כבוד

נותי הגדולים תחומי העיסוק במשרדי הם מקרקעין, עזבונות ויתר מרעין בישין הקשורים במשפט האזרחי המסחרי. בעניינים פליליים אינני נוגע כי אני מבין בניירות טוב בהרבה מאשר בבניאדם. זה רק כסף ולא גורל של אנשים. אבל כמובן שאין המצוי רצוי ואין הרצוי מצוי, לפחות לא תמיד.

ההפתעות בעסוק שלי הן רבות, שונות ומשונות. אלרַגֻ'ל ביִּחַ'טֶט וּאַללה ביִּצְ'חַכּ. האדם מתכנן ואלהים צוחק. ביידיש זה נשמע יותר טוב.

באחת העסקאות המסובכות שעל שלחני היתה אפשרות של עסקה של בניית שכונה חדשה על שטח של 980 דונם אדמת מירי בנגב, אדמה שנרכשה בימי המנדט בידי תושב חוץ, ובגלל מובלעת של 22 דונם בתוך השטח אין הבניה מתאפשרת, אלא אם הלקוח רוכש גם אותה להשלמת רצף טריטוריאלי, מהבעלים, בדווים צאצאים של הבעלים המקורי.

הפעלנו בלש להתחקות אחר היורשים, פעולה בעייתית לכשעצמה, שכן מסתבר שהקרקע נמכרה, והעסקה בוצעה במסגרת תַוְכּיל דורי, יפוי כח בלתי חוזר, כנהוג שם, כשזהות המוכר מאומתת ע"י המֻח'תאר. מכל מקום בסכּומו של דבר אמור הייתי לשוחח עם הרוכש הנטען, שלמזלי הרבה הסתבר שהוא אדם משכיל, ד"ר לשפה וספרות ערבית ומזרח תיכון, המשמש מרצה באוניברסיטת חיפה. לשם הנוחות נקרא לו ד"ר מֻחַמַּד. (הפרטים מעוותים משהו מחמת החסיון, ואם תרצו, הבזיון).

אנחנו מנסים לאתר את הד"ר הנכבד, אולם לשוא. באוניברסיטה אין יודעים מה ארע לו. מזה יומיים שהוא אינו מופיע להרצאות שלו, דבר חריג ביותר. האיש פשוט נעלם פני האדמה. תַלַאשַא, כמו שאומרים בשפתו. התאדה.

איש אינו עונה לטלפון בביתו. וגם לא הטלפון הנייד שלו. אם ד"ר מֻחַמַּד אינו בא אל ההר, ההר בא אל ד"ר מֻחַמַּד. אני עומד לפני דלת ביתו בשכונה ותיקה בעיר התחתית, ונוקש עליה באמצעות ידית המוחזקת בפיו של אריה מברונזה המסומר לחזית הדלת. היא נפתחת. עומדת בפתח גברת המזדהה כאשתו. הַאנֶם דוּכְּתוֹר. גברת דוקטור, אני מחייך לעצמי. אצלנו זה פראו דוקטור. אני מציג עצמי ומנסה להסביר את סִבּת התעניינותי בבעלה. היא מכחישה שיודעת היכן הוא.

"בַּאעְרַף וַלַא אִישִי. אינני יודעת כלום," היא אומרת בהתנצלות ובדאגה גלויה, "הוא עזב שלשום בבקר את הבית ולא חזר מאז. לא התקשר, ולא כלום. אני חוששת שקרה לו משהו נורא", היא ממהרת לֹאמר ומתחילה לבכות.

אני מנחם אותה, מבלי לחשוב מה אני אומר, מבחוץ, מביט עליה מלמטה למעלה באשר היא עומדת בפתח הבית על המדרגות, זוית שאיני רגיל בה. "שוּפִי. תראי," אני אומר לה בעדינות, "אם תשמעי ממנו, אנא תודיעי לי. הֵא לך כרטיס הבקור שלי. ואם תצטרכי עזרא, מֻמְכִּן תִצְ'רַבִּי תַלַפוֹן. את יכולה להתקשר".

לכל הרוחות, חשבתי. הלכה לנו העסקה. היכן יכל להיות ד"ר מֻחַמַּד? אולי הלך לחג'? לא יכל להיות. בלבי אני מונה את חַ'מְסַת אַרְכַּאן אלְאִסְלַאם. חמשת עמודי האסלאם: שהאדה, צלאה, זכאה, צום וחג'. מתי החג'? אני מנסה להזכר. העלייה לרגל עצמה מתבצעת בין היום השמיני ליום השנים עשר של איזה חֹדש? אה. ד'ו אל-חִג'ה, החדש השנים עשר בלוח השנה המֻסלמי. מכיוון שלוח זה מבוסס על הירח לא ניתן לעשות התאמה בין תאריכי החג' לתאריכי לוח השנה האזרחי הנוצרי כי הוא ארוך ממנו באחד עשר ימים. מתי היה הרמצ'אן? עיד אלפטר? עיד אלאצ'חא? לפני כחצי שנה. אז זה לא זה.

אני שם את פעמי הוולוו לכוון תל אביב, עובר דרך שווארמה חזן, מול מוסך פורד. טעים בטרוף. עם הרבה חריף ובַּקְדוּנְסִיֶה, טחינה ירוקה. אין שווארמה טובה מזו. לפחות משהו יצא לנו מהעליה לרגל לחיפה. בזבוז של יום עבודה.

אני מוצא עצמי בבית, מרוח על הכורסה מול הטלויזיה, כוס קפה לידי והעתון מונח על ברכי. קופצת לי לעיניים כתבה על רצח בנגב. רצח על רקע כבוד המשפחה:

"צעירה בדואית בת 17 נמצאה בישוב בדואי בדרום ללא רוח חיים בתחתית באר מים כשבגופתה עשרות דקירות סכין. במשטרה חושדים שמדובר ברצח על רקע חילול כבוד המשפחה. המשטרה עכבה לחקירה את אחיה של הצעירה בחשד למעורבות בבצוע הרצח. החשוד, מרצה ידוע באוניברסיטה מוכרת, הסגיר את עצמו, הודה ברצח ושחזר אותו מיזמתו."

מה קורה כאן? העולם השתגע? במאה העשרים ואחת רצח על רקע של כבוד המשפחה? היכן חרויות הפרט? ובתי המשפט? נדמה לי שזה רק אצל המֻסלמים. מה יש להם אלה? אינני מקשר כמובן בין השניים, כלומר בין ההר שבא למֻחַמַּד שלא היה בביתו ובין העסקה המתפוגגת לה לפני עיני הכלות. אינני משער כמובן ואיני מעלה בנפשי שדרכי ודרכי הרוצח תפגשנה שכן טֻרֻק אללה עַ'ריבַּה, מוזרות דרכי אללה.

וּבּיִצְ'רַבּ אלתִלִפוֹן. והטלפון מצלצל. "הַלוּ, הַדַ'א אלְמֻחַאמִי? הלו, זה העורך דין?" נשמע קולה של אישה, במבטא ערבי בולט. נדמה לי שהקול והטון מוכרים לי מאיפשהו.

"אַי נַעַם יַא סִתִּי. אלְמֻחַאמִי בְּיֶחְכִּי. כן גבירתי. מדבר העורך דין".

"אֵמְבַּארֵח גִ'ית לִבֵּיתְנַא, אתמול באת אלינו הביתה. דברתי אתי ושאלת על בעלי, פַאכֶּר? אלְמֻחַאצִ'ר מִן אלְגַ'אמִעַה? זוכר, המרצה באוניברסיטה?"

"אַי נַעַם. פַאכֶּר. כן. זוכר. פִיה אַחְ'בַּאר? יש חדשות? רַַגַ'ע אלְבֵּית? הוא חזר הביתה? מה קרה? כֻּל שִי תַמַאם? הכל בסדר?"

"לא. שום דבר לא בסדר," בוכה הגברת, "הֻוֶ מֻעְתַקַל פִי שֻרְטַת בִּיר סַבַּע. הוא עצור במשטרת באר שבע. מאשימים אותו שהוא רצח את אחותו. וּהַד'א מֻסְתַחִיל, וזה בלתי אפשרי. הֻוֶ מֻש בַּדַאאִי, הוא לא פרימיטיבי. הוא ד"ר באוניברסיטה. מֻרַשַּח לַאֻסְתַאד', מועמד לפרופסור. הוא לא היה עושה דבר כזה. אַבַּדַן. לעולם לא".

"מִתְאַסֶף גִ'דַן, אני מאֹד מצטער", אני עונה. וואללה, לא תהיה עסקה, "את חושבת שהוא יסכים אולי לשוחח אתי? אם הוא עצור בגין רצח הוא יצטרך כסף להגנה משפטית, אז אולי הוא יסכים למכור את הקרקע בדרום. מֻמְכִּן אֻסַאעִד? אולי אני יכל לעזור?", אני רואה לפתע אור מבליח בקצה המנהרה. אני מקווה שאין זו הרכבת שבאה ממול…

"בַּאַעְרַפֶש, לא יודעת. אַלשֻרְטֶה בִּתְרֻדֶּש, המשטרה לא עונה. בַּאַעְרַפֶש שוּ רַאח אַעְמַל, לא יודעת מה לעשות", ממשיכה הגברת ליבב.

