"אדוני עושה צוואות, ירושות, נכסים?" כך בטלפון הלקוחה מצאצאיות אבא שלום שבזי משוררנו.
"כן גברתי" כך עבדכם הנאמן.
"אפשר לקבוע פגישה?" שחה הגברת.
"מה קרה ובאיזה עניין?".
"אז ככה. בעלי זכרונו לברכה, נאסף אל אבותיו עליהם השלום, והותיר אותי עם שישה ילדים ובית במושב…"
"בעלך השאיר אחריו צוואה?", כך אני.
"כן, ובה רשומים כמה מגרשים ואני מקווה שהם שווים משהו, והכל בשבילי ובשביל ילדינו."
"במה עבד המנוח זצוק"ל?" אני שואל.
"הוא היה סוכן נוסע. נסע בכל הארץ ושר את סיר הסירים אשר לשלמה. מכר סירים של סולתם בכל הארץ."
"או.קיי. נפגש מחר בשעה 10:00 במשרדי."
מגיעה המטרוניתה, בלוויית שלושה ילדים בגילאי גן ובי"ס יסודי. לאחר תחקור ודרישה הוכנה בקשה למתן צו קיום צוואה, סוכם על תשלום שכר טרחה והוצאות, והגברת נשאלה אם לדעתה יש מי שיערער על הצוואה כי אז שכר הטרחה ישתנה כמובן.
"מה פתאום", כך האלמנה הטריה, "היה איש צדיק, לא עשה רע לאיש, וכל כֻּלו היה בעבודה. אפילו היו פעמים שנשאר לישון בצפון או בדרום במסגרת העבודה. מעולם לא התלונן, למרות שאהב את הבית והמשפחה, לא הסתכל על נשים אחרות, ישתבח שמו לעד".
הגשנו את הבקשה לצו קיום צוואה וכמנהג טחנות הצדק הטוחנות את הלקוחות ועורכי הדין לאט ובטוח המתינו כל הנוגעים בדבר לקבלת צו קיום הצוואה.
הטלפון מצלצל במשרד. "זה עו"ד"? נושפת גברת עצבנית בשפוֹף.
"כן גברתי. במה אוכל לסייע בידייך?"
"הבן זונה היה נשוי?", כך הנושפת.
לרגע הייתי אבוד, אבל התעשתנתי מהר. "בודאי. אישה נחמדה עם שישה ילדים. ראיתי תעודת זהות, תעודת נשואים, ותעודת פטירה ומה לא, ויש בקשה אצל רשם הירושות עם תצהיר והכל כשר, בריר, וקיים".
"אבל הוא היה בעלי. ויש לנו שני ילדים. ויש לי צוואה בה מפורטים שלושה מגרשים עבורי ועבור שני ילדינו. אפשר לסור למשרדך ? להתיעץ? לראות מה לעשות?"
שלא בשמחה יתרה נפגשים במשרד. צעירה בהרבה מהראשונה, שני ילדים שהגדול ביניהם כבן שלושה חורפים, תעודת נשואין. תעודת זהות. תעודת פטירה. והכל כשורה למעט עובדת הביגמיה הברורה על פניה. וגם על פניה הנדהמים של הצרה. המגרשים שבצוואה אינם אלו שבצוואה הראשונה, כך שאין מחלוקת אמיתית בין המקורננות.
"את מוכנה להפגש עם צרתך?" כך אני. "לפחות שהילדים יכירו את אחיהם, כדי למנוע התנגדויות לצוואות מטעם שתיכן, וגם בעיות בעתיד אולי, שהרי גם את וגם היא גרות במושבים סמוכים. אבל בלי בלגנים, או קיי?"
"אם אתה חושב שזה יכל לתרום ואין ביננו ריבים, והיא לא תגע לי במגרשים, אז בסדר".
מצטופפים צאצאי רבנו שבזי במשרד. תשעה ילדים ושתי נשים, אבלים על אבא ביגמיסט שנפטר, מכירים זה את זה, מחליפים רשמים, מבינים שכאשר לדברי המנוח הוא נשאר ללון בצפון או בדרום הוא חלק את יצועו בין שתי הצרות. להפתעתינו ולתדהמתנו הרבה הגיעו הצרות המקורננות לבית תימן להבנות, ואפילו השכנים לא הזמינו משטרה בגלל הצעקות.
הכננו בקשה למתן צו קיום צוואה נוסף, תצהירים וכיוצ"ב והבקשה הוגשה. ממתינים.
טלפון. "אדון עו"ד שמטפל בעזבון של הבן זונה?", כך הצרה השלישית כמסתבר…
"כן. אפשר לעזור?", אני ממלמל בעודי על סף העלפון והדֶה זָ'וו מסמא את עיני.
"הוא הבטיח שיתחתן אתי. יותר מפעם אחת. ויש לנו ילד בן שנה ואני בהריון. והבן זונה התפגר. מה יהיה עלינו?" כך הבוכיה.
"הוא השאיר לך צוואה? מגרשים? כספים?" אני מנסה לגשש בזהירות בין משברי הפוליגמיות והקרניים.
"כלום. שומדבר. ולא אמר מילה על זה שהוא נשוי." ממשיכה לבכות.
לא היה לי לב להסגיר שהמניאק היה נשוי פעמיים ולא רק פעם אחת ובעולם יש לילד ולעובָּר עוד תשעה אחים…
"תראי", אני לוחש בשארית כוחותי, מנסה להלך בזהירות בין רסיסי הבלהות, "אם המנוח לא הכין עבורכם צוואה, את צריכה לפנות לעו"ד, אני מצטער אבל אינני יכל ליעץ לך כי יהיה בכך נגוד אינטרסים…"
לשאלתכם הברורה, לא קבלתי פניות מאלמנות ונשים זנוחות נוספות, ולא אכביר עוד מילים על מהומות הדיונים שלאחר מכן.
ומוסר ההשכל? אין לי מושג. לא תמיד יש פואנטה. רק ספּור. נשבע לכם שאמיתי לגמרי.
