יודאיקה

אגרנות היא מחלה קשה ואפילו פסיכוטית. אספנות גם היא אינה מצב בריא, אם כי אולי ברמת חומרה פחותה לצל הבררנות והבחירה, בין אם במוטיב ובין אם בכמות ובתצוגה. שתיהן עלולות להביא לפרוק משפחות, מריבות, ואפילו לאסונות.

העליה הרוסית המבורכת מביאה עמה בעלי מקצוע רבים, חלקם הגדול משכּילים, ובכלל כך עורכי דין, מהנדסים ורופאים, אשר לרבים מהם אין עבודה בתחום התמחותם בין אם בעטיה של אי ידיעת העברית ובין אם מהסיבה הפרוזאית שמקצועם אינו נדרש, ולעתים אף אינו מוכר בארץ.

עורכי דין שאינם בעלי רשיון מלשכת עורכי הדין בישראל אינם מורשים לעבוד במקצועם אלא אם יעברו השלמה ובסופו של דבר יקבלו רשיון ישראלי. כאן הבעיה כפולה; שיטת המשפט והשפה. אשר למקצועות הטכניים, ההנדסיים והרפואיים קיים מכשול השפה. המהנדס והרופא גם הם מחוייבים ברשיון ישראלי שאם לא כן אסור להם לעבוד כאן במקצועם.

רופאים עולים רבים מסכימים להיות מועסקים כאחים בבתי החולים ובלבד שישהו ליד המקצוע, ובינתיים לומדים את השפה ונבחנים לאחר תקופת מה כדי לעבור את הבחינות המתחייבות לקבלת הרשיון המיוחל.

עסקינן בפיודור, שם בדוי, כמו גם יתר השמות, מחמת צנעת הפרט והחסיון, בעל תאר שני בהנדסת אניות שוברות קרח. הוא מצטיין במקצועו, דא עקא, מטבע הדברים בארצנו החמה קשה עליו במקצת מציאת העבודה המתאימה לכִשוריו. הואיל ולטעמו על פי חִנוכו כל עבודה מכבדת את בעליה, הוא אינו בוחל בעבודה המוצעת לו, כעובד נקיון במחלקת שפ"ע של העיר בה הוא מתגורר ואין לו תלונות. עדיין אינו לומד להתנהג כישראלי.

מהנדסנו החרוץ מבצע נאמנה את עבודתו מהשעה ארבע בבקר עת הרחובות ריקים עד סיום אִסּוּף האשפה העירונית. לאחר מכן עתותיו בידו ללמוד עברית ולנגן בכנור במסגרת אנסמבל מקומי.

פיודור בעל החוש הטכני וידי הזהב מתודע בסיוריו למוזרויות הקהל הישראלי על פי אשפתו. "מוּסוֹר קַאק יִ יֶגוֹ וְלַאדִילִיץ. האשפה כמוה כבעליה", הוא אומר, באספו מבין המוצרים המושלכים הרחובה מכשור ורהוט תקינים או הצריכים תקון, ומשִווקם לאחר שִפּוּצָם בזמנו הפנוי ובכך משלים הכנסה.

כמו כל צַיָּד אוצרות, ממלאי הלוטו – טוטו – פיס למיניהם וממתיני הירושות, גם פיודורנו מצפה לפריצה הגדולה; בין אם לקבל עבודה מכובדת ומכניסה ובין אם למצֹא אוצר בין כל הַנִּזְרָקוּיוֹת למיניהן.

אולם הוא אופטימי. אינו דוגל בשאלה הנצחית שבתהלים  עַד-מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה:  עַד-מָתַי, רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. או בתהִיָתו של ירמיהו נביאנו מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד, ומשוכנע כי זמנו יגיע וכי עתידו ורוד.

ואמנם, דברים טובים קורים לאנשים טובים, שלא כספרו הפסימי של הרולד קושניר. בשעת בֹּקֶר מוקדמת בעוד שרעפיו רובצים בכבדות על עפעפיו, נגלה לפיודור מחזה מרהיב ומעציב כאחד; עשרות רבות של ספרי יודאיקה מוטלים על המדרכה בערמות. בעלעלו במספר ספרים באקראי הוא רואה תאריך הדפסה משנת 1727, משנת 1782 ועוד כהנה וכהנה עתיקויות.

ברור לכל בר בי רב גם אם אינו אספן ספרים עתיקים כי לפניו מונח אוצר בלום. פיודור מרים את מבטו ורואה על שער הבית שלצד הספרים מודעת אבל. הוא מניח כי היורשים מחליטים לערוך אוֹפְּרִיאַטְנוֹסְט, סדר ונקיון, ומתוך בּוּרוּת משליכים מהבית אוצר.