"שוּ רַאְ'יֶכּ, מה דעתך לנסוע לבקר אותו? אין לי בעיה לנסוע אליו ולקחת אותך לשם, כמובן בלוית אחד מהבנים שלך או קרוב משפחה אחר…" אני מדבר לאט ובנחציות בחשש שמא לא אובן היטב ושלא יצוץ חס וחלילה שמץ של חשד בכוונותי, המכובדות לגמרי. אולי בכל זאת תהיה עִסקה…

"מֻמְתַאז. מצוין. אשמח מאד. אכין לו אוכל כי אני בטוחה שהאוכל שם לא מתאים לו. הוא מאד מכובד ואוהב את האוכל שלי. אִ'בְּני רַאח יִגִ'י מַעִי. הבן שלי יבֹא אתי. בְּתַעְרַף, יִחְמִינִי, אתה יודע. לשמור עלי", היא יורה מבלי לנשום בין המילים. "אֵמְתַא מֻמְכִּן נְסַאפֶר? מתי נוכל לנסוע?" מוסיפה בבהילות.

"חַתַא בֻּכְּרַה. אפילו מחר", אני ממהר לענות.

"רַאח נִגִ'י בֻּכְּרַה פִי קִטַאר אלצֻבֻּח. נגיע מחר ברכבת הבקר. נדמה לי שהיא מגיעה לתל אביב צפון בשעה שמונה ושליש". בערבית תַ'מַאנְיַה וּתֻלְת, שמונה ושליש זה שמונה ועשרים. ותִסְעַה מַא עַדַא תֻלְת, ותשע חוץ משליש זה עשרים לתשע. מוזר. אבל זה למעשה הגיוני לגמרי. "אִ'סְמי סַמִירַה וּאִסְם אִבְּנִי פַצִיחְ, שמי סמירה ושם הבן שלי פציח", והחלה לצחוק, "קוראים לו ככה כי כשנולד הרופא אמר שיש לו קול של זמר, הוא צעק כל כך יפה כשיצא מהבטן".

חייכתי. "אלדִיכּ אלְפַציחְ מִן אלבֵַּיצַ'ה יַצִיחְ", אני מביא בטוי מהערבית. התרנגול בעל הקול הצלול משמיע קולו כבר מהביצה.

"טוב מאד. אאסוף אתכם במכונית שלי ברכבת צפון ומשם נרד ישר לאילון דרום ונִסּע למשטרת באר שבע. אני מקווה שיאפשרו לך לראות את בעלך. אני גם מעוניין לשוחח אתו. כשתפגשי אתו בקשי ממנו להפגש אתי. אני יכל להגיד שאני מייצג אותו ויתנו לי להפגש אתו". פתאום השחור של היומיים האחרונים מִתְוַרֵד.

מהרתי לדחות שתי פגישות, ולמחרת התייצבתי בתחנת הרכבת. לאחר המתנה של כעשרים דקות היא מתקשרת. אני מסביר לה היכן אני חונה והיא מגיעה עם בנה. בחור כבן 16, כהה עור, עיניים שחורות בורקות, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו אדומה, אוחז בידו צידנית ותיק גדול. "טַעַאם לִחַצְ'רֶת אלדוֹכּתוֹר מֻחַמַּד, אוכל עבור כבוד הדוקטור מֻחַמַּד", אומרת זוגתו, לבושה שמלה פרחונית ארוכה וצעיף מלופף לראשה, "וּמַלַאבֶּס לתַעְ'יִיר כַּמַאן, וגם בגדים להחלפה".

אני פותח לגברת את הדלת האחורית והיא ממהרת להכנס כשהיא מרכינה ראשה בזהירות. פציח נכנס לשבת במושב ליד הנהג. "ֻממְכִּן אַקְעֻד הוֹן? זה בסדר שאשב כאן? הוא שאל בחשש מה.

"טַבְּעַן. בודאי", אני עונה. מתחילים בנסיעה דרומה. הי דרוהומהה, הי דרוהומהה, אני מזמזם.

"מֻמְכִּן אַחְכִּי לַכְּ עַלא זוֹגִ'י עַשַּאן תִעְרַף? אפשר לספר לך על בעלי, כדי שתדע?" שואלת הגברת לאחר מספר דקות של נסיעה.

"אִדַ'א בִּדֵכּ, אם את רוצה", אני עונה. ידע הוא כח, אני מהרהר לעצמי. ככל שתדע יותר על יריבך, בין במלחמה ובין במשא ומתן, כך סִכּוייך לנצח ולהשיג את מטרותיך גדלים. סון טסו, לא?

"זוֹגִ'י הֻוֶ רַגֻ'ל מֻחְתַרַם גִ'דַן, בעלי הוא איש מכובד מאוד" פותחת הגברת בהכרת ערך עצמה בזכות בעלה, "הוא נולד בשבט בדווי בדרום ומגיל צעיר מאד כַּאן בַּארִז, הוא התבלט. בכיתה ב' כבר לא היה לו מה לעשות בבית הספר והוא קפץ כיתה, ואחרי כן עוד אחת. שלחו אותו ללמוד בבאר שבע, פִי מַדְרַסֶה לִמַוְהוּבִּין, בבית ספר למחוננים. הֻוֶ כַּאן אלְבּדַוִי אלְוַחִיד הֻנַאכּ, הוא היה הבדווי היחיד שם. סיים בהצטיינות גם בי"ס תיכון, והתגייס לצבא. עַרַפֶת אֶנּוֹ כַּאן צַ'אבֶּט? ידעת שהיה קצין? היחיד מהשבט בזמנו." אומרת אשת הקצין בגאווה בלתי מסותרת, ומשתתקת, כאילו מעבירה את תמונת הקצין שלה בסרט בראשה.

לאחר מספר דקות היא מתעשתת. "אִלְתַקַיְנַא פִי גַ'אמִעַת חֵיפַה. נפגשנו באוניברסיטה בחיפה. הוא רצה להתנתק ולהיות עצמאי ולהתקדם בחיים ולא היה מעוניין להשאר בישוב בו נולד. הוא למד הסטוריה של המזרח התיכון ושפה וספרות ערבית. אַנַא תַעַלַמֶת מֻסַאעַדַה אִגְ'תִמֹאעִיַה. אני למדתי עזרה סוציאלית", מדגישה ברצונה להראות לי שגם היא אינה קוטלת קנים, "המשפחה שלי בחיפה כבר מאה שנה. אַבּוי וּגִ'די וּגִ'ד גִ'דֻה וּגִ'ד גִ'ד גִ'דֹה, אבא שלי וסבא שלי וסב סבא שלו וסב סב סבא שלו. שמחתי מאד שאבא שלי הסכים לחתונה וגם אבא של מֻחַמַּד. יש לנו שתי בנות ושני בנים, אתה יודע?", היא שואלת, ומבלי לחכות לתשובה מוסיפה, "יש לו חמש אחיות וארבעה אחים. מאותה אמא", היא מדגישה.

"וֻהֻוֶ בִּיזוּר עֵילְתֹה כְּתִיר? והוא מבקר את המשפחה שלו הרבה?", אני שואל כדי להראות הקשבה ועניין.

"לפחות פעם בחֹדש הוא נוסע למשפחה שלו לבקר. אַלְגַ'מִיע בִּיקַדְרוּה גִ'דַן, כלם מעריכים אותו מאד. ידעת שהוא הד"ר הראשון מהשבט שלו? ומרצה באוניברסיטה? ומועמד לפרופסור?".

"מַעַ כֻּל אלשַרַף. כל הכבוד", כך אני. "יש לך מושג מדוע הוא רכש את הקרקע, 22 דונם, ליד הישוב שבו משפחתו מתגוררת?", מנסה להסיטה למחוזות חפצי ולא אל מחוזותיה.

"טַבְּעַן, בודאי. הוא רוצה לבנות בית ספר לילדים בדווים מחוננים, עם מחשבים והכל. הוא אומר שבלי השכלה הבנאדם לא שווה. מַעֻה אלְחַק, דַאיְמַן מַעֻה אלְחַק, הוא צודק. תמיד הוא צודק. הֻוֶ עַאקֶל גִ'דַן, הוא מאד חכם…" משויצה בפני הגברת.

טוב, אני חושב לעצמי, אם הוא הרוצח אז את בית הספר הוא לא יבנה, ואולי אפשר יהיה לרכוש ממנו את הקרקע. וואללה, יש סכוי לעסקה בכל זאת.

"וזה לא יכל להיות מה שמאשימים אותו. הוא לא היה עושה דבר כזה. הוא כבר לא פרימיטיבי", היא מוסיפה בלחש, כאילו מנסה לשכנע את עצמה.

נופלת שתיקה מעיקה, ולפתע אני שומע שירה חרישית, בקול מסולסל ונהדר, "רַגַעוּנִי עֵינֵיכּ לִאַיַאמִי אֶלִּי רַאחוּ, עַלַּמוּנִי אַנְדַם עַלא אלְמַאצִ'י וּגְרַאחֻה. החזירוני עיניך לימי שהלכו, הן למדוני להתחרט על העבר ופצעיו." אני מעיף מבט על פציח ורואה אותו מזמר בעיניים עצומות וחיוך נסוך על פניו. נהנה מעצמו.

