מדינת ישראל אוחזת בשיא עולמי שאינו בהכרח לגאוה. על פי סקר שנערך, בארץ יש עורך דין אחד על כל מאה תושבים. לשם השוואה, בארה"ב היחס הוא 1:270, בבריטניה 1:400, בגרמניה 1:600, בצרפת 1:1,200, ביפן 1:4,800 ובסין 1:8,000.
ללא ספק, הישראלים הם אלופי הגלובוס בין נצלני הערכאות לגולגולת. זה כנראה נכון לאור רבוי עורכי הדין בארץ. הממוצע ארצי. יחס עורכי הדין בין תושבי הארץ במגזר המִעוטים אינו שונה ככל הנראה בהרבה. כך גם אחוזי ההִדַּיְנויות.
בבית המשפט בכפר סבא בעלי דין רבים הם מבני דודנו המתגוררים בישובים הסמוכים, ובעת שאני מופיע שם בתביעה זו או אחרת תמיד בקרב הקהל באולם המשפטים נמצאים בעלי דין ובאי כֹחָם הנמנים עליהם.
אני ממתין יחד עם מרשתי התובעת באולמה של כבודה, להגעת תורנו. לבית המשפט הנכבד ככלל, לאו דוקא בכפר סבא, יש שיטה בלתי מובנת. למרות עשרות שנותי במקצוע, אינני מצליח לרדת לעמק חכמתה. מספר תיקים נקבעים לאותה השעה. אנו נאלצים להתאזר בסבלנות. עד מתי? עד שיקרא שמנו או עד שמישהו קופץ מחוץ לתורו. זה אינו מנהגי ועל כן תמיד אני בְחִכָּיוֹן. מדוע לא לִקְפֹּץ ראשון? כדי לבחון את מצב רוחה של הוד משפטיותה, ובהתאם ניתן יהיה לנווט את התנהגותי שלי.
שואל אותי חבר למקצוע, צעיר ממני, כמה שנים אני עו"ד. תשובתי פשוטה. "אני עוסק במשפטים מזה ארבעים שנה, אבל אני עו"ד רק ארבע שנים. יתר הזמן אני ממתין". טוב, זה לא הרעיון המקורי שלי, אבל הוא אמיתי לגמרי.
הדיון המתקיים בעודנו ממתינים לתורנו, מתמשך כבר למעלה משעה ללא כל תוחלת. בעלי הדין הם שני אחים מהעיר טַיבה, במשולש. תושבי טַיבה ראש קשה להם, שיסלחו לי. מסופר על צעידי אחד, מתושבי מצרים עלית (אלצעיד), שככל הנראה עלה לטיבה ברבות הימים, שהרי משפחת מצארווה (רבוי המילה "מצרי") היא המשפחה הערבית הגדולה בטיבה, כמו גם בארץ כֻּלָּה, ומונה כארבעים אלף נפש ברחבי המדינה, אשר היה מסתובב במצרים ומדגים את עצמתו. הכיצד? היה נוהג לתקוע בנגיחת ראש מסמר 10 בלוח עץ זית. יום אחד, כך מסופר, המסמר לא ננעץ. וכל כך מדוע? צעידי אחר שם את ראשו כ"קונטרה" מצדו השני של לוח העץ…
ולעניננו. מהוכוחים, ההאשמות והטענות עולה כי שני האחים, שכל אחד מהם אב למספר ילדים, מגישים תביעות הדדיות. כל אחד תובע מאחיו עשרים וששה אלף ₪ בגין הסגת גבול. הגדר המפרידה בין החצרות בנויה באלכסון. באפן זה כל אחד גוזל לכאורה משטחו של אחיו מספר מטרים בצורת משולש. איש מהם אינו מוכן לותר, ושתי המשפחות בנתוק הדדי ומתמשך.
