אג'נדה

כל מי שמכיר אותי יודע כי קראטה מוטמע בדי.אן.אי. שלי. אין אחד בלי שריטה, וזו שלי. אני עוסק בקראטה קרוב לחמישים שנה. התחלתי בהיותי בן פחות מעשרים במכון של איתמר ברחוב שלמה המלך בתל אביב, ואח"כ במכון "בושידו" ברחוב פינסקר פינת טרומפלדור אותו הקים אימי ז"ל, אבי קרב המגע כפי שאנו מכירים אותו היום, ולאחר מכן במכון ברחוב הים בחיפה אצל אדמונד יבדל"א, ומאז אינני מפסיק, כולל אמונים בארץ ובמדינות הים, תחת שרביטם של אַיְקוני קראטה יפנים ואחרים, דרך קורסים, למודים במכון וינגייט, שיפוט באליפויות בארץ ובחו"ל, מבחנים, חגורות שחורות, השתתפות בתחרויות ואליפויות, זכיות בכמה מהן, חברות בועדות, השתתפות כחבר משלחות ישראל באליפויות אירופה ואליפויות עולם, במסגרת התאחדות הקראטה בישראל, ועוד כיוצא בהללו.

באליפויות בעולם הגדול עמדנו לא פעם בפני הבעיה שנבחרות ממדינות ערב השונות קבלו הנחיות מפורשות שלא להתחרות בנו. לא פעם נאלצנו להיאבק ביזמות ערביות בהצבעות נגד ישראל ובדרישות להחרימנו בקונגרסים המתקיימים לפני האליפויות. במיוחד באליפויות עולם שם יש יצוג גדול למדינות אלו, שלא כמו באליפויות אירופה, למעט בשנים האחרונות עת התקבלו הפלסטינים כחברים, וזאת למרות שהדבר מנוגד לתקנון הארגון העולמי והאירופאי לפיו רק מדינות ממש זכאיות להיחשב כחברות.

אבל לא על הרזומה שלי באתי לספר היום, אלא על האג'נדה שלי.
חלומי ושאיפתי ארוכת השנים להביא לעריכת אליפות קראטה בארץ בהשתתפותן של נבחרות ממדינות ערב.

כמובן שחלום זה היה חלום באספמיה עד הסכם השלום עם מצרים בשנת 1977, ולאחר מכן עם ירדן בשנת 1995. לא למותר לציין כי בשנת 1983 השתתפה נבחרת ישראל באליפות העולם בקראטה במצרים. אולם אליפות בינלאומית בארץ בשתוף נבחרות ממדינות ערב לא נסתיעה.

הפניתי במשך שנים רבות מכתבים לנשיא המצרי המנוח אנור אלסאדאת ולהוד מלכותו המנוח חֻסֵין מלך ירדן, אשר בין יתר עסוקיו הספורטיביים התאמן בקראטה. כתבתי הן ישירות והן באמצעות גורמים שונים, אולם כל מכתבי, והיו רבים כאלו, לא נענו כלל למגִנַּת לבי הרבה.

השאיפה לקיים אליפות קראטה כזו בארץ המשיכה לקנן במֹחי ולא הרפתה, כתולעת זו המתפתלת והמטרידה ללא מנוח, שקורין בשפת בני דודינו "דוּדֶָה", התמכרות, ובתרגום ישיר – תולעת.

אבל מקראטה אי אפשר להתפרנס, לפחות אם אינך הופך זאת למקצוע וזונח עסוקים מפרנסים אחרים, ולפיכך פרנסתי על מקצועי בעריכת הדין.

אני מפליג עכשו לארוע בעברי שהחל מתגלגל לפני קרוב לשני עשורים.
במסגרת עיסוקי אני מטפל הן בעסקאות מקרקעין בתוך הקו הירוק והן מחוצה לו. יום בהיר אחד קורמת על שלחני עור וגידים עסקה אפשרית של רכישת שטח של כ 1,600 דונם קרקע פרטית מאזרח ירדני בבקעת עמק הירדן.