פציח מבחין לפתע שאני בוחן אותו ומשתתק. "לֵיש בַּטַּלֶת? למה הפסקת?" אני שואל. "אתה שר יפה מאד. שוּ הַאדַ'א? מה זה?"

"אִנְתֶ עֻמְרִי, אתה חיי, אַהֲבָתִי", עונה בהתלהבות. "השיר הכי יפה בעולם, שרה אותו כַּוְכַּבּ אלשַרְק. כוכב המזרח. אם כלת'ום."

"וּהִיֶ כַּתַבַּת אלְכַּלִמַאת ואלְנַעְ'מַה כַּמַאן? והיא גם כתבה את המילים והלחן?", אני מתעניין.

"וַלַוְ, מה פתאם. אַלְכַּלִמַאת כַּתַבְּהַא, את המילים כתב אחמד שפיק כאמל, וַאלנַעְ'מַה כַּתַבְּהַא אַשְהַר מֻטְרִבּ מַצְרִי פִי אלְעַאלַם, ואת הלחן כתב הזמר המצרי הכי מפורסם בעולם, מֻחַמַּד עבד אלוהאב."

"וּכִּיף אלְאִסְתִמְרַאר? ואיך ההמשך?, אני שואל, מקווה שהזמיר ימשיך בזמרתו.

"אֶלֶּי שֻפְתֻה קַבְּל מַא תְשוּפַכּ עַיְנַי, עֻמְרי צַ'איֵע יַחְסִבוּה אֶ'זַאי עַלַי? מה שראיתי לפני שראוך עיני, חיי אבודים, מה יחשבו עלי?" ממשיך הזמיר הצעיר לסלסל בקולו, ונודם.

יתרת הדרך עוברת עלינו בשתיקה. באמת שר מאד יפה חשבתי. והשיר מאד רומנטי. כאילו מתאים מאד לאווירת המשטרה אלינו אנחנו נוסעים, להפגש עם רוצח…

אנחנו מגיעים למשטרת באר שבע. ניגשים ליומנאי. אני מציג את תעודת עורך הדין שלי ומבקש לראות את העצור. אני מברר מתי אפשר יהיה להפגש אתו. גם אני וגם אשתו ובנו.

"תראה", אומר היומנאי. "החקירה הסתיימה. הוא הודה בכל וגם שחזר את הרצח. אז אין מניעה שאשתו תפגש אתו ותתן לו את האכל והבגדים", ואז מוסיף לאחר מחשבה, "כמובן שנצטרך לבדוק שאין שם דברים אסורים או מסוכנים. לגביך, אין בעיה. אתה מייצג אותו? דע לך שהוא אמר שהוא אינו צריך עו"ד. הוא ידבר בשם עצמו. ככה אמר. גם חתם."

אני מחכה בחדר ההמתנה יחד עם עוד מספר חלכאים. סמירה ופציח נכנסים לאולם קבלת הפנים שם העצירים מצדו האחד של חיץ זכוכית משוריינת והאורחים מהצד השני. ד"ר מֻחַמַּד, אזוק ברגליו עובר בלוית סוהר לחלקו הפנוי של האולם ומתישב ליד שֻלחן. ממולו אשתו ובנו. אני צופה בהם מבעד לסורגים הסוגרים על האולם.

אין כל קשר גופני בין השלושה. לא חִבּוק ולא כלום. ישובים רציניים ומשוחחים. אינני יכל לשמוע את השיחה. סמירה מוציאה את האוכל שהכינה מתוך הצידנית ומניחה אותו לפני בעלה. הוא אינו נוגע בו ומדבר אליה. כנראה מסביר שיאכל אחר כך. ד"ר מֻחַמַּד מַרצֶה, מסביר. כך במשך כארבעים דקות. פניה של סמירה מתעותים לפרקים. פניו של פציח מאובנים. מנסה להיראות גבר.

בשלב מסויים מצביעה סמירה עלי ואומרת משהו לבעלה. כנראה מבקשת ממנו לשוחח אתי. ד"ר מֻחַמַּד מושך בכתפיו בהסכמה אדישה. שניהם קמים, אשה המומה שכל עולמה חרב עליה באחת, וילד שבגר בתוך דקות, הופך לַגֶּבר בבית. כך לפחות על פי הפרשנות המתרוצצת בראשי. רַגַעוני עֵינֵיכּ לִאַיאמִי אֶלי רַאחוּ, עַלַמוּני אַנְדַם עַלַא אלְמַאצִ'י וּגְראחֹה, אני שר לעצמי בשקט. רַאחַת אַטְיַבּ אלְמַנַאח' ואַגַ'ת אלגַרַאח. הלך האקלים הטוב והגיעו הפצעים. השתנו עד בלי הכר חייהם של האנם דכתור ומשפחתה באחת. מאִגרא רמא לבירא עמיקְתא.

ד"ר מֻחַמַּד נשאר ישוב על מקומו ואשתו ובנו קמים לעזוב. גם כאן אין חבוק ואין מגע פיזי כלל. פציח מוביל ואמו נשרכת אחריו ללא חשק. עדיין אינה מעכלת את המכה שנפלה עליה ועל משפחתה.

"בַּאבַּא בִּדּוֹ יִתְכּלַּם מַעַכּ. אבא מבקש לדבר אתך", אומר לי הילד – גבר. "הוא רוצה להודות לך שהסעת אותנו לכאן לבקר אותו, והוא מסכים למה שאתה מבקש, וַלַאכֶּן אִלֹּה שֻרוּט. אבל יש לו תנאים."

אני נכנס בהִסּוס מה אל תוך האולם, מקווה שיעלה בידי לסגור את העסקה. ד"ר מֻחַמַּד מביט בי ממקום מושבו, מזמן אותי בתנועת יד אליו ומצביע על הכסא ממולו. אני מתקדם אליו תוך שהוא מפתח את קשורי החבילה מאשתו, מניח את קופסאות המזון אחת לאחת על השֻלחן בצורה מהונדסת. "תְפַצַּ'ל, בבקשה" הוא אומר בסבר פנים יפות. "אֻקְעֹד מִן פַצְ'לַכּ, שב בבקשה".

אני מתיישב מולו, מניח את תיקי לצִדי מבלי לפתוח אותו. משתררת אווירה מבוכתית משהו. "תֹאכֶּל שִי מַעַיְ? תאכל אתי משהו?" הוא שואל בבישנות. "אשתי בשלנית מצויינת. הנה מַקְלוּבַּה, הפוכה, דהיינו עוף בארז שעל מנת להניחו בצלחת יש להפוך את הסיר, רֻז מַעַ לַחֶם מַפְרוּם, ארז עם בשר טחון…"

"לַא, מֻתְשַכִּר גִ'דַן, לא, תודה רבה", אני אומר, "אולי בהזדמנות אחרת", ואני חושב לעצמי, בטח…

ד"ר מֻחַמַּד אינו מוותר. "אם לא אוכל אז לפחות חַלַוִיַאת, דברי מתיקה מזרחיים. הנה כּנַאפֶה, בּוּרְמַה, בַּקְלַאוַה, בֻּרְג' אלְעַרוּס, קֶש אלְבֻּלְבֻּל…" הוא מונה בפני את סוגי דברי המתיקה המצויים בשתיים מהקופסאות, מונחים כחיילים במסדר.

"לַא, מֻתְשַכִּר, חַקִיקִי. לא, תודה, באמת" אני משיב.

ד"ר מֻחַמַּד מזיז את כל הקופסאות הצידה, עורם אותן זו על גבי זו על גבי זו, אורז יחד בעזרת החוט שאִחד אותן מלכתחילה כשהובאו אליו ע"י אשתו, ומניחן בזהירות בצמוד לרגל השֻלחן. מותיר שני בקבוקי מיץ תפוזים תוך שהוא מסיר את הפקקים על הפינה בחבטת כף יד. פטנט שגם אני מכיר מהצבא.

"אשתי אמרה לי מה אתה מבקש. אַנַא מֻוַאפִק, אני מסכים. אבל דע לך שיש לי תנאי שאני מקווה שתסכים לו", כך הד"ר, "וַלַאכִּן אַוַּל שִי בִּדִּי אַחְכִּי לַכּ שוּ אֶלִּי צַאר, אבל קודם כל אני רוצה לספר לך מה קרה, שלא תחשוב שאני פושע או משהו…"

"אִלִּי וַקְת פַרַאע' ואִלִּי צַבֶּר, יש לי פנאי ויש לי סבלנות, ואני מוכן לשמוע את כל מה שתרצה לספר לי. אבל דע לך שאינני יכל לייצג אותך במשפט של הרצח. אַ'נַא מֻש מֻחַאמִי גַ'נַאאִ'י אַ'נַא מֻחַאמִי מַדַנִי, אני לא עו"ד פלילי אני עו"ד אזרחי", אני ממהר להבהיר כדי שלא תהיה טעות.

"וַאצִ'ח, וּמַא בַּאחְתַאג' לִאלְמֻחַאמִי. ברור, ואין לי צֹרך בעו"ד. אני אדבר בשם עצמי ואללה יעזור לי. אַללה אַכְּבַּר, אלוהים גדול", הוא אומר בשלווה, "אבל אני מבקש שתקשיב לספור שלי, לפני שנכנס לנושא שלשמו באת. מֻוַאפִק, מסכים?".