לַמַּא אתְנֵין בִּיתְחַ'אנַקוּ מַא בְּתַעְרַף אלְחַקּ מַעַ מִין וּאלְחַקּ עַלַַא מִין, וּמִין אלְעַאקֶל וּמִין אלְבַּלִיד. כששניים מתקוטטים אין לדעת מי הצודק ומי האשם, מי החכם ומי הטִפּש. כבודה נראית אובדת עצות. לבסוף, כשאני נוכח לדעת שהסאגה יכולה להמשך עד אחרי הצהריים ולדאבוני אינני מביא אתי כריך, ועתותי אינן בידי, אני קם כדי לתרום את תרומתי לקִצּוּר ההליכים, שהרי עורכי הדין הם קציני בית המשפט ותפקידם לסייע לו.
אני פונה לשני האחים, על פי דמם ולא על פי התנהגותם, "מַא תִסְתַחוּש? הַדִי בַּהְדַלֶה. אינכם מתביישים? זה בזיון. אַחֵ'ין מֻסְלִמֵין בִּיתְשַאגַ'רוּ ואלְיַהוּד בִּיסְתַמִעוּ וּבִּיצְ'חַקוּ? שני אחים מֻסלמים רבים והיהודים מקשיבים וצוחקים? קַרַּרוּא אלְקֻטַה וַאלְפַאר עַלַא חַ'רַאב אלדִיַאר. החתול והעכבר החליטו להחריב את הבתים. אַקְתַרִח אֶנּוֹ נֻחְ'רֻג' בַּרַּה וּרַאח אַחִלּ לֻכֻּם הַאלְחִ'לַאף בִּעַשְר דַקַאאִיק. אני מציע שנצא החוצה ואפתור לכם את הסכסוך בעשר דקות. אִתַכִּלוּ עַלַי ועַלֵיה. תסמכו עלי ועליו", ואני מרים אצבע למרומים.
מרשתי היושבת לצדי סוקרת אותי בסקרנות, אם כי לא בתמהון. היא מכירה אותי ואת שגעונותי, לפחות את חלקם, מזה שנים. שני האחים מביטים זה בזה, מהנהנים בראשיהם בהסכמה. עוה"ד של אחד מהם, בן דת משה אינו מבין במה מדובר. "מה הוא אמר? מה הוא אמר?" הוא זורק לחלל האויר. עוה"ד השני, בן דת מחמד, מביט בי כבחיזר, שומע את הדברים ואינו מבין אותי, או מהיכן שליטתי בשפתו. וכבודה? מקוה שאני מסוגל, אולי, לחלץ אותה מהצרה הנופלת עליה, "שניכם מסכימים לנסיון גשור בפני עו"ד מנדלמן?"
שני הנצים מהנהנים שוב בהסכמה. אני פונה לכבודה, "ברשות בית המשפט הנכבד, אצא לנסות לסיים את הפרשה בהבנה", קם, ויוצא החוצה, מבקש ממרשתי להשאר במקומה. הַשַיָּרָה בעקבותי; עוה"ד ואחריהם שני האחים, עיניהם מושפלות, אינם מביטים זה בזה.
כֻּלּנו עומדים במסדרון, מחוץ לאולם. "אֶנְתֻם. אֻקְעֻדוּ. אתם, שבו", אני פוקד על המתגשרים ומורה על הספסל. הם מצייתים מיד כילדים נזופים ויושבים זה לצד זה, ביניהם מרחק בטחון. פונה לשני הפרקליטים המלומדים, "ברשותכם, תנו לי לנסות לגשר, זה לא יקח הרבה זמן, ואם לא קשה לכם, בבקשה אל תתערבו. מוסכם?" כמובן שמוסכם.
