רוח חפשיה

"רוח חפשיה" הוא מי שחושב ופועל בחפשיות מבלי לחשוש מהדוגמות הרגילות, חפשי מלחצים חיצוניים להתאים עצמו לנורמות חברתיות בהתיחס לדת, התנהגות, דיאטה, אמונה, אופנה, או בִדור, חי את הרגע, לא אכפת לו אם חושבים אותו למוזר, ומה שחשוב לו זה להיות נאמן לעצמו בכל רגע נתון.

ברצוני להזכיר שתי אפיזודות הקשורות לאחת מראשוני לקוחותי, אותה אני מלווה למעלה משלושים וחמש שנה, אישה בעלת אפי חזק, דוברת מספר שפות על בֻּריין, המנהלת עסק עצמאי, בעלת שני בניני דירות בתל אביב, שחלקן ירשה וחלקן רכשה, שִפצה ופִצלה, וכל חייה עושה ככל העולה על רוחה. רוח חפשיה.

אפיזודה ראשונה:

באחד הבניינים שבבעלותה אותו היא מנהלת בעצמה בהצלחה רבה, מתגורר דייר מוגן, זקן נרגן, אשר שם לו למשימת קיומו, כך לטעמה של הלקוחה, שלצרך הסִפּור תקרא אַסְתָּר, למרר את חייה. זאת הוא עושה בדרכים שונות ומשונות אליהן לא נִכַּנס, הכוללות גם תקיפה פיזית ובכִנּוּיָה בשמות עולבים ומגונים. חלק מהכנויים כוללים את המילה "זקנה" בחלקן השני ועל כך יוצא קִצְפָּה. "מילא ……….., היא אומרת, "אבל זקנה?! איך הוא מעז?!".

מאחר וחלק הארי של תלונות במשטרה אינן מסַיְעות להגשת כתבי אִשום, שכן "אין עניין לצבור" הוא מוטו שכיח לגישת שומרי בטחוננו, אני מתבקש להגיש לבית המשפט קובלנה פלילית פרטית, ולא תביעה אזרחית בגין תקיפה. גון פלילי דורשת אַסתר. הכסף פחות חשוב. הכבוד. הכבוד.

הקובלנה הפלילית הפרטית מוגשת לבית המשפט, ואני מבצע מסירה אישית וסופג נאצות. הוא מסרב לחתום על אשור המסירה. אלא מה. אני מגיש לבית המשפט תצהיר בחתימתי על נסיבות המסירה ונקבע מועד לדיון, אצל שופט שהיידיש אינה שפת אמו, או של מי מבני משפחתו.

בעת הדיון מסתבר שהנאשם משים עצמו כמבין יידיש בלבד, והוא מגיע ללא יצוג. אין הבנה. כבוד השופט ממנה לו עו"ד, בגיל מתקדם מאֹד, על דרך הזהירות, שהרי הצעירים אינם בעלי ידע בשפתו של שלום עליכם, וקובע מועד לדיון נוסף.

בדיון הנוסף מגיע הנאשם ללא עו"ד. "מה קרה" שואל כבודו, "היכן עוה"ד?".

"געשטארבן. דו זאלסט נישט לעבן. א וועלט פון גוט. נפטר. לא חי. בעולם שכֻּלו טוב", צוהל הנאשם. אסתר מתרגמת.

נו טוב, בגיל כל כך מתקדם, קורה. ברוך דיין אמת. לכבודו אין ברירה והוא ממנה סנגור חדש. כלומר חדש מבחינתו, אבל ישן מאֹד מבחינת גילו, שאחרת מהיכן המאַמע-לאָשן? שפת האם היידית? וקובע מועד חדש.

בישיבת בית המשפט הקבועה, התקוה שורה במעון הלקוחה. סופסוף ילמד הנאשם את עצמת החוק, וידע שאין לזלזל בגילה. אבל מה? דער אַדוואָקאַט איז נישט מער לעבעדיק. עוה"ד כבר אינו בין החיים…

כבודו, קצת מבולבל על דרך ההמעטה, מזמין אותי ללשכתו. "אדוני ידאג לסיים את המשפט הזה בכל צורה שהיא, וללא דחוי. אינני ממנה עורכי דין עוד. ידי לא תהיה מעורבת בפטירות נוספות. אדוני מבין?"

"כן כבודו. אבל איך? לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג? כשהוא משים עצמו כאילו אינו מבין עברית? מה כבודו מטיל עלי?"