הלקוח שלי, ישראלי לשעבר, אזרח אמריקאי המתגורר בארה"ב, מעוניין לרכוש מסִבּוֹתיו שלו את הקרקע הזו כמו אחרות, ודוקא באזור זה. המוכר הינו אזרח ירדני מעמאן, שַריף, מבני משפחת המלוכה. יש אומרים מצאצאי הנביא מחמד. נדמה לי שזה היה גם התאר של שליט מכה בזמנו. כנראה מכאן התאר שֶריף לשומרי החוק בארצות הברית. גם באנגליה בעבר. נאמר לי שהעסקה איננה בשוק, ואיש אינו מכיר אותה שכן החשאיות כאן מחוייבת המציאות מחשש שמא יבולע למוכר.

לאחר בדיקת העסקה על כל מסמכיה, הסכמה על נֹסח החוזה, תנאי התשלום, חלות המסים השונים, הרישום בטאבו תוך הפקדת יפוי כח בלתי חוזר ויתר הפרטים, מועבר לחשבון נאמנות סכום העסקה.

אני מצליח לקבל ויזה מהשגריר הירדני. עוה"ד הירדני המיצג את המוכר מרגיע אותי ומבטיח כי יחכה לי נהגו במסוף במעבר נהר הירדן שבין בית שאן הישראלית ואִרְבִּד הירדנית וכי הכל שקט ואין מה לדאוג. אני מגיע עם מכוניתי למסוף, מחנה את המכונית, ולאחר כשעתיים מסתיימים כל ההליכים המקדימים. דיוטי פרי קטן ואין מה לקנות.  אני בצדו השני של הגבול.

נהגו של עוה"ד ממתין לי עם שלט עליו כתוב שמי הפרטי באנגלית. שנינו נכנסים למרצדס השחורה והמפוארת של עוה"ד, ומתחילים בנסיעה לעמאן, למשרד עוה"ד, והימים ימי הרמצ'אן.

מרבית הדרך אדמה דרוכה. הכביש ללא אספלט ועל אף קפיציה המשופרים של המכונית אנו חשים בכל אבן ומהמורה בכביש. בדרך זנזאנה משטרתית חוסמת את העבר, אולם לא לעברנו מסתכלים השוטרים אלא לכוון דוכן הפירות והירקות המוארך שבצדי הדרך. אשה בעבאיה שחורה קונה מצרכים לסעודת סיום הצום.

לפתע מושיט הילד יד צנומה, נוטל תפוח עץ ממשטח תפוחים, ונוגס בו. לא חולפות עשר שניות ושני שוטרים אצים – רצים אל הילד, אוחזים בו, שלא בעדינות יתרה, וזורקים אותו אל תוך הזנזאנה.

"אלטַעַאם מַמְנוּע אַיַאם אלרַמַצַ'אן. אסור לאכול בימי הרמצ'אן. מֻדֶת אַרְבַּע ועֶשְרִין סֵאעַה פִי אלסִגֶ'ן רַאח תְעַלֶּמֹה אלְאַחְלַאק. תקופה של עשרין וארבע שעות בכלא תלמד אותו נימוסים", גוער אחד השוטרים באם ההמומה, "מֻמְכִּן תִיגִ'י תֹאחְ'דִיה בַּעְדֵין. תוכלי לקחת אותו אחר כך".

הזנזאנה נוסעת ואנחנו אחריה. "וַלַאכֶּן עֻמְרֹה סִת סְנִין בַּס, לֵסַה צְעִ'יר וּמֻש פַאהֶם. אבל הוא רק בן 6, עדיין קטן ולא מבין. שוּ בִּדְהֻם מִנּוֹ? מה הם רוצים ממנו?", אני מפטיר. לעצמי או לנהג? אבל אינני מקבל תשובה. לא ממנו ולא ממני. שנינו שותקים עד שמגיעים למשרד.

במשרד מגישה לי מזכירה מחוג'בת טס ועליו אִבּרִיק קפה, כוס מים וכוס קטנה קפה, "תְפַצַּ'ל, בבקשה", היא אומרת. "שֻכְּרן. תִסְלַמי אלְאִידֵין. תודה תבורכנה ידייך" אני מגיב אוטומטית, אולם מסרב, מחמת הנימוס, ואולי מפאת הזכרון שחרתה בי הזנזאנה.