"מֻוַאפִק. מסכים", אני אומר. "אִחְכִּיהַא מִן אלתֻכְּתֻכּ לִעַ'איֶת מַעַ אלסַלאמֶה, ספר אותו מהדפיקה בדלת עד שאומרים להתראות", כלומר מההתחלה ועד הסוף.

אודה על האמת, אני מסוקרן. מה לכהן בבית הקברות? מה לד"ר מתורבת ורצח ברברי על רקע כבוד המשפחה?

וד"ר מֻחַמַּד מתחיל בסִפּורו, ידיו מונחות על השלחן שלפניו, מבטו מפליג מעבר לראשי, מנסה לקבץ את זכרונו ומחשבותיו. "זַי מַא חַכַּת לַכּ זוֹגְ'תִי אַנַא אַצְלִי בַּדַוִי, כפי שספרה לך אשתי, אני במקור בדווי. נולדתי לא רחוק מכאן. כל משפחתי עדיין מתגוררת בישוב. יש לי חמש אחיות וארבעה אחים מאבי ואמי, ועוד ארבעה עשר אחים ואחיות מאבי ומשלוש אמהות נוספות…"

"ואיך כֻּלם מסתדרים יחד?, אני שואל, לא מסוגל לרסן את עצמי.

"מֻש עַארֶף, וּהַדַ'א מֻש מֻהִם לִאלְחִכַּאיֶה, לא יודע, וזה לא חשוב לסִפּור", הוא מפטיר, "לאבי יש שני טרקטורים וציוד חפירה והוא יכל להרשות לעצמו להיות נשוי לארבע נשים", הוא אומר במרירות מה, "כֻּנֶת תִלְמִיד' מֻמְתַאז וּכַּאן בִּדִּי אַהְרֻבּ מִן אלְבֵּית, הייתי תלמיד מצטין ורציתי לברוח מהבית, וּכַּאן עַנְדִי חַטּ', והיה לי מזל. אחרי שקפצתי שתי כיתות עברתי ללמוד בבאר שבע. סיימתי את בית הספר היסודי ואת בית הספר התיכון בהצטיינות והתגייסתי לצבא, וּתַסַרַּחֶת צַ'אבֶּט, והשתחררתי קצין. לא רציתי לחזור לגור עם המשפחה. רציתי לבנות לי חיים יותר טובים וידעתי שבלי צבא אהיה אזרח סוג ב' תמיד."

"וּחַ'דַמֶת פֵין? והיכן שרתת?", שואל המאזין כדי להראות הקשבה, ואני חש שאני נשאב לספור.

"חַ'דַמֶת פִי חַרַס אלְחֻדוּד, שרתתי במשמר הגבול. לא רציתי להיות גשש, ורציתי לשרת עם ישראלים רגילים. לא רציתי לקבל יחס מועדף ובקשתי להוכיח את עצמי. ואני שמח שהצלחתי", אומר הוא, עיניו נוצצות, נזכר ככל הנראה בתקופה יפה בחייו, "אח"כ עברתי לחיפה, רחוק מהבית, ולמדתי באוניברסיטה שפה וספרות ערבית ומזרח תיכון. עשיתי גם תאר שני, נפגשתי עם אשתי והתחתנתי", חיוך עולה על פניו כשנזכר באשתו, "נסענו לארצות הברית שם עשיתי דוקטורט, באוניברסיטת הארוורד. לִמדתי שם שנתיים, וחזרנו לארץ. אשתי רצתה להיות קרובה לבני משפחתה אליהם התגעגעה מאד".

ד"ר מֻחַמַּד מכחכח בגרונו ולוגם מבקבוק המיץ הקרוב אליו, מזיז את הבקבוק השני לעברי. "כַּאסַכּ, לחיים", כך אני ולוגם קלות.

"קבלתי משרת מרצה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה, יש לי משכורת טובה מאד, כל התנאים הסוציאליים, הפרשות לפנסיה, שבתון, והובטחה לי דרגת פרופסור אחרי שפרסמתי מספר מאמרים חשובים שהופיעו גם בבטאונים ידועים בחו"ל", אומר הד"ר בגאווה, ומיד עששות עיניו כמעה ומשנזכר במצבו הנוכחי ובפשע שבצע, "ולא חסר לי או למשפחתי דבר. יש לי אשה שכל גבר היה מתגאה בה, היא עובדת סוציאלית בעירית חיפה וגם לה יש משכורת מצויינת וכל התנאים…" הד"ר מפסיק את שטף דבורו ובוהה בחלל.

"אַלדַם מַה בִּיצִיר מַאי, הדם אינו הופך למים", חוזר לפתע המספר אל ספורו, "ואני אינני שוכח לעולם מהיכן באתי. הבית שלי בחיפה, אבל הלב שלי תמיד יהיה שייך לשבט שלי. גם אם אני לא גר שם. ויש לי נֹהג קבוע לבקר את המשפחה. אחת לחֹדש אני נוסע אל ההורים והמשפחה לכאן, בנגב, לסופשבוע, נפגש עם כֻּלם, יושבים ליד המדורה, מעלים זכרונות, משתתפים בחויות, אני מתעדכן במה שקורה ושוכח מכל העולם. פִיש הֻדוּא' כַּהַדַ'א פִי כֻּל אלְעַאלַם, אין שלוה כזו בכל העולם". ושוב לוגם הד"ר הנכבד מבקבוק מיץ התפוזים ובוהה בחלל.

לאחר כשתי דקות של דממה אני משחיל, "וּבַּעַדֵין אֵיש? ואח"כ מה?"

"אַה, טַיֶּב, פֵין כֻּנֶת? אה, טוב, איפה הייתי?" שואל בתהיה.

"פִי אלשַעְלֶה, במדורה", אני עונה, "מתעדכנים ושוכחים מכל העולם", חוזר על דבריו האחרונים.

"בִּאלצַ'בְּט. בדיוק. אז לפני ארבעה חדשים בעת בקורי אצל המשפחה, בְּתַעְרַף, עַנְד אלְקַבִּילַה, אתה יודע, בשבט… בלילה מבקש ממני אבא לצאת אתו החוצה לטייל. אני מבין שהוא רוצה לדבר אתי ולספר לי משהו חשוב. אתה יודע. אני שם לב שקשה לאבא להתבטא, וזה מאד משונה לי. הוא חזק מאד. אבא שלי. הֻוֶ אלְמֻחְ'תַאר אַכְּתַ'ר מִן עִשְרין סַנֶה, הוא המח'תאר כבר יותר מעשרים שנה. והטרקטורים שלו עובדים בכל מקום. וּמַא בִּיחַ'פֶש וַלַוְ מִן אלְאִבְּלִיס, והוא לא מפחד אפילו מהשטן".

דממה מעיקה נופלת עלינו. אני חש שקשה לדוקטור המועמד לפרופסור להתבטא. הוא נראה אפוף התרגשות עצומה. פניו מאדימים וידו לופתת את הבקבוק כאילו מבקשת לחנוק אותו, "מה קרה אבא? שאלתי, אִנְתֶ עַיַּאן? צַאר שִי? ֻממְכִּן אסַאעִד? אתה חולה? קרה משהו? אני יכל לעזור?"

"מַא תִסְאַ'לֶש, אל תשאל, ענה אבא. לפני שלושה לילות ראו את אחותך נעימה, רועה את העזים בלילה שם, ליד הצריף של כלי העבודה, כשהיא משוחחת עם אסכנדר, אתה יודע, הבן של עבד אלקאדר ממפעל המים. שַאפוּהֻם מִתְעַאבּטִין, ראו אותם מתחבקים. לא יודע מה קרה שם. אבל כלם מדברים על זה. בִּיקוּלוּ אֶנֹּה הַדִ'ה מֻש אַוַּל מַרַּה, אומרים שזאת לא הפעם הראשונה, וגם בהפסקות בבית הספר הם כל הזמן ביחד. היא בבית. אסרתי עליה לצאת. קַאלַת אֶנֹּה מַא צַארֶש אִישִי, אמרה שלא קרה כלום, שהוא נִסה לנשק אותה והיא התנגדה. עַמַלֶת לַַנַא פַצִ'יחָה כַּבִּירֶה. עשתה לנו פדיחה גדולה. איזו בושה. רַאח עַלֵינַא אלשַּרַף, הלך לנו כל הכבוד. ראיתי שאבא על סף דמעות". שוב משתתק, לוגם מהמשקה.

"וּבַעַדֵין שוּ צַאר? ואז מה קרה?", אני שואל, מרגיש כצופה בסרט.

"וַלַא אִישִי, כלום", עונה בנו של המח'תאר. "שאלתי אותו אם צריך לעשות משהו, אם אני יכל לעזור, והוא לא ענה. הוא רק אמר כֻּל וַאחַד בְּיַעְרַף וַאגְ'בֹּה. כל אחד יודע מה חובתו."

"ואז מה קרה?" אני שב וחוזר על השאלה הבנאלית.