"יאתר נא אדוני קרוב משפחה של הנאשם בעל השפעה, היכֹל ליצג אותו, להסביר לו, ונגיע להסדר. זה תפקידו של אדוני. אבקש לדוח לבית המשפט בתוך שבועיים", כך מצוה כבודו, חזותו יאוש.

לאחר ברור קצר אני מגיע לְבִתו של הנאשם, אשר מנערת חצנה מאביה לענין זה, ומפנה אותי אל בעלה, בעל תפקיד בכיר במשרד ממשלתי, אשר לו שפה משותפת עם חמוֹ. אנחנו נפגשים והוא מוכן לשמש שליח של רצון טוב לאחר שהוא שומע את פרשת הקובלנה. מתקיימת שיחה לבבית ואנחנו מגיעים להסדר. הנאשם יתנצל, יתחייב להפסיק להתנכּל למרשתי, שלא לתקוף אותה ולא לכנותה בכנויי גנאי, ויקבל אזהרה וקנס על תנאי. הדבר יספק את חוש הצדק של מרשתי.

בבית המשפט, הנאשם הגאון, שהספיק בתקופה כה קצרה ללמוד עברית רהוטה, על אף גילו המופלג, קורא מהכתוב את נֹסח התנצלות, מבלי להביט במרשתי, והענין מסתיים בקול דממה דקה. הצדק מנצח ונחה דעתו של בית המשפט הנכבד.

אגב, שכר טרחתי משולם בתוספת של 20%. כמנהגה בקֹדש אַסתר סבורה שאני מגיש חשבונות נמוכים מדי. "אינך מעריך את עצמך מספיק", היא אומרת. הואיל ואני מכיר אותה זמן רב, תמיד שכר טרחתי גבוה בעשרים אחוז מהתעריף שאני קובע לעצמי. למרות כן התוספת מוענקת. אין אפס.

אפיזודה שניה:

אָמַר לָהֶם (רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי): צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע. (מסכת אבות, ב' ט')

אַסְתָר מנהלת את עסקיה מדירה בקומת הקרקע של אחד מהבנינים שלה. לדירה יש פתח לחצר, המהוֶה כְניסה למשרד. נח יותר מהכניסה הראשית של הבנין. כך ההפרעה לשכנים מֵיעָטית.

הדיירת המוגנת שמעל הדירה, נוהגת דרך קבע להשליך מיני אשפה, אורגנית ואנאורגאנית, אל עבר פתח המשרד, מסבותיה שלה, תוך כך שהיא מסתתרת לבל תזוהה. שכנים רעים זו צרה המוזכרת עוד בתנ"כ. "יד כֹּה אָמַר יְהוָה, עַל-כָּל-שְׁכֵנַי הָרָעִים, הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-הִנְחַלְתִּי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם, וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם." (ירמיהו יב)

על מנת להמנע מתכתושת, דואגת אשת העסקים להתקין גגון קטן מעל מעל דלת המשרד, באשר הפסולת נופלת אנכית, ועתה היא נעצרת בגגון ואינה מטנפת את בגדיה.

וכמובן, כמנהגם של שכנים רעים, הולכת השכנה ואוכלת קורצה אצל פקחי העיריה, ואלו מגישים כתב אשום כנגד בעלת הבית בגין בניה ללא היתר.

המשפט מתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים, המנומנם תדיר. כבודו מקבל עליו את עֹל השִפוט, לאחר תקופה ארוכה מאד באקדמיה, מאחר שמאור עיניו מתקהה משהו וההתנהלות כבדה עליו. הימים קודם לעידן הקלדניות, וכבודו כותב פרוטוקול בעט לורד שחור ועבה, מחפש ענין בדיונים משעממים. ברֹב רֻבּם של המקרים אינו מצליח במשימתו.

אנחנו מתיצבים בפני כבודו, פקח העיריה מעיד ומסביר את חומרת הפשע המיוחס לעבריינית הידועה. כבודו אינו מתרשם. הוא מנומנם. מתיצבת הגברת על דוכן העדים ומסבירה לכבודו שהיא לבדה, מנהלת עסק, אינה נופלת למעמסה על הטמיון ואינה אוכלת חנם, הגם שעברה את גיל הפרישה. הגגון אינו מהווה בניה אלא הוא מוקם אך ורק להמנע מצרתה של השכנה הרעה.

"ובת כמה גברתי, אם יותר לי?", מתעניין כבודו לדעת, מגרש את שרעפי נמנומו. קצת ענין סופסוף.

