חולות

"א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם…יא אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת-הָעֹלָם, נָתַן בְּלִבָּם – מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא – יִמְצָא הָאָדָם אֶת – הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר -עָשָׂה הָאֱלֹהִים, מֵרֹאשׁ וְעַד – סוֹף".

במסגרת עבודתי אני נפגש עם לקוח קבלן, שיקרא להלן קוֹבִּי לשם הנוחות, ההופך לחבר במשך הזמן, הנאבק תדיר, כרֻבֵּנו, בבירוקרטיה ובקשיים הניצבים נגדנו יום יום, החולם, שוב כרֻבם המכריע של אזרחי המדינה, על הזכיה בלוטו, טוטו פיס שיאפשר לו להשתחרר מהמאבק התמידי והמתיש שהוא נחלתנו בעוונותינו הרבים.

מידי מספר שבועות אנחנו נפגשים לארוחת צהריים וקובי מתנה את מר לבו בפני; הקשיים המוערמים בפניו בדרך לקבלת היתרי בניה, הטלים, הוצאות ותשלומים, המסוי הדרקוני, גורמי הממשלה האטומים, הפקידים האדישים והקשיים של ההתנהלות העסקית במדינה באפן כללי. כמובן שאין המצב מונע ממנו לשרת במלואים בצנחנים, פעילות שאינה מקלה על תפקודו, אבל קרובה ללבו. ישר כח ושירבו כמותו.   .

בכל מפגש ומפגש אני חש שמצב רוחו משתפל והולך הגם שהוא ממשיך לעבוד, מחֹסר ברירה לטעמו, אבל שמחת החיים ממנו והלאה, למרות עסקיו המלבלבים, ביתו המפואר, מכוניתו היקרה, אשתו האמריקאית היצוגית וארבעת ילדיו המוצלחים.

באחת הפגישות שלנו אני שם לב שפניו קורנים. "מה קרה קובי, נפלה עליך ירושה גדולה?" אני שואל אותו, שאלה שגרתית כדרך פתיחתן של שיחות רבות שלנו.

"איך ידעת? אוולין ספרה לך?"

"אשתך? מה לי ולה? סתם שאלה. מה ברצינות? ירושה גדולה?" אני שואל, בטוח שהוא חומד לי לצון, שהרי הוא לא הודיע לי על פטירת קרוב משפחה, ולא בִקֵּש שאסייע בידו לקבל צו ירושה או צו קיום צוואה.

"חמי נפטר בארצות הברית. השאיר לנו שם שטחים עצומים, נדמה לי שמדובר ב 3,000 אקר בערך, זה כמעט חצי משטח המדינה אם אינני טועה. לא יודע במה מדובר, אבל מהצרות יצאתי זה בטוח. בשבוע הבא אני נוסע לארצות הברית לסקור את הנחלה. כשאחזור נדבר", ניכר בו שהוא חש שהגיע לשלוה ולנחמה. וכי מה יכל להיות גרוע בירושה כה ענקית?

"אני מקווה שלא תצטרך לשלם מס רכוש", אני מחרב לו את השמחה, "אתה יודע מה אומרים, מי שמקבל ירושה חייב בדמי קבורה".

"מה יכל להיות?", ככל הנראה שום דבר אינו יכל להשבית את שמחת היורש, "גם אם כן, נמכור חלק ונכסה כל חוב שיהיה. מה יש לדאוג? אנחנו מליונרים. על בטוח. לחיים", הוא מרים את כוס הקוקה קולה ומקיש אותה בשלי, "לחיים. לחיי הירושות".

מספר שבועות לאחר מכן מבקש קובי להפגש אתי לספר לי על הצלחותיו בארצות הברית של אמריקה. לפחות כך אני רוצה להבין משיחתנו הטלפונית. נפגשים במסעדת דגים על הים.

"אפשר לשתות לחיים לכבוד המליונים?" אני שואל על דרך ההלצה.

"לשתות לחיים תמיד, אבל את המליונים עדיין לא רואים", הוא עונה, קריפטי משהו.

"מה, אין חצי מדינת ישראל? ואם כן, מה יש שם?" אני מתעניין לדעת, "דבר ראשון, יש 3,000 אקר אדמה?".