"כלום", חוזר הד"ר על התשובה הבנאלית. "אבא אמר אַלְבִּנֶת אֶלִּי בִּתְגִ'יב אלְעַאר וּאלְמִעְיִַאר בִּתְדַחִ'ל אלְעַדוּ אלדַּאר, הבת הגורמת לחרפה ולגידוף מכניסה את האויב אל הבית. אחר כך פנה חזרה אל עבר ביתו ואני לצדו מנסה לדובב אותו אבל הוא אינו משתף פעולה ושותק. אַכַּל אלצַ'בַּע לִסַאנוֹ. הצבוע אכל את לשונו. בבקר נפרדתי מכל בני המשפחה. איש לא אמר לי דבר. לא בקשו ממני כלום. הצטערתי על מה שקרה, אבל לא היה לי מה לעשות וחזרתי הביתה."

"ובמשך ארבעה חדשים מה קורה?" אני שואל, מנסה לדרבן את כבוד הד"ר להמשיך בספור המעשה.

"חזרתי הביתה, וכל הדרך שאורכת למעלה משלש וחצי שעות אני מהרהר במה שהיה, מה שקרה עם אחותי, מה ששמעתי מאבא, ושכלם מדברים על זה, ועל הבושה שאבא דבר עליה. אלְמַרְאַה מַא עַלֵיה מַרַאגֶ'ל, אין להשתמש בכח גברי נגד האישה. לא הבנתי מה בדיוק מצפים ממני שאעשה אבל חשדתי. הרי אני האח הגדול. אַלְמַסְאוּלִיֶּה עַלַי, האחריות עלי. אַנַא אלְאַוַל פִי אלְחַ'מְס, אני הראשון בחמישה. יש לכֻלנו אחריות הדדית. אפילו שאני בחיפה, וקצין, וד"ר, ומועמד לפרופסור, ותרבותי, ומלומד והכל. וַלַאכִּן מֻסְתַחִיל, אבל לא יכל להיות. אני כבר לא שייך. אַנַא מֻש בַּדַאאִי, אני לא פרימיטיבי. אם מישהו תקף את אחותי שתגיש תלונה במשטרה, או שאבא יגיש תלונה. הַדַ'א מַא בִּיח'ּצְנִיש אַנַא, זה לא עניין שלי. החלטתי שאני חוזר לחיי הנוחים וזהו."

לאחר שהוא מסיים ללגום מבקבוק המיץ שלו, ומסיים אותו, אני מניח בפניו את הבקבוק שלי שהיה כמעט מלא והוא אינו שם לב. "חזרתי ללמד באוניברסיטה, והכל התנהל על מי מנוחות. לא ספרתי לאשתי כלום על מה שהיה, ממילא היא לא היתה מבינה. היא עירונית כל חייה. מַא בְּתֻדְרִכּ אלְחַיִאת פִי אלצַחַרַא, היא לא תופסת את החיים במדבר. וככה היה במשך ארבעה חדשים. בתוך הזמן הזה בקרתי אצל המשפחה שלש פעמים, והכל היה בסדר. אף אחד לא אמר לי מילה ולא בִּקשו ממני לעשות משהו, איש לא אמר לי שיש לי חובה לפעול בדרך כלשהי והרגשתי טוב."

"וּבַּעְד אַרְבַּעַת אלְאַ'שְהֻר? ולאחר ארבעת החדשים?" חוזר על שאלתי, מנסה להחזירו לפסים.

"אַ'גַ'אנִי כַּאבּוּס קַבֶּל אַרְבַּעַת לַיַאלִי, בא לי חלום בלהות לפני ארבעה לילות", ואללה, עוד מרטין לותר קינג I had a dream, צף ועולה לי בראש. "בחלום ראיתי את אחותי שוכבת בשדה עם מישהו וצוחקת. חַסַסֶת אִנַּהַא עַם בְּתִצְ'חַכּ עַלַי, הרגשתי שהיא צוחקת עלי. בּתִסְתַחִ'ף כֻּל מַא מֻקִדִּס אִלְנַא, מזלזלת, בכל מה שקדוש לנו. הכבוד של המשפחה נבזז. אין לנו כבוד והתפקיד שלי להחזיר לנו אותו. הבנתי שכל המשפחה, ובעיקר אבא שלי מאמינים שאעשה את הדבר הנכון. כֻּל וַאחַד וּוַאגְ'בּוֹ וּוַטִ'יפְתֹה, כל אחד והחובה והתפקיד שלו. הבנתי שלא משנה כמה אני משכיל וכמה אתרחק מהשבט שלי ומהמשפחה שלי אהיה תמיד חלק ממנה. אלְפַלַאח פַלַאח וַלַוְ אַכַּל אלשוֹרַבַּה בִּאלשוֹכֶּה. הפלאח נשאר פלאח גם אם יאכל את המרק במזלג. הבן אדם לא משתנה אף פעם אפילו אם הוא חושב שכן. חֻט דֵ'יל אלְכַּלְב פִי קַאלֶב אַרְבַּעִין סַנֶה יִטַ'לּ מֻעַוַּג'. שים את זנב הכלב ארבעים שנה בתבנית וישאר עקום". הפעם גומע ד"ר מֻחַמַּד מהבקבוק ששמתי בפניו, ומוסיף לאחר מחשבה, "אַלנַאר וַלַא אלְעַאר – האש ולא הבושה.

"וַלַאכֶּן אֶנְתַ מְתַ'קַּף ואִלַכּ מַנְצַבּ. אבל אתה משכיל ויש לך מעמד. פִיה שֻרְטַה, פִיה מַחַאכֶּם, יש משטרה, יש בתי משפט", אני אומר בהתרגזות מה.

"בבקר קמתי", ממשיך האח שכבודו נשדד, "ונסעתי לעיר לחנות של זניוק מיכלין. אתה יודע חנות של צרכי ספורט וכל מיני כלי נשק ברחוב העצמאות. קניתי סכין ציד ארוכה, אולי 30 ס"מ, ושמתי אותה על הכסא לידי באוטו. אַלְעַרְץ' בְּנֶחְמִיה בִּאלסֵיף, הכבוד נשמר בחרב. אני נוסע וכל הדרך אני חושב איך לנקות את כבוד המשפחה. אני מגיע לישוב שלנו וחונה מול הבית. אַלְאַ'רְץ' וַאלְעַרץ', האדמה וכבוד המשפחה. אני קורא לאחותי והיא יוצאת. אני לוקח את הסכין ושם אותו מתחת לירך שלי על הכסא. אני מבקש מנעימה שתכנס לאוטו לשבת לידי. היא נכנסת. אני לא צריך להסביר. היא מבינה. היא משלימה עם זה. אַלְקַדַר קַדַר. הגורל גורל". ד"ר מֻחַמַּד מדבר כמהופנט. עיניו עצומות, נשימתו מואצת וידיו מאוגרפות.

"אני מסתכל בה והיא משפילה מבט. יודעת מה עומד לקרות. אני חונה מול הבאר." אני חש שהוא חווה שוב את החויה הטראומטית ורואה עצמו מבצע שוב את המעשה הנורא. ניצב מעל עצמו וצופה כבהצגה משוחקת היטב. "נעימה יוצאת אחרי ומסתכלת לי בעיניים. יודעת את הסוף. אַ'לְבִּנֶת אֶלִּי בְּתִטְלַע מִן דַארְהַא בִּיקֻלּ מִקְדַארְהַא, הבת היוצאת מביתה ערכה יורד", פִּיַת הבקבוק שוב בין שפתיו. "ואז היא אומרת לי, לא קרה כלום. אני בתולה. אני לא מקשיב ורק יודע היטב מה חובתי למשפחה. אַחְ'ד' אלתַ'אר בִּישִיל אלְעַאר. הנקמה מסירה את החרפה. רוצה להגיד לה שאני מצטער, אבל לא יוצא לי קול. אני אוחז בסכין ודוקר אותה בבטן. עוד פעם. עוד פעם. היא צועקת נופלת על הרצפה, בועטת ומפרפרת." אני שם לב שידו המאוגרפת של הנוקם דופקת בשלחן פעם אחר פעם, מעשה דקירה. "אַכַּלֶת אַרְבַּעִין סִכִּינֶה, אכלה ארבעים סכינים." הוא לוחש לעצמו נרעד, ונאלם.

"אני מתעורר כמו מחלום ורואה את אחותי שוכבת על הרצפה אדומה מדם, האדמה ספוגה בדם וכך גם הבגדים שלי. אני חש שלווה גדולה. כאילו עברתי מבחן חשוב מאד. מה עכשו? אני מרים את אחותי בקלות רבה ומשליך אותה אל תוך הבאר. נכנס למכונית. הסכין על הכסא לידי. נוסע ישר למשטרה בבאר שבע. לא ניגש לאבא או הביתה. מֻבַּאשַרַתַן לִאלשֻרְטַה, ישר למשטרה. לא חושב על כלום. לא מה יהיה כשאגיע למשטרה, לא מה יהיה על אשתי וילדי בחיפה, לא מה יקרה לי, אלא רק על דבר אחד. שִילֶת אלְעַאר מִן אלְעֵילֶה, הסרתי את החרפה מהמשפחה. אין יותר בושה, אין יותר בזיון. רַגַ'ע אלתִוַאזֻן מַחַלֹה, האיזון חזר למקומו."

