ברור ששכ"ט לא יצא מכאן אלא רק כאב ראש.
"נסינו הכל. אבל הדודה בשלה. היא איננה מסכימה לדין תורה ומאיימת לפנות לבית משפט אזרחי. ישמרנו ה' מכל צרה. יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה, יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", שחה הגברת שעל סף הלידה, "היא קצת לא נורמלית. מה היא אינה מבינה שאנחנו צריכים את הכסף? הרי אנחנו חייבים לעבור דירה או-טו-טו.", ובטונים קצת יותר גבוהים, "מה, אין דרך להכריח אותה? אין דיין פּלאַץ, אצלכם בבית המשפט?"
מה זה "אצלכם" חשבתי לעצמי, ממש כמו הרשע בהגדה של פסח "רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו", אבל כמובן אינני אומר זאת לפציינטית, ואינני יכל להקהות את שיניה, "אין אפשרות חוקית. מצטער. אני מציע שתגיעי לכלל הסכמה עם הדודה, אולי בעזרת שכנים, או רֵֶבּ דוֹד…." אני מנסה להפיס את דעתה.
"אתה בטוח? רֵֶבּ דוֹד אמר שתוכל לעזור. ער אַפּרישיייץ איר זייער פיל, הוא מעריך אותך מאוד."
"מצטער" כך אני, "אינני מכיר דרך משפטית לפתור את הבעיה שלך. שיהיה במזל טוב עם הלידה. להתראות.
נפרדנו לשלום, אני בפִלָאון מה והיא בעִצָבון.
חולפים להם בנחת יחסית מספר חדשים ואינני שומע דבר מהרפתקאות הדודה ואחייניתה או נכדניה, לא הקודם ולא הרך הילוד, וגם לא מרֵֶבּ דוֹד, אולם נפלאות דרכי האל ובעזרתו יתברך נפגשתי בצוק העתים עם רֵֶבּ דוֹד. בלווייה של אחד מבני המשפחה. אבער וואָס, אלא מה. חפשתי הזדמנות לשוחח אתו וזו נקלעה לידי בסיומה של הלווייה. "שלום רֵֶבּ דוֹד. וואָס מאַכט יר? מה שלומך? והמשפחה בעזרת השם?", כך אני, מנסה שלא להראות עניין דווקא במקרה הדודה, אחייניתה ונכדניה ומקווה שהוא יגלֹל בפני את הארועים שבעקבות המפגש הבלתי מסייע שהיה לי עם הגברת במשרדי. "גאָט צו דאַנקען אַלץ איז פייַן, ישתבח שמו, הכל בסדר גמור", מפטיר רֵֶבּ דוֹד. המתנתי למוצא פיו לגבי הנושא אולם לשוא. "קענען איך פרעגן אַ קשיא, אפשר לשאול שאלה, רֵֶבּ דוֹד?" "מיסטאָמע, בודאי, רֵֶבּ אפרים. עד חצי המלכות". "דעם דאַמע. געבורט געגאנגען געזונט? הגברת הזאת, הלידה עברה בשלום?" אני שואל ורואה שהוא יודע היטב על מה אני מדבר. "אלץ געגאנגען געזונט, הכל עבר בשלום. ויִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. וגם קיימתי מצוות הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו." "און נוליוועדז, והזוג הצעיר, עודנו מתגורר בדירה של הדודה?" אני מנסה להכווין אותו לנושא שמעניין אותי. "תודה רבה. הכל בסדר. דער וווינונג סאָלד, הדירה נמכרה. הזוג הצעיר רכש דירה של חברת משהב. ארבעה חדרים בלי עין הרע. והכל בא על מקומו בשלום בעזרת השם. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ לַכֹּל וְהִתְקִין מִחְיָה וּמָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא בְרַחֲמָיו וּבְרוֹב חֲסָדָיו כָּאָמוּר…" מצטט לי רֵֶבּ דוֹד מברכת המזון, ואינו מוסיף. אני רואה שרֵֶבּ דוֹד אינו ממשיך ומפרט ומניח שבאמת הכל כשורה. "אני שמח שהכל הסתדר והזוג הצעיר מאושר והצטרף אלינו יהודי נוסף, שיהיה בריא, כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים…" מלמלתי. משאין כל תגובה והמשך מרֵֶבּ דוֹד אני מוסיף כמתבקש, "דו זאלסט ניט וויסן ניט מער צער, שלא נדע עוד צער, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", ואנו נפרדים לשלום. און די טעלעפאָנירן רינגס, והטלפון מצלצל. שעה שבע בבקר בדיוק. "רב אפרים, קענען איך פרעגן אַ קשיא? אפשר שאלה?" שוב רֵֶבּ דוֹד. אבער ווער, אלא מי?
