"הם שקרנים. לקחת פרמיות לבטוח מקיף הם יודעים, אבל כשצריכים לשלם יש להם מליון תירוצים להתחמק. זה לא יכל להיות ככה", מתנה הצעיר את מר גורלו כשהעזר כנגדו נאחזת בזרועו כמנסה להנצל מטביעה בבוץ שוקעני.
"שבו נא, במה אפשר לסייע?", מנסה עבדכם להרגיע את הזוג הצעיר הנסער.
"התחתנו במזל טוב לפני שלושה חדשים. אבא שלי נתן לנו מתנת כלולות מכונית סובארו אדומה חדשה", מתגאה הכלה הצעירה בפַפִיהַ.
"ולפני חֹדש גנבו לנו אותה כשבקרנו את ההורים שלי בכפר סבא, וחברת הבטוח לא רוצה לשלם. מה זה? הם לא מתביישים? בשביל מה אנחנו משלמים פרמיות כל כך גבוהות? ועוד אנחנו אשמים?", כך החתן העצבני.
"אבל לחברת הבטוח יש ככל הנראה טיעונים משפטיים ואחרים לסרובה לפצות אתכם בגין הגניבה, לא? היא אינה מסרבת לשלם ללא סיבה. מה היא טוענת?" עוה"ד מתעניין.
"הם טוענים שלא נעלנו את הרב בריח וזה לא נכון בכלל. תמיד אנחנו נועלים אותו. זו המכונית הראשונה שלנו והרכוש היקר ביותר. בטח שנעלנו. כמו תמיד. הם שקרנים. סתם אומרים. פשוט לא רוצים לשלם", אומרת ומוחה דמעה בשרוול חולצתה.
"שתדע. הסובארו לא אוטומטית. על ידית ההלוכים יש מנעול של רב בריח. נגד גנבים. אנחנו תמיד נועלים אותו. ועוד בכפר סבא שם גונבים מכוניות בגלל קלקיליה. אתה יודע", מסביר הלקוח, "אבל בחברת הבטוח אומרים לנו שלא יכל להיות שנעלנו בגלל שאין אפשרות לפרוץ את המנעול הזה. ככה הם אומרים. אבל זה לא יכול להיות. עובדה שנעלנו. כמו תמיד. אבל לא עוזר לנו שומדבר ממה שאמרנו, והם לא משלמים", קולו מתגבֵּהַ ברגשנות.
"מה, לטענת חברת הבטוח המנעול בטוח הרמטית? על מה הם מסתמכים? באמת נעלתם? אתם זוכרים בברור או שאתם חושבים שזה ככה בגלל שתמיד אתם נועלים? אולי באמת שכחתם לנעול?".
"בודאי שנעלנו. זוכרים בבירור. זה לא סתם. בטוח שפרצו את המנעול, אחרת איך גנבו לנו את האוטו?" מזדעמת הגברת.
"הצענו ללכת למכונת אמת. הצענו לחתום על תצהיר. חברת הבטוח לא מסכימה לכלום. הם הראו לנו חוות דעת של מומחה שאין מצב לפרוץ את המנעול. הם ממש שודדים", מזדעק הבחור, "הם סתם אומרים. פשוט לא רוצים לשלם כי גונבים הרבה סובארו וממילא משלמים יותר בגלל שזה סובארו." היא מוסיפה.
"או.קי. נכתוב מכתב התראה, נדרוש פצוי לפי המחירון של לוי יצחק, וגם בגין עגמת נפש ונמתין לתגובת חברת הבטוח. בינתיים תחתמו על יפוי כח, הסכם שכר טרחה, תשלמו מקדמה ועל חשבון הוצאות ואגרה, ושיהיה במזל.
והכל צפוי והרשות נתונה. עמדתה השלילית של חברת הבטוח היא כפי שהוצגה בפני ע"י הזוג הבלתי מאושר. המנעול בלתי פריץ, כותבת היועצת המשפטית של חברת הבטוח. המבוטחים לא נעלו את המנעול והואיל והנעילה מהווה תנאי יסודי בפוליסה, לא קמה חובת הפצוי. אין מקום לפוליגרף ו/או לתצהירים, כי יש ברשות חברת הבטוח חוות דעת של מומחה שאין אפשרות לפרוץ את המנעול הספציפי הזה. וזהו. לכו לבית המשפט אם אתם רוצים.