הוא כאילו מתעורר משינה עמוקה. או אולי מחֹסר הכרה. "נגשתי למשטרה, הלכתי ישר ליומנאי וספרתי לו מה שקרה. הוא שם על היד כפפת גומי, לקח את הסכין ושם אותה בזהירות בתוך שקית נילון עם פתק. יצא ממקומו ולקח אותי ביד לחדר חקירות. שם מסרתי עדות מפורטת לחוקר וחתמתי. מַא חַ'בִּיתֶש וַלַא שִי, לא הסתרתי כלום."

"וּשוּ צַאר בַּעַדֵין? ומה קרה אחר כך?", כאילו אינני יודע.

"בַּעַדֵין אַ'חַ'ד'וּנִי לִאלְבִּיר. אחר כך לקחו אותי אל הבאר. שם הראיתי לשוטרים מה קרה. בקשו שאפרט ואדגים. בּיסַמוּה אִעַאדֶה, קוראים לזה שחזור. גם לקחו הרבה צלומים. כשחזרנו לכאן שאלו אם אני רוצה להתקשר למישהו. אמרתי רק שיודיעו לאשתי. שאלו מי העו"ד שלי. אמרתי שאני לא צריך עו"ד. אַעְתַרִף. יִכּוּן מַא יִכּוּן. אני מודה. יהיה מה שיהיה. איזה עֹנש שיתנו לי מגיע לי. וַלַאכֶּן אנַא נַפַדֶ'ת וַאגְ'בִּי, אבל אני את חובתי מלאתי. אני לא יודע אם בקֻראן כתוב שזה התפקיד שלי וככה צריך לנהוג. או בשריעה. או בחדית'. אַנַא מֻש מִתְדַיֶּן. אני לא דתי. אבל אני יודע שמה שעשיתי הייתי מוכרח לעשות. הַדִ'ה מַסְאוּלִיֶתִי, זו האחריות שלי. וַאגְ'בִּי, החובה שלי. לא של אף אחד אחר. אני האח הגדול שלה. אַלְעַאר תֻשַאל בִּאלדַם, ואת החרפה צריך להסיר בדם. וככה עשיתי."

אני מסתכל עליו ואינני מבין. בנאדם משכיל ומתורבת. קצין. דוקטור. מועמד לפרופסור. אישה משכילה. מעמד גבוה. ילדים מוצלחים. בית יפה. שתי משכורות עם כל ההטבות ופנסיה. מה רע לבנאדם? איך אפשר לחזור אחורה בזמן ככה? אבל אני בכל זאת עו"ד ואפילו שאינני עוסק בפלילים משהו אני מבין. אני שומע עצמי אומר לו, "תראה. נראה לי שתוכל לטעון אי שפיות זמנית. שכאשר עשית את המעשה לא היית שפוי. דחף לאו בר כבוש. נראה לי שזו ההגנה היחידה".

"וַלַאכֶּן אֶנְתֶ מֻש פַאהֶם אַבַּדַן. אֶנְתֶ מֻש מִנֶּנַא. אבל אתה אינך מבין שם דבר. אתה לא מאִתנו", כך הרוצח. "ידעתי היטב כל דבר שעשיתי ומדוע. אתה חושב ששלוש וחצי שעות במכונית עם הסכין לא מראה שהכל מתוכנן? מה פתאום אי שפיות. זמנית או לא זמנית. וחוצמזה, תִקְדַרֶש תַאחֻ'ד' מִנִּי אלשַּרַף, אתה לא יכל לקחת לי את הכבוד. כל מה שעשיתי היה להחזיר את הכבוד למשפחה. הַדַ'א שַרַפִי כַּמַאן, זה גם הכבוד שלי. אם אומר שלא הייתי שפוי, אז איפה הכבוד? את הכל אסביר לשופט ולא אבקש כל הקלה. אני לא רוצה עו"ד ושאף אחד לא יתערב לי בכבוד שלי. אם השופט יחשוב שצריך להקל, יקל. אם להחמיר, יחמיר. לא אכפת לי. אני יודע שמאז המקרה אני ישן בשקט ואין לי יותר חלומות."

"זהו?", שאלתי, "זה כל הספור? ואביך יודע? והאחים? וכל המשפחה?"

"בְּיַעְרַפוּ, טַבְּעַן בְּיַעְרַפוּ, הם יודעים. בטח יודעים. הם ידעו שאמלא את חובתי עוד לפני שאני ידעתי. אַלדַם מַא הֻוֶ מַאי, דם זה לא מים. אַלדַם מַא בִּיסַוֶּש. הדם לא מרקיב."

"אז מה עכשו? מה תעשה?", שאלתי.

"מה יש לי לעשות? אני ממתין. נראה מה יהיה. כֻּלֹה בִּאִיד אַללה. הכל בידי אללה.

"ומה יהיה עם אשתך? הילדים? איך הם יתקימו אם אתה בבית הסוהר? לא חשבת על זה? הם יצטרכו כסף", אני אומר וחושב על העסקה. לא יודע איך אני מסוגל לחשוב על זה כשספור הרצח עדיין מהדהד בראשי.

"עכשו הגענו לקרקע שרכשתי. נכון? תשמע. אני לא יודע איזו עסקה אתה רוצה להציע לי אבל אני רוצה שיִבָּנה עליה בית ספר לילדים הבדווים. עם מחשבים והכל. לעזור להם לצאת מהחיים הדפוקים שלהם ושיגיעו למשהו".

"אבל אתה לא תוכל לעשות זאת", אני עונה לו, "לא מבית הסוהר. ונראה לי שצפויות לך שנים ארוכות שם. אז מה תעזור לך הקרקע? אם תמכור אותה הכסף יעזור למשפחה שלך. אתה חייב את זה לאשתך, לילדים שלך". אני עונה לו. "וחוצמזה, יש לי הצעה מצויינת בשבילך. הלקוח שלי הוא הבעלים של 980 דונם והחלקה שלך נמצאת בתוכה. אני מציע עסקת קומבינציה. על כל השטח תוקם שכונה חדשה. הלקוח שלי והשותפים שלו חייבים ממילא לבנות בית ספר וגן ילדים. נחתום חוזה, הקרקע תעבור ללקוחות שלי, ובית הספר, לפי מפרט שתתן לנו, יבנה והוא יקרא על שמך. יקבע שלט גדול עליו יפורט שבית הספר הוא תרומה שלך לילדי הבדווים, לקִדּומם בחיים. מה אתה אומר?"

"מֻוַאפִק. מסכים. תעביר את החוזה לעוה"ד שלי בחיפה, הוא יעבור עליו, תסגרו את כל הפרטים ואני אחתום. אבל כל המסים והתשלומים עליכם. כולל עוה"ד שלי. אני לא משלם כלום."

אני מסתכל עליו והוא מחייך. לוחצים ידיים. מַבְּרוּכּ. אנחנו נפרדים.

אני מתנצל על שהארכתי, אבל סִפּורים משתלטים עליך כדרכם של סִפּורים. אז כדי לקצר ולספק את יצר הסקרנות, רק אומר שהעסקה הושלמה כמתוכנן, השכונה הוקמה, בית הספר נבנה ומגשים את חזונו של ד"ר מֻחַמַּד. החלום על בית הספר לא על הרצח לגאולת כבוד המשפחה.

אה, ואתם שואלים מה קרה לד"ר מֻחַמַּד? אז ככה. הוא הועמד לדין בפני שופט מוסלמי בבאר שבע, אשר פסל את עצמו כי לא חשב שיוכל להיות אובייקטיבי. המשפט התקיים בסוף לאחר שנה בערך ומֻחַמַּד נדון לארבע עשרה שנות מאסר. הוא סרב ליצוג משפטי ועמד על כך שיסביר את מעשיו. ממש כפי שהסביר לי. הוא לא בקש הקלה בעֹנש, לא הסכים להביע חרטה וגם לא התרגש מגזר הדין.

שמעתי ששוחרר אחרי ארבע שנים, בין בגין התנהגות טובה ובין אחרת, ועבר עם משפחתו לארצות הברית שם הוא מרצה באחת האוניברסיטאות. אולי סופסוף לאשתו יש בעל פרופסור. מי יודע. אַלְקַדַר קַדַר. הגורל גורל. מה קרה אחר כך אינני יודע. אבדתי קשר ואבדתי ענין.

בשולי הדברים ברצוני להביא לתשומת לבו של הקורא הנכבד סקירה שטחית בנושא לעיל. אדגיש ואציין כי אינני מחווה דעתי והכל רק לשם המידע בלבד והשלמת ההבנה של הספור.

פורסם בעיתונות: (18.06.2003): "צעירה בדואית בת 19 נורתה למוות בצהריים (יום ד') ביישוב הבדואי חוּרה שליד באר שבע. במשטרה חושדים שמדובר ברצח על רקע חילול כבוד המשפחה. המשטרה עיכבה לחקירה את שני אחיה של הצעירה בחשד למעורבות במעשה".

(12.01.2009) "קלנסווה: בן 15 נעצר בחשד שרצח את אחותו. חשד לרצח מזעזע בקלנסווה במשולש. אבי המשפחה התקשר הבוקר (ב') לתחנת המשטרה בטייבה ודיווח לשוטרים: 'בני רצח את אחותו'. השוטרים מיהרו להגיע לזירת האירוע, שם מצאו את גופת הצעירה שנרצחה, כשלידה נמצאים האב ובנו בן ה-15 החשוד ברצח".