"בודאי ובודאי רֵֶבּ דוֹד. אני מקווה שכלם בריאים והכל בסדר?"
"הכל מצוין רב אפרים. עס איז אַ קליין פּראָבלעם, רק יש בעיה קטנה. זוכר את הזוג הצעיר והדודה והדירה?" ופה אני חש במיגרנה המרחפת מעל ראשי כשעבוד צף העומד להתגבש. האם גם כאן יש משהו, קטנטן, שאינו כשורה, או חוקי, או בעייתי משהו? מה פתאום "האם?". בודאות… "געדענק ויסגעצייכנט, זוכר היטב רֵֶבּ דוֹד. ואני גם זוכר שבלווייה אמרת לי שנולד ילד לתפארת משה וישראל, שהדירה נמכרה בעזרת השם (כלומר הדודה), שנרכשה דירת ארבעה חדרים בלי עין הרע…"
"נכון. נכון. אבל בבקשה. אתה יכל לקבל את הצדֶקֶת שוב כדי לנסות לסייע בידיה, אם אפשר?" מבקש רֵֶבּ דוֹד בקול של שליח צבור.
"אבל מה הבעיה, רֵֶבּ דוֹד?" אני שואל בקול ענות חלושה.
"עדיף שתשמע מפי הגבורה. היא תספר לך בפגישה". והוסיף כמתנצל, "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ."
למחרת מגיעה למשרדי עגלה ובה תינוק, ילד כבן שנה וחצי מהדס לידה, ומאחריה ילדה כבת י"ט שנים, כרסה בין שיניה, פאה נכרית ובגדים כבצל. "בבקשה תעזור לי. יש לי בעיה חמורה", כך היא בהתחנחנות.
"מה קרה? ספרי לי בבקשה מההתחלה. מאז שעזבת את משרדי. מה עשיתם. איך מכרתם. איך קניתם. אלץ, הכל", בעודי חש בחרדתיות הגוברת.
"אַזוי אַז, אז ככה", החלה הצדקת. "מכרנו את הדירה בסכום יפה…"
"רגע. סליחה שאני קוטע את דברייך. הדודה בסופו של דבר התרצתה?"
"לא. וזוהי בדיוק הבעיה. מכרנו את הדירה…"
"אבל אם היא לא התרצתה, איך מכרתם את הדירה? הרי היא צריכה לחתום על החוזה, מסמכי משכנתה, בקשה לרִשום מקרקעין, בקשה לרִשום הערת אזהרה, הצהרות למס שבח מקרקעין, שטרי מכר, יפוי כח בלתי חוזר…" אני מרצה בבהילות.
"אַזוי אַז. נישט, אז ככה, שלא."
"אז איך? מה? מתי?" מלמלתי ולעלעתי, רואה אפרפרי עננים אל מול עיני המפלבלות.
"נאָר אַ מינוט, דאָ איך קומען, רק רגע. הנה אני מגיעה. כשהבנו שהיא אינה מסכימה, לקחנו שכנה למשרד הפנים, היא התחזתה לדודה, הצטלמה במקום, חתמנו, אמא ואני, על תצהירים שהיא היא הדודה, הבאנו אתנו תעודה ישנה של הדודה בה החלפנו קודם לכן את התמונה לזו של השכנה, וקבלנו תעודת זהות זמנית על שם הדודה עם התמונה של השכנה. צדקת גמורה השכנה שלנו. הבינה שזה מקרה של פקוח נפש…"
"אבל זה זיוף, תרמית, הונאה", עפה לי זעקה קטועה מגרוני הניחר.