"בְּתִעְרַפוּ אֶנּוֹ אִסְם אלטַּיִבַּה אלסַאבִּק כַּאן עַפְרִית?" אתם יודעים ששמה הקודם של טיבה היה עפרית (שד)? כּוּנוּ אֶנְתֻם בַּנִי אַאדַם. תהיו אתם בני אדם. אֶנְתֻם אַחֵ'ין. וַאלִדֵין לִאַוְלַאד. אתם אחים, הורים לילדים, עַשַּאן אלְחִ'לַאף מַא תֶחְכּוּש מַעַ בַּעְץ' וַאלְאַוְלַאד כַּמַאן, הַדַ'א צַחִיח? ובעקבות הסכסוך אינכם מדברים זה עם זה וגם לא הילדים, זה נכון?
"אַי נַעַם. כן" אומר הבוגר מבין השניים, ומוסיף בהתרסה, "הֻוֶ בַּנַא קִסְמֹה מִן אלְגִ'דַאר בֵּינַתְנַא וּסַרַק מִנִּי אַרְץ'. הוא בנה את החלק שלו בגדר ביננו וגנב ממני אדמה. אִדַ'א מַא יֵרַגֶ'עְהַא לִי, הֻוֶ מֻש אַח'וּי. אם הוא לא מחזיר לי אותה, הוא לא אח שלי".
"בִּאלְעַכְּס. ההפך", רועם קולו של אחיו, "הֻוֶ בַּנַא גִ'דַארֹה וּסַרַק מִנִּי אַרְץ'. הוא בנה את הגדר שלו וגנב ממני אדמה".
"אֶנְתֻם אַחֵ'ין. גַ'ארֵין. אַלדַּם מַא יִבְּקַאש מַאי. לֵיש תֶחְתַאג'וּ אלְגִ'דַאר? אתם אחים. שכנים. הדם אינו מים. בשביל מה אתם צריכים את הגדר? מֻש אַסְהַל ואַחְסַן אֶנּוֹ גַ'מִיע אלְאַוְלַאד יִלְעַבּוּ מַעַ בַּעְץ' בִּסַאחַה מֻשְתַרַכַּה? לא יותר קל וטוב שכל הילדים ישחקו יחד בחצר משותפת? מֻש עֵיב תִתְחַ'אנַקוּ עַלַא תַחְ'וִיתֶה? לא בושה לריב על שטויות?" אני שואל.
שניהם שותקים. מתבישים. "בַּאקְתַרִח תַהְדִים אלְגִ'דַאר וּתַבְּטִיל אלטוֹשֶה. אני מציע להרוס את הגדר, ולהפסיק לריב. השטח שכל אחד מכם לקח כביכול מאחיו מתקזז עם השטח השני. עכשו סוף הרמצ'אן. אַלְעֵילְתֵין תַחְפַל עִיד אלְפִטְר מַעַ בַּעְץ'. שתי המשפחות תחגוגנה את עיד אלפטר יחד. שוּ בִּתְקוּלוּ? מה אתם אומרים?"
"וַאלתַעְוִיצַ'את תַבַּעִי, שוּ מַאלְהֻם? והפצויים שלי, מה אתם?" שואל האח הצעיר.
"וּאַנַא שוּ, מַא בַּאסִתַחִקְּש אלתַעְוִיץ'? ואני מה, לא מגיע לי פצוי?" דורש אחיו.
עכשו אני רואה שמדובר רק בכבוד. אַלשַַּרף מַא לוֹש תַ'מָן. לכבוד אין מחיר. איש מהם אינו יכל להודות שטעה. האגו שולט ומוביל את הבנאדם לאבדון. מי שישלם לשני פצוי ידו על התחתונה. איש מהם אינו מסוגל לכך.
"בַאקְתַרִח תֶנְתַחַ'בּוּנִי חַכַּם. רַאח אַחְכֻּם עַלַא אלְמַחַלּ. מֻוַאפְקִין? אני מציע שתבחרו בי כבורר. אפסוק במקום. מסכימים?" אני שואל, יודע שמקומי הרבה יותר קל ונֹח מזה של עו"ד ערבי. השִקולים של הכבוד, שלהם, מאד חשובים, וכל החלטה שתשמור את הכבוד של שניהם תתקבל בשמחה. אבל הוא מיצג רק אחד. אני יכל להתיחס לתמונה המשותפת. ברור לי לגמרי שהם מבקשים להיאנס.
