ויטרינה

ילדים נשארים ילדים בעיני הוריהם גם אחרי שהם בוגרים, נמצאים ברשות עצמם והם עצמם הורים. כך הם ממשיכים לראות אותם, גם כאשר ובמידה שהילד עובר את הורהו מבחינת מעמדו הכלכלי, המקצועי או החברתי, הבנאדם נשאר תמיד ילד. איך אומרים? אין הבדל בין ילד למבוגר אלא בשווי הצעצועים.

אני לכשעצמי זוכר את עצמי מקבל את רשיון עריכת הדין. ארוע מכונן. ההורים מתגאים בבנם המוצלח, אדבוקט במשפחה. אבל מה? עבורם עדיין אני ילד.

במשך מספר שנים לאחר קבלת רשיון עריכת הדין אמי, שתזכה לחיים ארוכים וטובים אמן, עדיין נזקקת לשרותי עו"ד אחר, עו"ד אמיתי לדעתה, כדי לחתום, למשל, על תצהיר הוכחת חיים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. ברור. בנה עדיין ילד למרות שהוא כבר עו"ד מורשה ומוסמך, נשוי ואב תאומות. הנכדות הראשונות שלה.

אני זוכר היטב את אבי זצ"ל מנהל את חנות הנעליים שלו ברחוב המלך קינג ג'ורג', כן, כך הרחוב קרוי בלשונו, מול קולנוע מקסים. עכשו אין שם קולנוע, המקום הופך להיות 'העין השלישית', וחנות הנעליים הופכת לְפִצּוּצִיָּה, אבל אז החנות מהווה בית ועד לחכמים. כלם מתועדים שם, מתיעצים עם אבא זצ"ל, והוא בחכמתו בורר בין הנצים, ואין איש שאינו מקבל את פסיקתו הניתנת בשום שכל, בהגיון ברזל פרקטי, וברוח טובה.

שחקני "הבימה" השוכנת אחר כבוד בסמוך לחנות, מביאים את מחלוקותיהם ומריבותיהם הקטנות כגדולות בפני אבא זצ"ל, ואין אחד היוצא מאצלו ללא הסכמה, סִפּוק ופתרון של שלום והגיון.

הבנין כֻּלו בבעלותו של המנוח גנץ. הדירות והחנויות בדמי מפתח, ובעלַבָּית מסרב למכור את זכויות הבעלות לאיש מהדיירים. כל נסיונותיו של אבא זצ"ל לרכוש את הזכויות מבעלבית עולים בתֹהו. עד מתי? עד הגיע מים עד נפש. נפשו של בעלַבָּית כמובן.

רוצה הגורל והמנוח גנץ מסתבך כספית עם הבנק המתדפק על דלתותיו, ובצר לו הוא מתיעץ עם אבא. והעֵצה הפרקטית והחכמה? "תמכור לאותם דיירים המעוניינים בכך את זכויות הבעלות בדירותיהם וחנויותיהם, מהם במילא דמי השכירות המוגנים שאתה גובה מזעריים, והחובות ישולמו ובא לציון גואל".

במקביל, אבא אוסף את השכנים, מבהיר להם את המצב והזדמנות הפז הנקרית בדרכם, ומציע לעשות כמוהו, לרכוש את הזכויות כל עוד שעת הרצון עומדת בשערו של החייב הגנצי, ומזמנת את הדיירים המוגנים לחסות בצלה.

חלק מהדיירים אינו מעוניין. "דמי השכירות ממש נמוכים, ולפנות אותנו אי אפשר שהרי אנחנו מוגנים, אז מדוע?", דיירים אחרים עדם אינה משגת לשלם את הסכום המתחייב, למרות שהבנק הנושה מציע, בהמלצתו ועל פי רעיונו של אבא, לממן בהלוואה אפותקאית את כספי הרכישה. כסף טוב חלף כסף רע.

בסופו של יום, אבא וכמה דיירים רוכשים את זכויות הבעלות בנכסיהם, מצילים את בעלַבָּית מצפרני נוֹשוֹ והופכים לבעלי רכוש מאושרים, לבעלַבָּתִים בעצמם. לימים אותם אלו שנותרים דיירים מוגנים מסירים את כובעם בפני אבא. "צדקת כמובן. ועכשו איזו ירושה נשאיר לילדים?".

אבל לא על זה בא אני לספר היום, אלא על המקרה בו עוה"ד הילד הופך לעורכדין בעיני הוריו.