"יש. בודאי שיש. אבל מה? הנגב פורח לעומת השטח שקבלנו. אפילו העקרבים מתאבדים שם. מִדְבָּר. בררתי. אין מחצבים, אין מים, אין נפט רק חול וחול. אני יכל לספק חול לבניה למשך חמשת אלפים שנה. רק זה. אין צמחיה וגם לא כביש. טסנו במטוס קל במשך שעה ולא עברנו את כל השטח. פחד", הוא נרעד קלות, "אפילו מס רכוש לא גובים שם".

"אז מה, לא שווה כלום?" אני קצת נהנה לאיד. טוב, לא כל כך. "אז לא יצאנו מאפלה לאור גדול?"

"עוד לא. בעוד שבועיים אני טס שוב. יש לנו איזה כוון. נראה. אבל בֹּא נאכל ונדבר שוב כשאחזור".

"ומה הכוון אם מותר לשאול", הסקרנות, הסקרנות…

"אולי זה כלום, אז חבל על הדִבּוּרִים. נאכל". ובזה למעשה הסתיים החלק הזה של הקרקע בשטח חצי המדינה כמעט.

כשלושה חדשים לאחר הדגים, אנחנו נפגשים שוב, והפעם בבית התאילנדי בתל אביב. הזמנה של קובי, מה שמעיד על בשורות טובות. אולי.

"איך היה? יש כבר כוון מעשי?" שואל הסקרן.

"ככל הנראה", אומר יורש הקרקעות, "יש לי חוזה עם החברה של הנרי קיסינג'ר".

"מי? מזכיר המדינה, זוכה פרס נובל, היועץ לבטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, הקיסינג'ר הזה?"

"ברור. אלא מי? להנרי קיסינג'ר, שהוא יהודי דרך אגב, יש חברה המאגדת בתוכה חתני פרס נובל, מומחים בכל מיני תחומים, בעלי השפעה רבה, ואין דבר, בלתי אפשרי ככל שיהיה, שהם אינם מסוגלים למצוא לו פתרון. קֹהלת אמר עת לכל חפץ. לגישתם של החבר'ה האלה אין חפץ שאין בו תועלת או מטרה, אחרת הוא לא היה נברא. כשהם לוקחים פרוייקט תחת ידיהם הוא הופך לזהב", הוא מתלהב. הרבה זמן לא ראיתי אותו עליץ.

"וכמה אתה משלם לקיסינג'רים? ובכלל מאיפה יש לך כסף לשלם?" אני תמה.

"זה היופי בעסקה. אם הם מצליחים למצֹא פתרון לבעיה, ויש לקרקע ערך כלכלי, הם מקבלים שליש מכל דבר שיוצא. הם משקיעים הכל. עובדים רק לפי הצלחה, כך שלא יוצא לי מהכיס אפילו זלוטי אחד", הוא צוחק.

אני מזמין מנה ראשונה פאד פאק קייאו וקובי מזמין פאד קנה, מנה עיקרית במשותף פרות ים – יאם פלהמוק ויאם ין שנהיי, וגנד מסמאן, ארז עם עוף. וכמו כן קנקן תה.

"מתי תהיה להם תשובה עבורך? יש להם הערכה?"

"לא. הם אמרו שזה מסובך, אבל לא בלתי אפשרי. אני סומך עליהם. הם לעולם אינם לוקחים על עצמם עסקה ללא סִכּוי. זה ענין של פרסטיז'ה, אומר לי קיסינג'ר. הם אינם יכולים להרשות לעצמם שלא להצליח. אז אני סומך עליהם". הוא נראה מרוצה מעצמו. מרגיש שהוא לקראת השחרור מעול הפרנסה. חבל שאינני מאמין באמונתו.

חולפים כששה חדשים נוספים בהם אינני שומע מידידי היורש המהולל, עד שהוא מתקשר. "הפעם אני יכל לבשר שיש פתרון, אז אוכלים חומוס. אין כמו אוכל שלנו לחגוג ברצינות", כך הוא, בטלפון. והפעם הוא באמת נשמע מאושש.

"נפגש בשעה אחת בסֻכָּה הלבנה ביפו. בא לך?"

"אין בעיה. נפגש שם". הוא באמת עושה את זה, אני חושב. מעניין מה מצאו לו הקיסינג'רים. אלה בטח יש להם פרס נובל בפטנטים.

אני חונה במגרש החול של הסֻכָּה הלבנה ונכנס. קובי מחכה ליד החלון הענק הפונה לים. הוא נראה לי צעיר בעשר שנים. מחייך חיוך ענק, קם ומחבק אותי. "יש" הוא אומר ומוחא כפיים, "יש".