מחמת העלבון וחֹסר הברירה מגישים תביעה לבית המשפט. כתב ההגנה ממשיך בקו של הבלתי פרִיצוּת, ומצורפת חוות דעת של מהנדס מומחה למנעולים מטעם חברת רב בריח הקובע בפסקנות, באפן בלתי מתפשר, בבטחון בלתי מעורער ובשכנוע עצמי נדיר כי המנעול מושלם ואין אפשרות לפרוצו.
מה עושים? יש רק דרך אחת. לברר אם אמנם יש דבר כזה מנעול שאין אפשרות לפרוץ אותו, ובמיוחד המנעול הספציפי הזה של רב בריח. ואיך מתחילים לבדוק זאת? הולכים אל האורים והתומים של המנעולים, הרב מנעולן. רב על באמת.
בזמנו במלחמת יום הכפורים בשלב מסויים באחת המשימות שלי אחד מחברי הצוות מקצועו הצבאי היה פורץ. כן. זה התפקיד הצבאי שלו. פורץ מנעולים שלב 8. נדמה לי שזה כמו דאן 8. לפחות כך זה היה אז. אבל זה לספור אחר.
אני מאתר את מר פורץ באמצעות קצינת המלואים שלי ביחידה. מסתבר שהוא מתגורר בירושלים. חזר בתשובה. ועכשו הוא רב. וגם מנעולן. רב מנעולן. זה המקצוע שלו עכשו. איך אומרים? השוטר הטוב ביותר היא זה שהיה גנב, כי הוא יודע איך הם חושבים. אז זהו. הרב פורץ הופך לרב מנעולן.
קצינת המלואים מספקת לי את כל הפרטים. כתובת פרטית, כתובת העבודה, טלפון. "אהלן, מה שלומך?", אני מתקשר אליו ואנחנו מתעדכנים.
"אבל אינך מתקשר סתם. אני מכיר אותך. מה אתה צריך?" שואל כבוד הרב.
"יש מנעול שאי אפשר לפרוץ אותו?" אני מעניין.
"יש חוזה סגור הרמטי?" מעביר אלי כבוד הרב את הכדור.
"אז יש? למשל מנעול רכב של רב בריח?". אני מוסר לו את המפרט של המנעול הרלונטי, מספר קטלוגי. "אם אינך בטוח איזה מנעול אני מתכוון יש לי צלום", אני מוסיף.
"קשה, אבל לא בלתי אפשרי. תלוי מי", אומר וצוחק.
"יקירי, אתה מסוגל לפרוץ אותו? אתה יכל להראות לי? זה חשוב מאד. צריך לעזור לזוג צעיר שגנבו לו מכונית וחברת הבטוח מתנערת. זו ממש מצוה", אני מנסה לשדל אותו.
"אני מתקין את המנעולים האלו במכוניות, ואני מרויח מצויין מזה. אתה רוצה שתתקפח פרנסתי?
"חס וחלילה. אינני חושב אפילו על זה. רק על המצוה. לא אסגיר את פרטיך בכלל. הכל עלי. אפשר לבקר מחר אצלך בחנות? המצווה נזקפת לזכותך. אעלה את ירושלים עיה"ק על ראש שמחתי. גם אשים פתק בכֹּתל לחייך. עשה טובה. תהיה צדיק", אני משדל אותו, "הזוג הצעיר בצרה. אני בצרה. וחוצמזה, ארוחת צהריים בפפרברג, עלי".
"שכנעת אותי. מחר בעשר אצלי בחנות. ואל תאחר".
אני לוקח אתי את התמונה והמפרט של המנעול, כדי שלא תהיה כל טעות ושם פעמי אל בירת ישראל. מגיע לחנות ברחוב יפו, לא רחוק מפפרברג, ונכנס. דבר ראשון שאני רואה זה זקן. זקן ג'ינג'י אדיר ממדים, צמד עיניים ירוקות ונעימות, וכיפה שחורה גדולה. סרבל כחול.
"לא השתנית בכלל המפקד", קול בס נעים בוקע מתוך הזקן. "הרבה זמן עבר".
לוחצים ידיים. אני שולף את התמונה ושם אותה על הדלפק. מצדו הימני של הזקן מתרוממת יד שרירית ומורידה מהמדף מנעול עם חמישה מפתחות הנתונים בתוך נילון בואקום. "אתה רואה את המספר הקטלוגי? זה המנעול עליו אתה מדבר", אומר הקול מהזקן, "זה המנעול הבטוח ביותר של רב בריח. אין יותר טוב מזה".
"אבל השאלה היא אם אפשר לפרוץ אותו", כך אני.