Ne demandez pas à une dame de son âge". אין שואלים גברת לגילה", עונה הנאשמת בשפת נפוליון, מזהה פוטנציאל לשוני אצל כבודו. ככל הנראה כדי שהיושבים באולם לא ירדו לסוף גילה, שהוא סוד שמור כידוע, אצל בנות מינה.

.Niemand hört. Nur der Gerichtshof" איש אינו שומע. רק בית המשפט", מחזיר כבודו המתעורר בשפתו של גטה, מזהה מבחינתו אצל הנאשמת בְּדל מבטא מתאים, מחייך אליה כאילו יש בין שניהם סוד אינטימי.

" .Neunundsechzig ששים ותשע", לוחשת הגברת בירְדָה מדוכן העדים ובהתקרבה לעבר כבודו, "Neunundsechzig. ששים ותשע".

"מדוע אינכם נותנים לגברת הנכבדה הזו היתר בניה לגגון? זה אינו שטח מחיה, היא אינה מוסיפה חדר או מרפסת, בסך הכל מתגוננת מהשכנה שמעליה, כדי לחסוך ריב ומדון. אין כאן כל רצון להרויח או להמנע מתשלום. אני מציע לעיריה לחזור בה מהאשום. ומיד", פונה בית המשפט בנימה פוקדת ובתוכחה מלווה באצבע גוערת, אל התובעת העירונית. ברור לכל כי כשרונה הלשוני, ואולי לא רק, של הנאשמת מותיר בו רושם בל ימחה.

"אבל כבודו. נעברה בודאות עבירה של בניה ללא היתר. חוק התכנון והבניה ברור בנקודה זו. הגגון מהוה תוספת לבנין, ועל כן חייב בהיתר בניה מהועדה המקומית לתכנון ובניה", מגמגמת התובעת העירונית, היודעת אל נכון שהצדק המשפטי לְצִדָּה.

"האם אתם חוזרים בכם מכתב האשום, או שעלי להכריע את הדין? אני שב ומציע לבטל את כתב האשום". כך כבודו, בטוח ככל הנראה, לשמחתי הרבה, בצדקת הנאשמת ובהתנכלותן של העיריה והועדה לחייה על לא עול בכפה.

"אני מצטערת כבודו. העבירה בוצעה. הבניה חייבת בהיתר. אבקש להרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה, לחייב אותה להרוס את הבניה הבלתי חוקית ולהטיל עליה קנס הולם וכפל אגרות".

אני קם להשמיע את טענות הסִכּוּם שלי. כבודו מושיב אותי בתנועת יד חסרת סבלנות, מתכון ככל הנראה שאין צֹרך להשחית מלים. הפור נפל. הלורד השחור מתחיל לשרבט לאטו על הניר. אותיות גדולות ועבות. אולי חמישים מלים בכל עמוד. לאחר מספר דקות כבודו חותם באנחת רווחה, ואומר כמסכם את הכרעת הדין, "קשה לי להבין את גישתן האטומה של העיריה והועדה המקומית בענין שלפנינו. אין כאן כל רצון להתחמק מתשלום או מהליך חוקי, והתקנת הגגון אינה מבחינתי עבודה המחייבת היתר בניה. אני מורה לעיריה לתת לנאשמת היתר בניה, ככל שיש צֹרך בכך, וככל שהוא לא ינתן בתוך שבוע מהיום יש לראות את ההיתר כאילו ניתן. בית המשפט מודה לצדדים. המשפט הסתיים".

אני קם על רגלי ומבקש מבית המשפט הנכבד לקבל את הכרעת הדין כדי לצלמה, אולם כבודו משיב כי התיק יהיה למחרת במזכירות. תודה רבה כבודו. יוצאים.

כמובן שהלקוחה מאד מרוצה, ומבקשת לצלם פעמיים ולהעביר לה העתק עם חותמת בית המשפט. כדי שיהיה אצלה על כל מקרה שלא יבֹא.

למחרת המתמחה מתיצבת במזכירות בית המשפט הנכבד, מצלמת פעמיים את הכרעת הדין, מקבלת חותמת "נאמן למקור", וחוזרת למשרד. אני מכין מכתב מפורט למרשתי, מצ"ב את הכרעת הדין, וגם חשבון עם הערכה עצמית בלתי מספקת בתוספת 20%, ושולח אל הלקוחה באמצעות שליח, שמח שבא לציון גואל.

אבל מסתבר שלא. מצלצל טלפון. "עו"ד מנדלמן?", קולה נשמע עצבני. תמהני מדוע. הרי זכיה כל כך מזהרת בענין כה אבוד אינה דבר של מה בכך.