ללא אומר ודברים, על אף השעה המוקדמת, נכנס פיודור בשער הבית ומצלצל בפעמון. הדלת נפתחת ובפתח ניצבת מטרוניתה בשלהי שנות השבעים לחייה, חלוקה דהה, שער השיבה שלה סתור, עיניה הכחולות מואדמות וסקרניות. "כן? מה אני יכולה לעשות בשבילך?" היא חוקרת.

"דוֹבְּרוֹ אוּטְרָה. וָאשִי קְנִיגִי? בקר טוב. הספרים שלך?" כך פיודור, ללא הקדמות.

"נִיֶט. וְלָאדִיֶאלְצִי. לא. של בעלי. נְיֶ מָאיוֹ. לא שלי", עונה לו האלמנה בשפתו של פושקין.

"חַרַשוֹ. טוב. אוֹנִי סְטַאיֶאט מְנוֹגוֹ דִינִיג. הם שווים הרבה כסף. פּוּצִ'ימוֹ בְּרוֹסִיט? למה זורקת?"

"ווֹיְדִיב פּוֹזַ'אלֶסְטַה. תכנס בבקשה. תשתה כוס תה. קר בחוץ. יַא סְקַאז'וּ וַאם. אספר לך", היא עונה, ככל הנראה משתוקקת לחברה.

היא סבה על עקביה, פונה לכוון המטבח. פיודור המהסס אחריה. ממלאת קומקום במים, משוכנעת שיש לה קהל מאזין וצמא, מדליקה את הגז ומניחה אותו לרתוח. פיודור סוקר את סביבתו. הבית באזור יוקרתי, אולם כל הרהוט והמתקנים בו ישנים ובלתי מתוחזקים. המטבח חמים ונעים, וניכר שהכסף אינו מצוי בשפע.

"פְּרַאשִינְיֶה. יַא ארְגַאנִיזוּיוּ מַאֵי קְנִיגִי. סליחה. אסדר את הספרים", ממהר פיודור לומר לה, אץ להכניס את כל הספרים אל תוך החצר, עורם אותם בערמות ישרות, שאיש לא יחשוק בהם, וחוזר אל המטבח.

"בעלי היה מדען, פרופסור באוניברסיטה. איש טוב אבל חולה. המחלה שלו היתה אִסּוּף כפייתי של ספרים עתיקים. מעולם לא יצאנו לחופשה, לא יכלתי לקנות שמלות ותכשיטים, וכל הכסף שהרוויח למעט הוצאות מחיה הכרחיות הלך לרכישת הספרים הארורים. החיים שלי נהרסו בגללם. הם הבריחו את הבת שלנו לאמריקה. אז בסוף השבעה זרקתי את כל הספרים החוצה. אם הייתי יכולה לשרוף אותם הייתי עושה זאת. לא רוצה לראות אותם, לא רוצה ליהנות מהם או מתמורתם. פַּאזְבוֹלְטֶה מְנִי פֶּארֶאיְטִי. תשחרר אותי", היא מתחננת, "בּוּדְטֶה דוֹבְּרֶה. תעשה טובה".

"נוֹ אֶטוֹ מְנוֹגוֹ דִינִיג. אבל זה הרבה כסף", מגמגם השפ"עיסט.

"אתה לא מבין שלא מעניין אותי? הנה, אני נותנת לך את כל הספרים במתנה, דַאזֶ'ה יֶאסְלִי אַנִי סְטַאיַאת מִילִיוֹן. אפילו אם הם שווים מליון. פעם בעלי קִבּל הצעה מהספריה הלאומית לרכוש את כל האֹסף במאות אלפים והוא סרב. תמכור אתה ותקבל את כל הכסף. הספרים והכסף בשבילי זה אסון. וְסֶה וַאשֶה קְנִיגִי. כל הספרים שלך".

"אולי תמכרי את הספרים ותעבירי את כל הכסף לבת שלך באמריקה? וַאזְמוֹזְ'נַה אֵי נוֹזְ'נִי דִינְגִי. אולי היא צריכה כסף", מנסה פיודור שלא ליטול עליו את המעמסה, על אף הפתוי הרב, פוחד ממזל רע דוגמת זה עליו מדברת האלמנה.

"לא. היא אפילו יותר קיצונית ממני. לי לא היה האֹמץ לברֹחַ לאמריקה. וְסֶה וַאשִי. הכל שלךָ", היא מדגישה, ומוציאה ממגירת השֻלחן דף לבן, נוטלת בידה עט ומתחילה לכתֹב תוך כדי קריאה מונוטונית, ניכר בה שחשה בהקלה. "אני הח"מ, אנה קוגן, אלמנתו של פרופסור בוריס קוגן, נותנת בזה במתנה וללא כל תמורה את אֹסף ספרי היודאיקה שלי ל… מה שמך המלא בבקשה?"

"פיודור מקסים רובינסקי", הוא עונה כמי שכפאו שד.