"אין מנעול שאי אפשר לפרוץ ואין שיא שאי אפשר לשבור. צריך רק את הבנאדם המתאים. ובמקרה זה אני. אבל אתה לא מזכיר אותי בכלל. אינני רוצה להפסיד פרנסה. אני חייב לך, המפקד, בגלל אז, בסיני, אז אני אלמד אותך".
הוא חותך את הנילון בעזרת סכין יפני. "אתה רואה? כשהמנעול מורכב ונעול, אין גישה למגזרי תיל, או למסור מתכת, אז אי אפשר לחתוך, בנגוד למנעול רגיל. הפתיחה תהיה רק באמצעות מפתח. אז אם אין לך מפתח מה עושים? מייצרים מפתח". הרב מנעולן מרוצה מעצמו.
"אבל אם אין לך המפתח המקורי איך משכפלים מפתח?" תוהה ההדיוט בענייני מפתחות.
כבוד הרב מנעולן נוטל בידו האחת פחית של קוקה קולה ובידו השניה מגזריים, ומתחיל לגזור. לאחר מספר דקות של עבודה. הוא מראה לי גזיר מתכת בצורת האות T, בעֹבי כפול. הוא מעקם אותו קצת, ומכניס אותו לחור המנעול. משחק קצת ימינה ושמאלה, פנימה החוצה, ופופ. המנעול נפתח בקול נקישה. פלא על כל פלא.
"תדגים לי שוב בבקשה", אני מבקש והוא חוזר ומדגים פעם אחר פעם, מרוצה מעצמו.
"אפשר לנסות בעצמי?", אני שואל בתחינה, "בבקשה. תעשה חיים", מגיעה התשובה.
אני מנסה. לאחר ארבעה נסיונות ושני חתכים מדממים באצבעות אני מצליח לפתוח את המנעול. "יש!", אני צועק, וחוזר ופותח את המנעול מספר פעמים.
"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. כמה אני משלם?", אני שואל ולוקח הן את המנעול והן את המפתח.
"עבור השיעור אתה משלם בפפרברג אליו אנחנו הולכים עכשו. עבור המנעול – כמה שכתוב על האריזה. המפתח בחִנַּם", עונה לי המומחה שחבל שלא יקבל קרדיט בבית המשפט.
בפפרברג הארוחה מעולה. מצב רוחי יוצא מהכלל. כל הדרך חזרה לתל אביב אני מאזין לסונטות של מוצרט המפסונתרות בידיה של מיצוקו אוצ'ידה האחת והיחידה. מהרהר ומתכנן כיצד להביא לידי בטוי בצורה הדרמטית ביותר האפשרית את הכשרון החדש שגליתי בעצמי בתור פורץ מנעולים מומחה. אני מהמהם לעצמי בהנאה גדולה.
לא אלאה את קוראי היקרים בהליכי הביניים של המשפט או אפילו בעדויות מרשי התובעים, אלא אגיע ישירות לחקירתו של המומחה למנעולים, אשר על פי חוות דעתו חברת הבטוח מרויחה הון עתק על גבם של נגנבי המכוניות שאינם מתפצים כיוון שלטענת חברת הבטוח אין הרבי בריחים נעולים עת נגנבות המכוניות.
לאחר שהמומחה נחקר ומעיד על נסיונו הרב, עשרות חוות הדעת שלו ומתן עדויות בבית המשפט, מומחיותו והשכלתו, אני מציג למומחה את המנעול הירושלמי. "תאשר לי בבקשה שזה המנעול עליו נסובה חות דעתך".
המומחה מסתכל בחטף על המנעול והמפתחות. "כן" הוא אומר, " זה המנעול. מאה אחוז".
"תסתכל בבקשה במנעול ובמפתחות היטב. שלא תהיה טעות. זה המנעול, אין לך שום ספק? הרי אתה המומחה", אני חוזר ופונה אליו.
"בודאות. זה המנעול ואין בלתו".
"ולפי נסיונך העצום אי אפשר לפרוץ את המנעול? בשום פנים ואֹפן?", אני מקשה.
"בחיים לא. אין אפשרות. הוא בנוי באפן כזה שאי אפשר לפרוץ אותו. אין סכוי".
"אתה שם את כל המוניטין שלך על אמרה זו? ומה קורה אם אוכיח לך שאפשר לפרוץ אותו?" אני מקשה.
"אין דבר כזה. אי אפשר לפרוץ אותו. אני מוכן להתערב על מה שתרצה", כך המומחה.
"תאשר לי בבקשה כי אם אפשר לפרוץ את המנעול הזה התובעים זכאים לפסק דין לטובתם על כל סכום התביעה" אני ממשיך ללחוץ.