המלצר מגיע ומפזר צלחיות סלטים על השלחן מבלי לשאול. ככה אני אוהב. פיתות חמות. פיתות חצויות, קלויות ומזועתרות. קנקן לימונדה. כוס עם קֻבִּיות קרח. "מה תזמינו?" הוא שואל באדיבות.

"עוד מעט. בינתיים נטעם מהסלטים. הם מצויינים".

"יש? יש? מה יש? נו, מה העלו הדייגים הקיסינג'רים בחַכַּת הנובל שלהם?" אני דוחק בו, קשה לי להמתין.

"לאחר שחכמי הדור יושבים על המדוכה ועושים לילות כימים באה להם ההארה. קיים חוק פדרלי לפיו כאשר מוקם בית קברות, ברשיון כמובן, העיר שהתירה את הבניה חייבת לספק חשמל מים ודרך גישה. חוק שכוח אל. כאן העיר הקרובה ביותר היא במרחק 120 ק"מ בקו אוירי. הנרי קיסיניג'ר או שליחיו הידוענים מגיעים אל ראש העיר ומגישים לו הצעה. ברצונם של שחקנים מהוליווד ועוד מליונרים כבדים להקים בית קברות לכלביהם וחתוליהם, במקום מבודד, ולאחר מכן הם יקברו ליד יקיריהם. האקסצנטריות של המפורסמים מוכרת לכלם. ראש העיר שואל מה רוצים ממנו, ומסבירים לו שרק רשיון. שהרי עירו היא הקרובה ביותר ובית הקברות יהיה תחת תחום שפוטו". קובי מפסיק, מנגב חומוס בפיתה מזועתרת, שותה לימונדה ומנגב את פיו בגב ידו.

"מה יוצא לי מזה?, שואל ראש העיר, וקיסינג'רנו מסביר לו שהוא יגבה ארנונה, העיר תעלה על המפה ותפורסם בזכות הידוענים, מבקרים יגיעו והפרנסה תהיה בשפע. וחוצמזה הם מוכנים לתרום למטרה טובה שיציב ראש העיר בפניהם. גם משפחתו של ראש העיר היא מטרה טובה, נרמז לו, והוא כמובן בולע את התפוח שמציע לו הנחש. יחד עם הגרעינים. והרשיון ניתן". הוא בולס קציצת פלאפל עם טחינה, מקנח בלימונדה.

"וכבר מתחילים לבנות?", אני שואל, קצת מתקשה להאמין. הקמת עיר אני מבין, אבל בית קברות, ועוד לחיות מחמד?

"לא תאמין איזו אופרציה יש לחברה האלה. שבועיים אחרי שהם מקבלים רשיון הם מורידים גש"ח שלם למקום. נסיעה של מאה ועשרים ק"מ בחולות. מגדרים שטח, מביאים אדמה שחורה לְגִדּוּל דשא ופרחים, כמה מבנים יפהפיים מסביב. אחרי חדש המקום נראה גן עדן. מביאים לשם במסוק את ראש העיר, עושים לו כבוד. בכניסה שלט גדול עם תודות לראש העיר. הוא גוזר את הסרט, טלויזיה ומה לא. הוא האיש של השנה. נותנים לו כבוד כאילו הרעיון שלו. והוא אומר זאת בטלויזיה, ומוכר לקהל בוחריו מה שמכרו לו." צוחק צחוק גדול ומזמין לוקוס בתנור. בלי אִדְרָה, עם צ'יפס. בשבילי שרימפס בחמאה ושום.

"להצגה מביאים שתי שחקניות קולנוע ושחקן, כֻּלּם מפורסמים. טקס קבורה לשני כלבים וחתול, כזה מפואר שלא עושים אפילו לבנאדם. השחקנים מביעים רצון להקבר כשיגיע זמנם ליד מחמלי נפשותיהם, ואולי גם לעת פרישה לבא ולגור במקום. לבנות שכונה מפוארת. אולי תתפתח פה עיר שתמשוך תיירים ותהיה פרנסה, מדמיין ראש העיר, והעסק הוא הצלחה מסחררת, מבחינת השווק". הוא מתחיל לעסוק בפירוק הדג, עושה עצמו כאילו הספור הוא עניין של יומיום בשבילו.