"אבער עס איז געווען קיין ברירה, אבל לא היתה ברירה. היינו צריכים לעבור דירה. איך דערציילט איר לעצטע מאָל, אמרתי לך כבר בפעם שעברה…" "אזוי וואָס האט איר? אז מה עשיתם?", רועד קולי, כֻּלי עניין בפרשת השוד והגזל לאור היום ההולכת ונגלית בפני. "הלכנו לעו"ד משלכם והוא עשה חוזה ומכרנו את הדירה. השכנה חתמה על כל המסמכים ועוה"ד שלא הכיר לא אותה ולא את הדודה, עס איז דייַן ניט ונדזערער, הרי הוא משלכם ולא משלנו, אִמת את החתימות, מיר גענומען אַ היפּאָטעק, לקחנו משכנתה והכל שריר, בריר, וקיים…"
"ומה קרה? הרי ברור שלא הכל שריר, בריר וקיים, שאחרת לא היינו מקיימים את ההתוועדות דעכשו?" תהיתי.
"אַזוי אַז, אז זהו. תעודת הזהות הקבועה נשלחה לבית של הדודה, איר וויסן, אונדזער קוואַרטאַל, אתה יודע, אצלנו בשכונה. בדירה מתגוררים שוכרים שמתפללים אצלנו בבית הכנסת וכֻלם מכירים את כֻּלם. הוא קִבל את כל הדאר עבור הדודה ושלח אליה לחו"ל שם היא מתגוררת כפי שספרתי לך…"
"נו?"
"אז הדודה קבלה את התעודה וראתה שהפרצוף בתמונה הוא של השכנה אותה היא מכירה כמובן. היא עשתה כמה טלפונים, בררה את העניין והבינה מה שעשינו. התחילו צעקות ואיומים. אבער זי טוט נישט פֿאַרשטיין, אבל היא לא מבינה. לא מסכימה. הסברתי לה שהיינו מוכרחים למכור ולעבור דירה. היא לא מוכנה להקשיב ולראות. עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ", מצטטת באזני תלמידת החכמים. "איך טאָן ניט וויסן וואָס זי וויל, אני לא יודעת מה היא רוצה. הרי מדיני צדקה…" "וואָס זי וויל? מה היא רוצה?" התרתחתי. "קיי וויל איר געלט, היא רוצה את הכסף שלה. מה יצאתם מדעתכם? הרי אמרתי לך כבר בפעם שעברה שחצי מהכסף שייך לה." "אבער עס איז ניט רעכט, אבל היא לא צודקת" החלה הצדקת להרים את קולה, "מדיני צדקה מגיע לי. לה יש חמש דירות ודירה בחו"ל. היא לא צריכה את הכסף ואני כן. היא צריכה לעזור לי. אני אחיינית שלה. דאס איז זייַן פליכט, זוהי החובה שלה."
"אם זה המצב, מדוע לא פניתם לבית דין תורה על מנת לחייב אותה? הרי זוהי ההלכה, לא?" הגבתי בחולשת עצבים גוברת.
"אַזוי אַז. אז ככה", חזרה הצדקת על הבטוי שהחל להציק לי באצבע האמה של היד הימנית, "פנינו לדין תורה והדיינים זִמנו אותה. אבל היא אמרה שאינה מכירה בסמכותם ופנתה בעצמה לבית משפט של עכו"ם. סליחה, לבית המשפט שלכם שקוראים לו בית משפט השלום. לא מבינה למה, כי הוא לא עושה שלום בכלל…", יש בזה משהו, הרהרתי ביני לביני.