"לפיודור מקסים רובינסקי, וזאת בהיותי במלא חושי, ובריאה בנפשי, ללא כל לחץ או כפיה מכל סוג ומין שהם, כך שהוא יוכל לעשות בהם ככל שירצה ובכלל כך מכירתם וגביית התמורה לכיסו, יהא שיעורה אשר יהא, ואני ערה לשוויים הגבוה ביותר, ולא אטען כל טענה שהיא כנגד זכויותיו בספרים או בתמורתם", מסיימת הגברת לכתֹב ולקרֹא, חותמת את שמה בתנועה מעגלית ולוחשת, "ברוך שפטרני מעונשו של זה", מזדקפת ומישרת כתפיה כאילו עול כבד הוסר ממנה.

"וִי נֶה דַאלְזְ'נִי. את לא צריכה. אפשר לקבל טלפון של הבת באמריקה? אשאל אותה אם היא מסכימה לקבל את הכסף ואם היא מסכימה למה שאת עושה", כך הבעלים החדשים של הליטרטורה היוקרתית.

אנה מפשפשת במגירה, מוציאה מחברת ומאתרת שני מספרי טלפון. מתקשרת לבתה, משוחחת אתה על מצבה, מצב הנכדים ומספרת לה על המתנה. ככל הנראה הבת שמחה בשמחתה על העול המוסר. "וזיאת, נִיצֶ'גוֹ וַאם. קח, דבר אִתה", היא מוסרת לפיודור את השפוף.

פיודור מדבר עם הבת, מנסה לשכנע אותה לקבל את הכסף, ואינו מצליח. בסופו של דבר ולאחר תחנונים ממש, נעתרת הבת לקבל מחצית התמורה, "לחנוך הילדים", היא מדגישה. לעצמה היא מסרבת לקבל. "אתה איש טוב. אני מאחלת לך שהכסף יעזור לך ולמשפחה שלך", היא אומרת, "אמא מכירה את מספר חשבון הבנק שלי. כשתקבל את הכסף תביא לה את החצי והיא תפקיד לי בחשבון. ושוב תודה".

האלמנה אינה מתעצלת, הכל על מנת להפטר מהצרה הרודפת אותה כל חייה במשותף עם בעלה המנוח הפרופסור האספן, ומתקשרת לעיה"ק ירושלים אל איש הקשר בספריה הלאומית. מסבירה לו את המצב, מדגישה כי כל התמורה צריכה להיות משולמת לפיודור שהוא הבעלים של הספרים. כן, היא תאשר זאת גם כשיגיע הנציג לקחת את הספרים.

לאחר כשלוש שעות, במִשְכן נאלץ הבעלים החדש להאזין לסִפּוּרִים על הפרופסור ומסעות רכישותיו ועל בתה של אנה ושלושת נכדיהם. הוא משתכנע שאין לה כל בעיה כלכלית, שכן הפנסיה מספקת, והכנסתה לאחר פטירתו של האספן המנוח גבוהה בהרבה ממקודם, וזאת בנוסף לכספי הפיצויים, קופות התגמולים ובטוח החיים. נחה דעתו שאינו גזלן. דַא פַמוֹזֶ'ט נַאם בּוֹג. ישמור האל.

"בעלי שווה הרבה יותר מת מאשר חי" לוחשת אנה באזנו של פיודור, משתפת אותו בסודה.

מגיע נציג הספריה הלאומית במיניבוס. עיניו נוצצות. "חמש עשרה שנה אני מחכה, וסופסוף הגעתי לשלוה ולנחלה". פיודור מסייע בידו להעמיס על המיניבוס את הספרים, הנארזים בזהירות ובאהבה בארגזים מרופדים בספוג. ולאחר מכן שלושתם נכנסים הביתה.

הקומקום נכנס לפעולה שוב וכֻלם שותים תה. "סופסוף אני יכולה להתחיל את חיי בלי המעמסה הזו", נאנחת אנה. פיודור מסכם את המחיר ואת אפן התשלום עם נציג הספריה הלאומית, על דעתה של אנה, המצליחה להעלות את המחיר בכעשרים אחוז, מדגישה שעדיין המחיר זול ממה שהוצע לה בזמנו. הנציג מתנצל על כי התקציבים מצומצמים.

"הספרים ישוכנו אחר כבוד בחדר מיוחד שיקרא על שם אנה ובוריס קוגן, עם שלט גדול המודה לכם על תרומתכם הנעלה. אני יודע שהספרים שווים הרבה יותר, ותודה מקרב הלב", כך הנציג.

"סליחה", אומרת אנה בחדות, "אני אוסרת להזכיר את שם בעלי המנוח או את שמי. אם אתם מעונינים להקדיש את החדר והספרים על שם מישהו, שיהיה על שם אדם נדיב. פיודור מקסים רובינסקי".