(10.07.2011) "פרשת רצח חמאיסה פריאל מרהט: פרקליטות מחוז דרום הגישה היום (א') כתב אישום נגד אחיה של פריאל ושני תושבי רהט נוספים, המואשמים כי רצחו את פריאל על רקע כבוד המשפחה. מכתב האישום עולה כי השלושה החליטו לחטוף ולרצוח את פריאל, גרושה בת 30 ואם לשלושה ילדים, לאחר שקרובת משפחה דיווחה להם כי היא נותרה ללון אצל ידיד באשקלון. השלושה הגיעו למקום וחטפו אותה, ומאבטח שהיה במקום הספיק לדווח על האירוע למשטרה."

(26.11.2012) "חשד. רצח את אחותו בגלל כבוד המשפחה. האח הזעיק משטרה וסיפר כי שיסף את גרונה של אחותו. היא שבה להתגורר בבית לאחר שברחה משם עם גבר זר. במשטרה וברווחה טוענים כי הציעו לה לשהות במקלט אך היא סירבה".

(28.02.2013) "כתב אישום נגד בן 20 בגין רצח על רקע 'כבוד המשפחה'. כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה מתאר קשירת קשר לביצוע רצח, מכיוון שהנאשם חשד בקורבנו כי ניהל קשר עם אחותו. לפיכך פרץ הנאשם עם אדם נוסף לבית הקורבן ודקר אותו במיטתו, בסיוע של אדם שזהותו לא ידועה."

מעריב. (26.10.2014) "סיפורה של סוראיה מנוצ'הרי – האישה האיראנית שהוצאה להורג בסקילת אבנים בגיל 35, באוגוסט 1986, לאחר שהואשמה בניאוף על לא עוול בכפה – הפך סמל באותן שנים לתופעה המכוערת של רצח נשים. מאז ועד היום, מדי שנה מאות נשים באיראן ואלפי נשים ברחבי העולם מוצאות להורג בדרך זו או אחרת על רקע חילול כבוד המשפחה.

גם אצלנו זה קרה ביום שבת האחרון, כשביסאן אבו גאנם, בת 31 מרמלה, נמצאה לאחר שנורתה מטווח קצר. גאנם, אם לשבעה, שעל פי החשד נרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה, הצטרפה במותה לסטטיסטיקה של נשים שנרצחו בנסיבות אלו. הטרגדיה של נשות משפחת אבו גאנם הופכת אכזרית יותר נוכח העובדה שתשע נשים נוספות, בנות משפחת אבו גאנם בשכונת ג'ואריש ברמלה, מצאו את מותן בדרך דומה מאז שנת 2000. ביניהן אמה של אבו גאנם, נאיפה, שנרצחה בשנת 2000, קרובת משפחתה רים שנרצחה ב־ 2006, ואחותה של הנרצחת, דליה, שנעלמה בשנת 2008 בנסיבות מסתוריות, לפי החשד גם בנסיבות של חילול כבוד המשפחה."

קיימות הערכות של האו"מ על ועדותיו השונות לגבי מעמד האישה, לפיהן נרצחות מידי שנה קרוב לעשרים אלף נערות ונשים מֻסלמיות על רקע מה שמכונה "רצח על כבוד המשפחה". העילה לרצח יכולה להיות זניחה, הנוגעת להתנהגותה המשוחררת של אישה מֻסלמית, כך כמובן לטעמו של הרוצח. אנחנו יכולים להניח כמעט בודאות שרב רבם של מקרי הרצח דווקא מקורו בגבר המתגרה…

בין המדינות שדווחו על מקרי רצח על רקע חִלּוּל כבוד המשפחה נכללות בנגלדש, ברזיל, אקוודור, מצרים, הודו, ישראל, איטליה, ירדן, מרוקו, פקיסטן, שוודיה, טורקיה, אוגנדה ובריטניה. יש להניח שהתופעה רווחת באירופה בכל המדינות בהן יש רכוז מֻסלמי גדול וביניהן צרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד, שבדיה, נורווגיה ועוד. הן פשוט אינן מדווחות לאו"מ.

בשנים האחרונות קמו מספר תנועות בעולם הערבי שיצאו נגד "מוסד" זה. במצרים נושאת הדגל של המאבק היא הפמיניסטית نوال سعداوي נוואל סעדאווי, ובישראל הקימה منار حسن מנאר חסן את ארגון ألفنارאלפנאר (המגדלור) הנלחם בתופעה.

בחברה ובתרבות הערבית המֻסלמית קיימים שני סוגי כבוד:

شرف, كرامة שַרַף, כַּרַאמַה – כבודו האישי של האדם, או אף כבודה של המשפחה, העולה ויורד בהתאם להתנהגות.

عرض עַרְץ' – כבוד התלוי בצניעות האישה, כִּבּוש יצרה ובכלל בהתנהגותן המינית של בנות המשפחה. סטייה, או חשד לסטייה, מההתנהגות המינית המקובלת (על דעתם של הגברים כמובן…), גוררים פגיעה בכבוד קרוביה מצד האב, שהרי זו משפחת המוצא של האישה ובה חייבת היתה ללמוד את נורמות הצניעות.

כדי לשקם את "כבוד המשפחה" חובה על האישה ל"תקן" את התנהגותה המינית על ידי נישואים, ובמקרה שזה אינו אפשרי, אחת דינה להיענש. עֹנשה תלוי בשיעור הפגיעה בכבוד המשפחה. מידת הפגיעה תכתיב את העֹנש, אשר מגיע עד רצח.

כותרתו של סעיף 340 לחוק העונשין הירדני משנת 1936 ומשנת 1960 היא القتل على خلفية الشرف אַלְקַתְל עַלַא חַ'לְפִיַת אלשַּרַף – רצח על רקע הכבוד. המעניין הוא שמצוין כאן ה"כבוד" הראשון שלאו דוקא קשור להתנהגותה המינית של האישה.

וזו לשונו של הסעיף (התרגום אינו מדוייק לגמרי ועם הקורא הסליחה):

340. (1) גבר אשר גִּלה את אשתו או אחת מקרובות משפחתו נואפות והורג, פוצע או פוגע בהם, פטור מעונש.

(2)   גבר אשר גִּלה את אשתו או אחת מקרובות משפחתו עם אחר במצב של ניאוף והורג, פוצע, או פוגע בהם זכאי להפחתת עונשו".

בשנת 2010 תוקן החוק הירדני ע"י בטול ס"ק (1) לסעיף 340 הנ"ל הפוטר את הרוצח את אשתו או קרובתו על רקע חִלּוּל כבוד המשפחה מכל עונש שהוא. ס"ק (2) נשאר על כנו, אולם הוסף ס"ק פמיניסטי חדש:

"(3) אשה א

שר גִּלתה את בעלה במצב של ניאוף או במיטה בלתי חוקית במגורים המשותפים והרגה אותו במקום, או את מי שנאפה אתו או את שניהם, או גרמה להם חבלה גופנית או נזק או נכות, תהיה זכאית להפחתת עונשה."

התִּקון חל גם על הרשות הפלסטינית, אשר מנסה להלּחם בתופעה שלילית זו. בשנת 2011 חתם יו"ר הרשות מחמוד עבאס – אבו מאזן על צו על פיו לא יזכה רוצח על רקע כבוד המשפחה לכל הקלה שהיא.

לא למותר לציין כי אנו יכולים לראות הוראות חוק זהות בבחריין, מצרים, כווית, לבנון, עומאן, סוריה ואיחוד האמירויות הערביות. בפועל, במקרים רבים העונש אינו עולה על שלושה חֹדשי מאסר. ירדן ראתה לנכון לתקן את החוק ויש לאמר שגם סוריה באותה שנה, אבל עדיין יש הקלה דרסטית בעונש על רקע חִלּוּל כבוד המשפחה.

אם מחלקים את "נוקמי הדם" הרוצחים, על פי קרבת משפחה, הקבוצה המשמעותית ביותר היא אחיה של האישה והקבוצה השנייה בהיררכיה ובגדלה היא אביה. לאחר מכן מגיעים אחי האב ובניהם.

החברה הערבית, או הבדווית במדבר, התארגנה כדי להתגונן מפני פִתּוּי זה ועשתה זאת בשני אֹפנים: הראשון על ידי יצירת ألخمس אלחַ'מְס – החמש, שהיא קבוצה של נוקמי דם המורכבת מגברים בלבד. כל שני גברים או יותר שיש להם אב משותף עד לחמישה דורות יכול להשתייך לח'מס וכל הצאצאים עד לחמישה דורות אחריו אחראים זה לזה ומגנים זה על זה.

באמצעות הרצח, מוכיחה משפחת המוצא, משפחת האב, את שליטתה בבנות המשפחה ומחזירה על כנו את כבודה שחולל, והיא זו שתהיה חייבת להעניש את האישה על מנת להשיבו.

השפה הערבית הידועה בפתגמיה המייצגים בתמצית רעיונות וגישה לחיים, מיחסת לכבודה של האישה חשיבות יתרה כמתבטא בפתגמיה, ובכלל כך גם לנקמת הדם שאינה קשורה דוקא לרצח על רקע חִלּוּל כבוד המשפחה, כפי שהומחש בספור לעיל.