העסקה מסתיימת במהירות וביעילות, מחליפים מסמכים, קבלות וחתימות. אני מזהה את המוכר, משווה ומאמת מסמכים, ויוצא למרצדס לאחר לחיצות ידיים. "ח'ליהא מסתורה, תשאיר אותה מוסתרת", מבקש עוה"ד, ואני מבטיח שכך יהיה. "אַללה יְסַהֶּל אלטַרִיק. אללה יקל עליך את הדרך", קוראת אחרי המחוג'בת, תוך שהיא שופכת מים מבקבוק על הכביש לפני קדמת המכונית.

אני חוזר למשרד, מתקשר ללקוח לספר לו בשמחה שהעסקה נחתמה סופסוף ומקבל שכר טרחה לשביעות רצוני. העסקה מתקדמת כמתוכנן והכל מתנהל על מי מנוחות. העסקה מדווחת, המסים משולמים, התמורה מועברת למוכר באמצעות עוה"ד הירדני, ואני מתכוון לתאם מועד לרשום בטאבו.

והטלפון מצלצל. "זה ממשרד ראש הממשלה בשבילך", כך מזכירתי.
"משרד ראש הממשלה? מה הם רוצים?".
"היועץ לענייני ערבים. זה בקשר לעסקה בבקעה".
"הלו? מדבר עו"ד אפרים מנדלמן. עם מי אני מדבר בבקשה?"
"רציתי לקבוע פגישה אצלנו במשרד בירושלים. זה חשוב מאד. אם אין לך התנגדות", כך ההוא ממשרד היועץ, "זה לא לטלפון".

נו, טוב. יומיים לאחר השיחה המוזרה אני מעלה את ירושלים עיה"ק על ראש שמחתי, ושם פעמי למשרד ראש הממשלה, מבקש לספק את סקרנותי. אין לי מושג מה רוצים ממני. מה בקשר לעסקה? הרי העסקה סגורה. כמעט. לא ברור.

אני מפקיד את תעודת עוה"ד שלי בעמדת המודיעין בבנין, מקבל תג ועולה לקומה החמישית כפי ההנחיות שאני מקבל מהפקיד לאחר שהוא מברר שאמנם מתוכננת לי פגישה. לפני שאני מספיק לדפוק בדלת היא נפתחת, "בקר טוב, עו"ד מנדלמן. חכינו לך. בבקשה תכנס".

"אחריך", אני אומר לו, מניח כף יד שטוחה על גבו. שנינו נכנסים לחדר פנימי, תוך שהוא מבקש מהמזכירה, "אם לא קשה לך, פעמיים קפה בבקשה". "מזל שעכשו לא הרמצ'אן", מרפרפת לה עננת הזנזאנה בעֹרֶף עֵינַי.

אנחנו מתישבים. הקפה מגיע. אני נוטל כוס אחת, טועם, מוסיף לה סֻכְּרזית, ומחזירה לתחתית המוצבת על השלחן.

"יש לנו בעיה", אומר לי מארחי.
"לנו?", אני שואל בציניות, "או לכם?"
"תשמע, הדבר רציני ביותר", כך הוא. "ראש הממשלה מבקש שתסכים לבטל את העסקה. כמובן שיוחזר למרשך כל הכסף, עם פצוי".
"למה? מה קרה? מה לראש הממשלה ולעסקה בין שני אנשים פרטיים?", אני תוהה, "אבל ברצינות. את האמת".

"אז ככה. המוכר הוא שריף כידוע לך. נמנה על בני משפחתו הקרובים של המלך. זה מעמד מחייב מאד. היה צריך כסף ולא ראה עצמו מבקש מהוד מלכותו תמיכה, ולכן נאלץ למכור את הקרקע. אם יתגלה ששריף מכר קרקע ליהודי ישראלי, יהיה פצוץ. יש לכך השלכות רציניות ביותר על היחסים השברירים בלאו הכי בין ירדן וישראל, שהרי הדיו על הסכם השלום טרם התיבשה", מתפַּיֵּט בן שיחי.

"אז מה זה וללקוח שלי? הוא חתם על החוזה בתֹם לב ושִלם כבר את מלֹא התמורה, כולל שכר טרחה ומסים, ויש לנו כבר תור לטאבו…"

"המלך עירב את ראש הממשלה בנושא, כל כך חשוב לו שהעסקה תבוטל. הלקוח שלך לא יפסיד. יוחזר לו כל הכסף ששִלם והוציא, שכר טרחתך לא יפגע, והוא יקבל פצוי של 10% מסכום העסקה".