"ברור לגמרי. אם תוכיח לי שאפשר לפרוץ את המנעול, אין ספק שמגיע לתובעים לזכות בתביעתם. מאה אחוז", המומחה מתמוגג, "אבל אם לא, הם מפסידים, נכון?" הוא שולח מבט אל השופט.
כבוד השופט מחליט להשתתף במשחק. הוא מסתכל על ב"כ חברת הבטוח ושואל אותו, "חברת הבטוח מסכימה עם המומחה שלה?".
ומה יכל כבר חברי המלומד לענות, לאור הסתמכותה העיורת של מרשתו על המומחה במקרים כה רבים? "מוסכם כבודו" הוא מודה כמי שכפאו שד.
כבודו פונה אלי. "נראה לי שיש הסכם דיוני. אם אדוני יוכיח שהמנעול אינו אמין, יזכו מרשיו בתביעתם וחברת הבטוח תחוייב גם בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד.
ועכשו ההצגה הטובה בעיר. בהתרגשות רבה אני מוציא מהתיק פחית קוקה קולה ומגזריים, ומתחיל לגזור. "כבודו, אני עושה מפתח למנעול", אני מסביר לכבודו המראה בתנועות גוף, ידיים וראש סימני שאלה ותמיהה.
"מה?" שואל המומחה. "מה?" שואל ב"כ חברת הבטוח.
"סליחה. כמה דקות בבקשה. אני אינני מומחה כמו העד הנכבד לפנינו. זה יקח כמה דקות".
מלאכת הגזירה נמשכת ומסתיימת. אני מפיל את התוצאה הגזורה על הרצפה, מתכופף להרימה, ומחליף אותה באין רואה למפתח הירושלמי, עליו אני מתאמן הרבה מאוד בימים האחרונים. אפשר לאמר שאני ד"ר לפריצת רב בריח למכוניות. לפחות את המנעול הספציפי הזה.
אני מתרומם ומתנצל. ניגש לדוכן העדים ומניח עליו את המנעול. "תאשר לי שוב בבקשה שזה המנעול המדובר", אני מבקש והוא מאשר, "זהו המנעול, אין ספק".
"ותאשר לי שוב בבקשה שהוא בלתי פריץ".
"המנעול איננו פריץ. בלתי אפשרי לפרוץ אותו. כבר העדתי ונתתי חות דעתי. אני עומד מאחורי דברי", ולאחר מחשבה הוא מוסיף עוד "אני שם את המוניטין שלי על כך".
"אתה בטוח?".
"כן. בטוח. מאה אחוז", הוא משיב, חסר סבלנות, מנפנף בידו כאילו אינני אלא זבוב טרדן.
כמו הודיני המתפרק מאזיקיו, אני מרים את המנעול בידי השמאלית, מכניס את המפתח הירושלמי האחוז בין אגודלי ואצבעי הימניים לחור המנעול. בתוך פחות משתי שניות המנעול נפתח בנקישה מרנינה. לפני שמישהו בקהל, העד המבוזה, ב"כ חברת הבטוח הנדהם או השופט המחייך בהנאה מצליחים להשחיל מילה, אני חוזר ונועל את המנעול, ופותחו שוב ושוב. אני מניח את המנעול והמפתח המאולתר על דוכן העדים שהפך להיות דוכן המפסידים ושואל בתמימות מעצבנת בכונה, "אתה מעונין אולי לנסות?".
לפני שמי מהנוכחים מספיק לאמר משהו, כבוד השופט מקדים את כלם. "פסק דין", הוא מכריז. "התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעת תשא בהוצאות התובעים ובשכר טרחה בשיעור של 30% מסכום התביעה בתוספת מע"מ כחוק. שכר הטרחה הגבוה הוא לאור התנהלותה חסרת תם הלב של חברת הבטוח". יתר פרטי פסק הדין אינם חשובים למעט דבריו הגוערים של כבודו לב"כ חברת הבטוח על כי הוא מציע למרשתו לפצות את כל התובעים שתביעתם לא אושרה על סמך חות הדעת הכוזבת.
פניו של העד מעוותים, ורוק נוזל מזויות פיו. אינני יודע אם הוא על סף הבכי, הצעקה, הויכוח או התקף לב. כבוד השופט מעיף בו מבט ואומר לו, "אני במקומך לא הייתי אומר ולו מילה אחת".
והשמחה שבה לשרור במעונו של הזוג הצעיר ובא גואל לציון ומפתח למנעול.