"ווו וואָס געשען, ושם מה קרה?", שאלתי. "נאָך גאָרנישט, עדיין כלום. אמרו שיש לנו 30 יום להגיש כתב הגנה. אבער זי אויך קאָנטאַקטעד דעם פּאָליצייַ, אבל היא פנתה גם למשטרה…"
"תראי. דעתי לא השתנתה. צריך לתת לה את הכסף שמגיע לה. קיין ברירה, אין ברירה. אולי אם היא תקבל את הכסף היא תבטל את התלונה במשטרה ואת התביעה. תדעי לך, שבצעתם מספר עבירות שדין כל אחת ואחת מהן כלא: זיוף המשפיע על עסקאות, שמוש במסמך מזוייף, עושק, התחזות כאדם אחר, התחזות כבעל תעודה, ועוד ועוד. דער בלויז לייזונג איז צו באַצאָלן איר די געלט, הפתרון היחיד הוא לשלם לה את הכסף…"
"אבער ווי, אבל איך? כל הכסף שקבלנו הלך לדירה של משהב. אני יכולה להחזיר לה אולי 5,000 $ ולא יותר, והחלק שלה הוא 85,000 $…"
"קענען ניט איר זען עס ס קיין ברירה?, את לא רואה שאין ברירה? את רוצה להגיע לכלא? את והשכנה? אנטשולדיגט. איר האָבן קיין ברירה, מצטער. אין לך ברירה, ויפה שעה אחת קודם…", אני אומר בפסקנות ובעצבים מתוחים.
"אז לא תוכל להכריח אותה לקבל 5,000 $, ובתשלומים כמובן?"
אני מרגיש כישעיהו הנביא באמרו, "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן", ולפיכך אני אומר, "נראה לי שאין לי מה להוסיף עוד. אנטשולדיגט, מצטער, אבל אינני יכל לעזור לך. להתראות".
שלא כמנהגי אני נוהג בחסר נימוס מה, על דרך ההמעטה. הגָ'נָאנָה עולה לי לקומה העליונה. מישהו יכל להאשים אותי?
כל החבורה, הצדקת, כרסה שבין שיניה, הפאה הנכרית, הבגדים המבוצלים, העגלה ושני הילדים שכשם שנכנסו לברית, כן יכנסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתפנים מן המשרד ופעמיהם לעיה"ק שלא נזכיר את שמה מחמת זהירות החסיון, ואני פונה באנחה אל כמוסות האדוויל הממתינות בסבלנות אין קץ להשקיט את פטישי המיגרנה המשתלטת על כל חלקה טובה בקדקדי.
חולפים להם חדשים, והפעם מזדמנת לנו בר מצווה שאינני יכל להתחמק ממנה כי אחותי בעלת הלב הרחב והנפש המשפחתית מבקשת ללכת לארוע. כמובן שאני מתנדב לשמש לה נהג ומלווה וגם בגלל שהיא אומרת שצריך מידי פעם בפעם להראות שאכפת לנו. ומשפחה זה לא סתם. ובני משפחה לא בוחרים. ודם סמיך ממים. ושלא יחשבו שאנחנו סנובים. ובכלל. אני מחפש את רֵֶבּ דוֹד כדי לברר מה עלה בגורל הצדקת וילדיה שיזכו למצוות. והדירות המדוברות. והדודה שאינה מאמינה בדיני צדקה. והשכנה המתחזה. ומה גורל התביעה והתלונה. הכל מתערבב לי מול העיניים במחול חרבות חצ'טוריאני, וזאת עוד טרם בא אל קרבי האלכוהול.
"או, שלום רב אפרים. מזל טוב. מזל טוב." קרנו פניו של רֵֶבּ דוֹד בבואו להקוויץ' את ידי. "ווי ס די משפוּחה? מה שלום המשפחה ?
"הכל בסדר רֵֶבּ דוֹד. מזל טוב לבחור הבר מצווה. שתזכו לגדלו לחופה ולמעשים טובים. תוכל לספר לי בבקשה מה עלה בגורל הצדקת ששלחת אלי"?
"אה. שום דבר. אחרי שחזרה הצדקת מהפגישה אצלך, כֻּלה בוכיה, הבנו שאין ברירה, אז אספנו את הכסף ונתנו לדודה…"
"85,000 $ רֵֶבּ דוֹד? ככה, אספנו?"
"אוואַדע. ווי איר האט געזאגט. עס איז קיין ברירה, בודאי. כמו שאמרת. אין ברירה. אספנו הכל בערב אחד. גוט מענטשן דאָ, אנשים טובים אצלנו. והכל בא על מקומו בשלום, וכמו שנאמר "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה".