"20%", אני ממהר להתמקח, "ואינני בטוח שהוא יסכים".

"הוא יסכים, הוא יסכים", מהנהן בראשו נציג משרד ראש הממשלה שאת שמו אפילו אינו מגלה לי. "20% זה בסדר. תאמין לי שהוא יסכים. יש לנו שיטות."

אינני מבקש לקבל הבהרות מהן השיטות העומדות לרשותם לגרום להסכמת הלקוח, "אפנה אליו, אעביר אליו את ההצעה ואחזור אליך".

אני קם, לוחץ את ידו ונפנה ללכת, ואז, מעשה קולומבו, כשידי על ידית החדר, אני זורק לו, "אבל יש לי תנאי."

"מה התנאי?", מרים האיש את ראשו בתדהמה.

"אני מבקש לפגוש את הוד מלכותו. אם תהיה פגישה אדאג שהעסקה תבוטל".
"אתה רציני? מה פתאם פגישה עם הוד מלכותו? אתה יודע שהוא חולה…"
"יכל להיות שהוא חולה, אבל ראיתי בטלויזיה שהוא מתפקד מצויין. אני צריך לבקש ממנו משהו. בלי קשר לעסקה. זה בקשר לקראטה.".
"קראטה?", עולה קולו באוקטבה שלמה, "קראטה?"
"כן. קראטה. אני מבקש לארגן תחרות בינלאומית בקראטה בהשתתפות נבחרת ירדנית. אתה יודע שלהוד מלכותו יש חגורה שחורה?"
"אדבר עם ראש הממשלה ואתן לך תשובה".
"אם התשובה תהיה חיובית אתן לך את תשובתו של מרשי. אני משוכנע שיסכים אם תקבע הפגישה."

עוד באותו היום אני מתקשר למרשי ומקבל את הסכמתו לבטול, ואף גוזר קופון מסכום הפצוי. למחרת בשעות הצהריים אני מקבל אשור לפגישה עם הוד מלכותו.
המועד? שבוע לאחר מכן. היא עתידה להתקיים בארמון נאודה בעמאן.

אני מתרגש מאד. משכפל לעצמי העתקי ששה מכתבים שכתבתי לארך השנים להוד מלכותו, אשר לא נענו, ומתישב לכתוב מכתב חדש, בו אני מציע לארח אליפות קראטה באילת. שיהיה קרוב לירדנים להגיע דרך עקבה.

אני מדפיס את המכתב בערבית נמלצת, מחמת כבוד המעמד והמלך, הגם ששליטתו בשפתו  של שיקספיר מושלמת, שהרי הוא התחנך באנגליה, ולמד בהארו ובסנדרהרסט. אני חוזר ומתקן את המכתב, משפצו ומשפרו, עד שנראה לי שהוא מושלם. עתה נותר לי רק לקוות שאצליח במשימתי.

אני בודק אודות  ג'לַאלַת אלְמַלִכּ חֻסֵין אלְמֻעַטַ'ם, אִבְּן טַלַאל אִבְּן עבדאללה.
נולד בשנת 1935 והוא מולך על הממלכה ההאשמית ארבעים וכמה שנים. בשנת 1952 עלה לשלטון לאחר רצח סבו המלך עבדאללה ביריה שנה קודם לכן בעת תפילת יום הששי. המלך חסין עצמו ניצל בזכות מדליה שענד. מתנה מסבו. אביו המלך טלאל התפטר כשנה לאחר שהומלך בעטיה של מחלת נפש. באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום במעבר הגבול החדש באילת עם עשרות מסמכים והסכמים לגבי ההסדרים הנחוצים. נשוי עכשו למלכה נור, אשתו הרביעית. יורש העצר הוא אחיו הנסיך חסן. הוד מלכותו מטיס מטוסים, צנחן, נוהג מכוניות מרוץ, והחשוב ביותר, יש לו דאן 3 בקראטה. התאמן גם אצל מאסוטאטסו אויאמה הגדול, אבי תורת קיוקושין קראטה, יחד עם קונסטנטין מלך יון שהודח בשנת 1974 וחואן קרלוס מלך ספרד. בטח שיעורים פרטיים.