"כן גבירתי. קבלת את פסק הדין?", אני מתעניין, תוהה מה אוֹכל אותה.

"תשמע. תגיש מיד ערעור. לא חשוב כמה יעלה", היא רושפת, "איך הוא מעז? מה אין לו בושה?"

"מה? מי? מה קרה?" מגמגם בא כחה.

"תשמע מה הוא כותב", הוא מרימה את קולה, "אשה מכובדת ומרשימה, בת 79, מנהלת בגילה עסק, ואינה נופלת כמעמסה על החברה…. מה 79? איזו חוצפה. מה וא חושב לעצמו? היא משתנקת, אך לפני שאני מצליח להשחיל מילה, "תגיש מיד ערעור, אתה שומע? אין לזה כל הצדקה. שמישהו יחשוב שאני בת 79? ועוד בכתוב?"…

"טוב, זו פשוט טעות קולמוס. אגש לבית המשפט, אגיש בקשה, אצרף צלום של תעודת זהותך שיש לי באחד התיקים, ואבקש להכנס אל לשכת כבוד השופט. אני משוכנע שהטעות תתוקן. לא לדאוג", מנסה לשפוך קצת מים על היורה הרותחת.

"טוב, בסדר, אבל אם הנושא אינו מסתדר עוד היום תגיש ערעור. ממש חוצפה", היא ממשיכה לכעוס. הזכיה במשפט היא כאין וכאפס לעומת העלבון.

"כבודו עשה טעות פטאלית", אני מתפרץ לדיון, לאחר סיום עדות של מהנדס מטעם העיריה, חזקה עלי מצותה של הגברת מעולבת הגיל, "טעות לרעה בגילה של גברת הוא טעות פטאלית", אני מגיש לכבודו את צלום הכרעת הדין הכתובה בלורד שחור, המספר 79 שוכן למעצבה בתוך עִגּוּל בלורד אדום, ולידו המספר 69 באדום. בידי השניה אני מגיש צלום מוגדל מאוד של תעודת הזהות, שנת הלידה מסומנת אף היא באדום, "ואינני סבור שזה ענין לערעור. כבודה של גברת עומד כאן למבחן".

התובעת מטעם העיריה, אותה זו מהתיק שלנו, מביטה בי כאילו נתבלעה עלי דעתי, מתרוממת על רגליה בכוונה להתערב בהליך החזרת הכבוד האבוד למקומו הראוי, אולם כבוד השופט בחכמתו כי רבה, נהנה מהתרחיש, מושיב אותה במבט חריף אחד, "טעות חמורה מצדי. אסור לחִלול קֹדש כזה להשאר על מכונו".

כבוד השופט מבקש מפקיד בית המשפט להביא לו את התיק ללשכתו, "הפסקה רבע שעה" הוא מכריז, מסתכל לעברי ואומר, "אדוני ימתין בבקשה", ויוצא את האולם ללשכתו.

רבע שעה. חצי שעה. ארבעים ושתיים דקות. כבוד השופט נכנס. בידו התיק. כלם קמים. "שבו בבקשה", אומר כבודו, "לאחר שהוברר לי שנפלה טעות חמורה באשמתי שלי בלבד עליה אני מצר, באפן נסוח הכרעת הדין שאינה משפיעה כהוא זה על עצם התוצאה, החלטתי לתקן את הטעות, בבחינת מודה ועוזב ירוחם", הוא קורא מהכתוב, באותיות שחורות גדולות, "ועכשו אקרא בפניכם את הקטע המתוקן" הוא אומר, "אשה מכובדת ומרשימה, הנראית צעירה בהרבה מכפי גילה, מנהלת בשנות הששים שלה עסק, ואינה נופלת כמעמסה על החברה…." כאן אני מפסיק להקשיב.

כבודו מסיים לקרוא ומוסר לי עֹתק מצולם וחתום בידו של פסק הדין, וכן גם לתובעת, ומבקש שאמסור את התנצלותו למרשתי. "אני מודה לכבוד השופט ואומר לו "שופט וג'נטלמן". הוא מחייך, אני מחייך, התובעת מחמיצה פנים. אין לי מושג מדוע.

לאחר שאני מצלם את הכרעת הדין המתוקנת, אני נוסע ישירות אל הלקוחה שנראית צעירה מכפי גילה, בעיני כבוד השופט והג'נטלמן. היא מאושרת, והפעם מכפילה את שכר טרחתי, ומחייכת חיוך נצחון.