נדהמתי. בעצם לא. תארו לעצמכם. בעיה"ק שלא נזכיר את שמה מחמת הזהירות, חלק הארי של האנשים קשי יום בעלי משפחות גדולות. הם מפרישים ממילא מעשר מכל הכנסה שיש להם. והנה, בעת הצֹרך והמצוקה, בערב אחד מתאגדים, משנסים את ארנקיהם המחוררים, ומגייסים סכום עתק של 85,000 ₪ לפתור בעיה של רמאית… מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד?.
סוף דבר:
כעשר שנים ויותר לאחר הארועים המתוארים לעיל, אני מזדמן, שלא כמנהגי בקֹדש, לבר מצוה משפחתית, ממנה אין להתחמק מחמת לחצים הגורמים לרגשי אשמה בגין התעלמותי המכוונת מאירועים אלו, מנסה נואשות למנוע שיצא לי, רחמנא ליצלן, שם של כִּילי הנמנע משמחות כדי לחסוך מעותיו…
אני מסב ליד שלחן שאת שכני אינני מכיר כלל, ומסוּבִּין אלו אינם מסתופפים בחברתי בדרך של שגרה ובימים כתִקּונם.
לפתע נוחתת על כתפי יד כבדה. "אין די ענדס פון אַלע ריפּענטאַנט. בסוף כלם חוזרים בתשובה", נשמע באזני קול חזני עמוק.
"וואָס מאַכט יר רֶבּ דוֹד? מה שלומך רֶבּ דוֹד?" אני קופץ על רגלי, שמח לשמוע סופסוף קול מוכר, ולוחץ את ידו. "וואס מיר האט דעם שכל? במה זכינו לתובנה זו?".
"אדם שחושש שהוא מגיע לסוף דרכו, מתקרב לאלוהים. אף אחד אינו מוכן לחשוב שאחריו אין כלום. כולם רוצים להאמין בעולם הבא", מתפלסף רֶבּ דוֹד.
"אַזוי וואָס ניט איידער? אז מדוע לא קודם?", אני מנסה לעקוץ אותו.
"די יונגע העלדן. הצעירים גִבּורים. חושבים שישארו צעירים לנצח". כך רב דוד. מה קרה לו?
אני מסתפח לצדו של רֶבּ דוֹד המתקדם לעבר שולחנו, סקרן לדעת מה הוביל להתפַּיְטות שלו.
"רֶבּ אפרים, געדענקען די געשיכטע פון דער וווינונג? זוכר את הספור עם הדירה?" שואל רב דוד בהִתַּממות. ההבעה הזו מוכרת לי. תיכף תגיע פואנטה מעניינת או בקשה לסיוע משפטי בחִנַּם…
"געדענקען. זוכר. וואָס געשען? מה קרה?"
"הדודה הגיעה לארץ, בקשה לקנות חלקת קבר ליד קברי הוריה, בבית העלמין בעיר", כך רב דוד, השולט ביד רמה, בין היתר בחברא קדישא. איך לא.
"אזוי וואָס? אז מה?"
"מיר געזאגט אז עס איז אוממעגלעך. אמרנו שאי אפשר. היא כבר לא חברה אצלנו. היא בחוץ לארץ. דו זאלסט ניט גלויבן אין רעליגיעז געזעץ. לא מאמינה בדין של תורה". חיוך מתחיל לבצבץ לזוית פיו של רב דוד. אינני זוכר שאי פעם ראיתי אותו צוחק. גם עיניו הכחולות מצטרפות לחיוך.
"אז מה קרה? מכרתם לה חלקת קבר?"
"מיסטאמע. בודאי. הונדערט טויזנט דאללארס. מאה אלף דולר."
"וואס איז די פאקטש פרייז? מה המחיר האמיתי?" אני מתעניין לדעת. הרי לא סתם אני מקבל מידע שלא בקשתי.
"פופצן טויזנט דאללארס. 15,000 דולר". החיוך מפציע ממש.
"ומה עם ההפרש של 85,000 $?" אני מתמם, מבין אותו מצויין.
"פּוּנְקְט. בדיוק". עונה רב דוד.