לחנות חלון ראוה ענק הפונה אל עבר קולנע מקסים, ואל מעלה שדרות ש. בן ציון, שם העט של שמחה אלתר גוטמן, סופר ומתרגם, שבין היתר יסד עם חיים נחמן ביאליק ויהושע רבניצקי את הוצאת הספרים 'מוריה', אביו של הסופר והצייר נחום גוטמן, אשר למרבה האירוניה נפטר בשנת 1932, השנה בה אבא זצ"ל עולה לארץ במסגרת המכביה הראשונה. השדרה נמשכת מכיכר הבימה, בפינת רחוב אחד העם ושדרות תרס"ט, עד כיכר מיכאל'ס בפינת רחוב המלך קינג ג'ורג', והמשכה הישיר מערבה לרחוב בוגרשוב עד חוף הים.

באותם הימים, לעירית תל אביב המונהגת ביד רמה ע"י ראש העיר המנוח שלמה צ'יץ' להט ז"ל שהלך לבית עולמו בשנת 2014, עגלות המובלות ע"י סוסים לְפִנוּי אשפה. בהיות שדרות ש. בן ציון במורד בואכה החנותה, אתרע מזלו של אחד מהסוסים העירוניים, בין בגלל שפרסותיו מחליקות, ובין בגלל העֹמס הגדול ההודפו קדימה, והוא מִדַּרדר עם עגלתו העמוסה במורד התלול הישר אל הויטרינה של חנותנו.

חלון הראוה מתנפץ בקול אדיר. למרבה המזל אין לקוחות בחנות בשעה כה מוקדמת ואבא נמצא בחלקה האחורי. הסוס המצוֵחַ מכאבי החתכים, נחבש, המקום מנוקה, והויטרינה מנופצת הזכוכיות מפונה. כמובן שאין להלין חנות ללא ויטרינה, ואין אפשרות להשאירה פעורה וגלויה. הזגג מגיע ומתקין חדשה.

"בשביל זה בדיוק שלחנו אותך ללמוד להיות עוֹרֶכְדִּין", אומר לי אבא, "העיריה אשמה, הסוס שלה, שתשלם. ארבעת אלפים לירות עולה הויטרינה. המון כסף. שתשלם. תגיש תביעה. מה שמגיע מגיע."

אני פונה אל עוה"ד של עירית תל אביב אותו אני מכיר מִנְסִבּוֹת אחרות, שוטח בפניו את הטענה והתביעה, מוסר בידו צלום הקבלה, ודורש את החזר הסכומים. "אינני מדבר על הפסד הכנסה וכיוצ"ב מרעין בישין, רק החזר ההוצאה על פי הקבלה".

לאחר דין ודברים, עירית תל אביב מסכימה לשלם 3,800 ל"י בלבד. מדוע? "בלאי", טוען עו"דינה. "בלאי? על זכוכית? איזה בלאי? אפשר לרכוש ויטרינה משומשת בגודל כזה? אני מציע לעיריה לנסות. כל הנזק בבקשה. וחוצמזה זה אבא שלי, אז בבקשה", אני מתחנן, אין לי כל חשק לנהל משפט בנושא זה כמובן. אבא עוד יצטרך להגיע להעיד, והוא מימיו אינו מפסיד יום עבודה.

עוה"ד של העיריה מתעקש. עומד על שלו. "לך לבית המשפט. נראה כמה זמן זה יקח ומה יפסק. אין בעיה. השמאי של העיריה אומר שיש בלאי של 5%. ידי כבולות", הוא אומר ומנפנף בידיו החפשיות להפליא את כתב פלסתר השמאות.

כמובן שאבא בעל חוש הצדק המפותח להפליא, שאילו היה הענין מופיע בפניו היה פוסק נגד העיריה, מתמרד נגד עוות הצדק, "תגיש תביעה. העיריה תשלם כל גרוש. אתה תראה".

בלית ברירה, אני מתיצב אצל עוה"ד של העיריה, מקבל בדחילו וברחימו את השיק על הסך של 3,800 ₪ ומפקידו בחשבון הפקדונות. מוציא את הסכום במזומן, מוסיף 200 ל"י מכספי שלי, ומוסר לאבא את הסכום המלא. 4,000 ל"י טָבִין וּתְקִילִין.

"אמרתי לך שאם תגיש תביעה הם ישלמו? הצדק תמיד יוצא לאור בסוף".

מאותו היום אני עו"ד בעיני אבא זצ"ל ואמא תבדל"א.