מעניין איך כל הביטויים היפים הנוגעים לשמירת הנשים, בטחונן וכבודן, באים לידי ביטוי במעשי רצח אכזריים ויומיומיים, באינוסן, במכירתן לשפחות מין בריש גלי, בהתנכלות להן, בהצרת צעדיהן, שלילת חפש התנועה שלהן ולהתעמרות בהן.

רק רגע. רעיון נקמת הדם לא הומצא ע"י המֻסלמים. הוא מופיע עוד הרבה לפני כן בתנ"כ, למשל: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט' 6.)

מסופר על דוד הנוקם את מותו של שאול מידי הנער העמלקי שהודה כי הוא רצח אותו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'". (שמואל ב, א 17). דוד אף נוקם את מותו של מפיבושת בן שאול משני רוצחיו: "אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ". (שמואל ב, ד 11-12)

אבל לא בנקמת דם סתם עסקינן אלא ברצח על רקע חִלּוּל כבוד המשפחה. גם כאן, עוד הרבה לפני הופעת האסלאם, התנ"כ הביא הוראות מדוייקות כיצד לנהוג בבת המשרכת דרכיה. המבחן פשוט. אם הדבר היה בהסכמתה אחת דתה למות, בסקילה, בשריפה או אחרת, ואם היה בנגוד לרצונה, עֹנשה מופחת.

על פי חוקי התורה לפגיעה בבתולי נערה היה מחיר כספי עבור האב, מאחר שמוהר הבתולות שקבל היה קטן יותר, ועל כן היה צריך לפצותו על האובדן.

"כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ. יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע; וְאָמַר, אֶת-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים.  טו וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ, וְאִמָּהּ; וְהוֹצִיאוּ אֶת-בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ, אֶל-זִקְנֵי הָעִיר–הַשָּׁעְרָה.  טז וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ, אֶל-הַזְּקֵנִים:  אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה–וַיִּשְׂנָאֶהָ.  יז וְהִנֵּה-הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר, לֹא-מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים, וְאֵלֶּה, בְּתוּלֵי בִתִּי; וּפָרְשׂוּ, הַשִּׂמְלָה, לִפְנֵי, זִקְנֵי הָעִיר.  יח וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא, אֶת-הָאִישׁ; וְיִסְּרוּ, אֹתוֹ. .יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה–כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא-יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו." (דברים כב')

לעומת זאת, נערה מאורסת שקיימה יחסי מין מרצון עם אדם שאינו ארוסה, דינה – מות בסקילה שהרי פגעה בכבוד המשפחה ובדיני המוסר:

"כ וְאִם-אֱמֶת הָיָה, הַדָּבָר הַזֶּה: לֹא-נִמְצְאוּ בְתוּלִים, לַנַּעֲרָ.  כא וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנַּעֲרָ אֶל-פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה- כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. כב כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם – הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל. .כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ.  כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ–אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.   כה וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ:  וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ-לְבַדּוֹ.  כו וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת:  כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ-כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה.  כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ.  כח כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ.  כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ–חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ–לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו." (שם)

יש הקוראים את הפרשה הזאת ורואים לנגד עיניהם אונס אכזרי של בתולה תמימה, ושופטים אכזריים לא-פחות, שאומרים לאנוסה "לא צעקת – את אשמה – דינך מוות!", והם תמהים על כך שהתורה מאשימה את הקרבן.

על-פי התורה (ויש לשים לב שהאסלאם מחרה מחזיק אחרי תפיסה זו), שני מקרים אפשריים – ניאוף מרצון, ואונס. אך הנערה, כמובן, לא תודה שנאפה מרצון, אלא תטען שהיתה אנוסה, ולכן יש לקבוע קריטריון שיאפשר להבחין בין המקרים.

בהתנגדות של הנערה ולאו דוקא בצעקה, אולם כשיש צעקה העדים יכולים לשמעה. התנגדות מבלי שעדים ישמעוה קשה להוכחה. יש לשים לב שכל הפרשה מדברת על נערה בתולה. מכיוון שהנערה בתולה, המעשה גורם לה לכאבים עזים, והתגובה הטבעית שלה היא לצעוק. כדי שלא לצעוק, היא צריכה להתאמץ. אם היא לא צועקת, סימן שהיא מתאמצת להסתיר את המעשה, כלומר היא משתפת פעולה עם הנואף. סליחה, זו לא דעתי, מדובר על דעתה של תורה.

כתב רמב"ן: "ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה, הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם 'צעקה' – יתכן שצעקה. או טעמו – אם צעקה אין מושיע לה, כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל: אם יש לה מושיעים, בין בעיר בין בשדה, חייבת; אין לה מושיעים, בין בעיר בין בשדה, פטורה; שלא דבר הכתוב אלא בהווה."

קריטריון הצעקה הוא, כמובן, רק דוגמה, כפי שכתב רמב"ן בהמשך דבריו: "אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק – למה תסקל? אלא גם הצעקה בהווה, לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה".

המסר העיקרי שהתורה מלמדת בפרשה זו הוא, שבכל מעשה של ניאוף יש שתי אפשרויות – ניאוף באונס או ניאוף מרצון. לא תמיד האישה היא הקרבן, ולא תמיד האישה משתפת פעולה; שני המצבים אפשריים, ויש להבחין ביניהם לפי העובדות.

מקור נוסף הקושר במפורש את מעשיה המיניים של הבת לכבודו של אביה וגוזר עליה דין מוות מצוי בפסוק הבא, שאמנם מוגבל רק לבת כהן מאורסת אך קשור במפורש לכבוד אביה: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".(ויקרא כא, 9)

מפרשת תמר ויהודה אפשר לראות כי הדין לא היה תאורטי בלבד ולעתים אף מומש, והורחב למקרים שונים. אף כשיש זיקה רופפת כמו אצל יהודה ותמר. שהרי היא כלתו לשעבר ולא בתו, ועדיין יש לו אחריות על מעשיה, והוא יכול לקבוע את דינה:

"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף."‏(בראשית לח' 24)

אבל אל לנו לסבור שהנושא הוא נחלת המדינות המסלמיות בלבד. באירופה, ובכלל כך אנגליה, ויילס, איטליה ובמיוחד צרפת, הנושא קרוי Crime of passion והאב או הבעל הרוצחים את בת הזוג או הבת כמו גם לעיתים את הנואף באמצע אקט הניאוף יכולים לטעון להגנה של אי שפיות זמנית, או לפרובוקציה, ולפגיעה בכבוד, ועֹנְשם מופחת. יש מקומות בהם העֹנֶש בחוק הוא בין שלוש לשבע שנים. המצב המשפטי הזה נכון גם לגבי אוסטרליה ובמיוחד לדרום אמריקה שם יש עדיין מדינות בהן הרוצח יופטר מכל ענש שהוא, כמו אורוגואי למשל. יודגש כי הכוונה לרצח תוך בצוע אקט הניאוף. אם הדבר נעשה לאחר מכן, תוך תכנון, לא תהיה כל הפחתה בעונש והרוצח יענש ללא הקלה כל שהיא.

יש לאמר חד משמעית כי בארץ אין מקבלים את טענת ההגנה שהרצח היה על רקע חִלּוּל כבוד המשפחה ואין מקלים בענשו של הרוצח בנסיבות אלו. בת"פ (חיפה) 217/95. מדינת ישראל נגד עמאר חסון, בית המשפט המחוזי בחיפה דן בענינו של נאשם שרצח את אחותו על רקע חִלּוּל כבוד המשפחה. יצויין כי ההרכב כלל את שלושת השופטים הנכבדים השופטים אב"ד מ. לינדנשטראוס, ב. גילאור וכן גם ס. ג'ובראן, שהוא מֻסלמי כידוע, וכך נקבע:

"במקרה שלפנינו, ולאור הקביעות העובדתיות אליהן הגענו בהכרעת הדין, אנו סבורים, כי מעשה הרצח השפל והברוטלי אותו ביצע הנאשם באחותו המנוחה, בדם קר ולאחר תכנון, לא נבע כתוצאה מ"בעיה נפשית" במרכאות ממנה סבל, אלא הרצח נעשה ע"י הנאשם בכוונה תחילה ובאכזריות רבה.

אנו סבורים, כי על בית המשפט להזהר גם היום, לאחר תיקון חוק העונשין, במתן הקלה בעונשו של מי שהורשע בעבירת רצח. (מכאן, הפרשנות המצמצמת שעלינו לתת לסעיף 300א, על כל חלופותיו, בכדי שלא יווצר מצב אשר על פיו, תקבל תופעת העונש המופחת, במקרים דומים למקרה שבפנינו, משמעות אחרת מזו אליה התכוון המחוקק כאשר הביא לתיקון החוק. כל פרשנות מרחיבה אחרת, לענין בו אנו דנים, עלולה להביא את הציבור לתחושה של זלזול בערך היסודי-העליון של שמירת חייו של אדם."

סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע לאמור:

"על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א)      במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח:.

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה".

כאמור, ההסתמכות על הסעיף לא סייעה בידיו של הרוצח.