"אַנַא מֻוַאפִק. אני מסכים", אומר הבכור בהקלה. אולי אף בשמחה. "אַנַא כַּמַאן. גם אני", אומר אחיו. מביטים זה בזה. סופסוף יחזרו, אולי, לחיים נורמליים.
"יש לי גִבּוּי משניכם?" אני פונה לשני עוה"ד המנהלים את התביעות ההדדיות ההזויות האלו חדשים רבים, ללא כל צדוק.
"אם מרשי מוכן, אין לי התנגדות", אומר עוה"ד בן דת משה.
"גם אני", מחרה מחזיק אחריו בן דת מֻחמד.
"אַלְחֻכֻּם. פְּסק בורר", אני מצהיר, "בִּאסְם אללה אלרַחְמַן אלרַחִים. בשם אללה הרחמן והרחום. לסיום סופי ומוחלט של המחלוקות בשתי תביעות אלו, כל צד יתרום 5,000 ₪ למסגד הגדול במרכז העיר אלטַיבה. גדר המחלוקת תיהרס ע"י שני האחים גם יחד, ושתי המשפחות תחגוגנה במשותף בחצר המשותפת את עיד אלפטר המבורך הקרב ובא. ושב השלום לשרור בין המשפחות. כל צד ישא בהוצאותיו", אני מביט בכל הנוכחים. שני עורכי הדין תמהים, שני האחים שמחים. עוה"ד היהודי המשונה מספק להם סולם לרדת מהעץ הגבוה ממנו אינם יודעים איך להשתחרר תקופה ארוכה מדי. נשמר כבוד שניהם והמשפחות מאוחדות. "יַאללה. אִתְעַאבַּטוּ. אֶנְתֻם אַחֵ'ין, מֻש הֵיכּ? יאללה, תתחבקו, אתם אחים, לא כן?".
האחים לוחצים ידיים, מתחבקים ומנשקים זה את זה על הלחיים. ימין, שמאל, ימין. שניהם נושמים לרוחה. לוחצים לי את היד ומודים לי על חכמתי. "יַאללה. נֻדְחֻ'ל קַאעַת אלְמַחְכַּמֶה. חַצְ'ַרת אלְקַאצִ'יַה קַצִירַת אלצַּבְּר. יאללה, נכנס לאולם המשפטים. כבוד השופטת קצרת סבלנות", אני אומר ונכנס לאולם, מחזיק את הדלת פתוחה כדי שכל השיירה תוכל להכנס.
כבודה מרימה את עיניה מהמסמך אותו היא קוראת. "יש לאדוני בשורות?" היא מביטה בי בסקפטיות מעל למשקפי הקריאה שלה.
"אפשר להכתיב פסק בורר מוסכם בבקשה?", אני שואל בענוה מעושה, "שיקבל תקף של פסק דין?"
הוד שפיטותה מסירה את משקפיה ומנקה אותם במרץ, אינה מאמינה למשמע אזניה. "הצדדים ובאי כחם מסכימים? באמת?"
"כן כבודה", כך הן בעל הדין והן באי כֹחם הנכבדים.
אני מכתיב לקלדנית את פסק הבורר, מבקש מבית המשפט הנכבד לתת לו תקף של פסק דין ולהורות על החזר האגרות על פי התקנות.
"כל כך פשוט?", שואלת כבודה, "איך יתכן?"
"זו הדרך ההוגנת וההגיונית היחידה לשמור על כבודם של כל הצדדים" אני עונה בנונשלנטיות, "וחוצמזה כל רצוני היה לחסוך מזמנו היקר של בית המשפט הנכבד, הצדדים, ושלי עצמי כמובן, כי עכשו הגיע הזמן לשמוע את תביעתה של מרשתי".