"נו ומה קורה הלאה?" אני מאיץ בו, מעוניין להגיע לפרטים המעניינים. כסף.

"בשבוע הבא מגישים לראש העיר את החשבון". לגימה מהלימונדה. "הולכים להסביר לו שעליו לסלול כביש אל בית הקברות, להעביר קוי מים וחשמל. כמובן עוטפים הכל בחוברת צבעונית ויפה, כדי שיוכל לבלוע את התרגיל שעשו לו בקלות. אני מקוה שלא יקבל התקף לב", קובי צוחק בלב קל, חתיכות דג ניתזות מפיו. מנגב במפית, שותה קצת וממשיך, "אני כמובן נוסע לשם עם אשתי והילדים. שיראו מה נעשה בירושה שלנו".

"אה, והעיקר שכחתי. את כל העסק מנהלת ד"ר מאוניברסיטת הארוורד, שהיתה נערת אמצע בפלייבוי. חתיכה אמיתי עם ראש על הכתפיים. אומרים שהיא הולכת להפוך את העסק להצלחה מסחררת. כשאחזור נפגש שוב".

אנחנו נפרדים. הקיסינג'ר הזה ממש אלכימאי, אני מהרהר, הופך חול לזהב. נמתין להתפתחויות. אני מקוה בשביל קובי שהכל יבא על מקומו בשלום, ושסוף ההרפתקה לא תמצא בתוך החול.

במשך שנה שלמה אינני שומע מקובי. נו, אני חושב לעצמי, נעשה מליונר ושוכח את החברים. בטח מתענג על מנעמי אמריקה. אבל לא. הוא מתקשר בֹּקֶר חֹרְפִּי אחד ומזמן את עצמו למשרד. "הקפה עליך העֻגִּיוֹת עלי" הוא מצהיר.

קובי מגיע למשרד ומתישב מולי. "אל תחזיק אותי במתח", אני מתחנן בפניו, "קפה ועֻגיות יש. עכשו חסר רק ההמשך של האגדה לבית קיסינג'ר".

"תשמע", הוא מתחיל ישר, "חשבתי שראש העיר ילד חתלתולים, כמו שאומרים באנגלית, אבל לא. הוא הבין את הפוטנציאל, והוא נבחר שוב בזכות החזון שהיה לו. כמובן שהוא, וגם החבר'ה של קיסינג'ר זוקפים הכל לזכותו. מה אכפת להם", הוא צוחק צחוק משוחרר. "גם לי לא. התחום המוניציפאלי שלו הורחב מאד. נסלל כביש דו מסלולי, לארכו עמודי תאורה, הונח צנור מים, נמשך קו חשמל, והעסק הופך ממש לעיר. נבנה קרמטוריום, יש כבר אולי שלושים קברים של חתולים וכלבים, הוסף אגף של בית קברות רגיל, ונבנתה שכונה של וילות שאתה לא רואה אפילו בסרטים. סופו של דבר ראש העיר יוצא נשכר, והוא קבל אפילו מִמון מהממשל הפדרלי. כמובן שהוא מציג את העניין כאילו הכל רעיון שלו".

"משהו כמו לאס וגאס בנוָדָה? גם שם היה רק מדבר", אני מנסה לעקֹץ אותו.

"לא. חבל שלא. אבל לא. מסתבר שאי אפשר להקים שם עיר הִמּוּרִים. אינני יודע אם זה בגלל החוק, או לחצים של החברה מלאס וגאס. אבל זה גם לא חשוב. גם ככה תהיה לנו פרנסה עד הראש".

"ומה יוצא לך מזה?" אני שואל באפן ענייני.

"אני שותף 50% בחברה בע"מ שהוקמה לצרך הבעלות והנהול של הפרוייקט, והחברה של הנרי קיסינג'ר שותפה 50%. הוסכם שכל רבעון מחלקים דיוידנד. אני אינני צריך לעשות כלום. כל שלושה חֹדשים ישיבת בעלים ודירקטוריון והכל יוצא מהכלל. עכשו מדברים על כך שלאורך הכביש יוקמו תחנות דלק, מוטלים ועוד מיני עסקים. אין לך מושג איך המקום השתנה. מאדמה חרוכה לגן פורח".

"ומה שם החברה?" אני מתחקר אותו.

"מה זאת אומרת. מידאס השקעות כמובן. החול הופך לזהב.