מגיע מועד לפגישה. אני חולף במכוניתי ליד בית שאן, מאזין למוזיקת לילה זעירה של מוצרט. אני חושב לעצמי שאולי עדיף להאזין לנג'את אלצע'ירה, אם כלת'ום, עבד אלואהאב, משהו מסולסל ערבית כדי להכנס לאווירה, אבל לא. במעבר הגבול ממתינה לי מכונית של השגרירות. מבקשים לתדרך אותי. בסדר. עוברים גם את זה. שני המתדרכים מסבירים לי כיצד להתנהג. מבהירים שהפגישה מתוכננת לעשר דקות מקסימום. אומרים לי שאני פסיכי. אני מסכים. יש לי אג'נדה כבר הרבה שנים.  נראה אם  תתגשם. שריטות צריך לסתום.

הזמן חולף בעצלתיים. אני מתלבש בדקדקנות. נעליים שחורות מצוחצחות למשעי, ללא שרוכים, גרביים שחורים, מכנסיים אפורים, חולצה לבנה, עניבה כחולה וז'קט כחול כהה, שלושה כפתורי כסף בחזית, וארבעה כפתורי כסף בכל שרוול. סמל התאחדות הקראטה בישראל על דש שמאל. קראטקה בועט מוואשי גארי ג'ודאן על רקע מגן דוד כחול. מדי השפוט בקראטה.

אנחנו מגיעים  לארמון אלנדווה.
במתחם מספר ארמונות. הארמון אינו מרשים כל כך מבחוץ. הארמון הושלם בשנת 1964 כבית מגוריה של משפחת הוד מלכותו ושופץ ע"י המלכה נור. קצת דרומה לארמון באסמאן. המלך והמלכה התגוררו כאן משנת 1978 עד לא מזמן.

שני מאבטחים מהשגרירות ואחד ירדני מלווים אותי לחדר צדדי בארמון. הדלת נפתחת ואנחנו נכנסים. חדר לא גדול במיוחד, רהיטים מוזהבים, ציורי שמן של תמונות ציד עם נופים אנגליים, כלבים וסוסים. שטיח פרסי מרשים מקיר לקיר. נדמה לי שזה שטיח הֶרֶכֶּה. חמשת אלפים קשרים לס"מ. כורסאות עור מוצבות ליד שני קירות ובמרכז החדר שלחן עגול.

התקרה מעוטרת במוטיבים מזרחיים, ועל הקיר ליד הכניסה קליגרפיה ערבית יפהפיה של אַסְמַאא אללה אלְחֻסְנַא. שמות אללה הטובים. על פי המסורת יש תשעים ותשעה שמות לאללה הנגזרים מתיאוריו בקֻראן. המסבחה, מחרוזת התפילה, משמשת כלי עזר לספירת השמות. יש בה שלושים ושלושה חרוזים, אחרי כל אחד עשר חרוז שטוח. ראיתי גם מחרוזת בת ששים ושישה או תשעים ותשעה חרוזים. עם כל שם שהמאמין מאזכר הוא מעביר חרוז. כשהוא מסיים החרוז השטוח האחרון בידו. אם טעה, יתחיל מחדש.

מסביב לשלחן מספר אנשים. אני מבחין בשני גנרלים במדים מרשימים. כותפות מזהב והרבה מדליות. אחד עַמִיד, תת אלוף, והשני לִוַאא. אלוף. המלך עצמו בחליפה חומה מחוייטת היטב. פניו אפורות משהו. אולי אינו חש בטוב. שני הקצינים עסוקים בשלהם. כשאנחנו נכנסים הם משתתקים. אני עומד ומביט במלך. אל תזכיר את העסקה הזהירו אותי בשגרירות. עֵיבּ. בושה. הוד מלכותו מרים מבטו אלי. מבט חודר וחיוך רחב על פניו. הוא אינו קם. אולי מפני הפרשי הגבהים ביננו, או אלי שאין זה נהוג שהוד רוממותו יקום בפני הפלבאים.

אני ממתין בדריכות. אינני מכיר את הפרוטוקול.
הלִוַאא פונה אל המלך ואומר לו בלחישה משהו בערבית שאינני שומע. הוד מלכותו פונה אלי, ובתנועת יד מזמינה רומז לי לשבת. המאבטח הירדני ממהר למשוך כסא רחוק מהמלך באֹפן שבינו לביני שלושה כסאות. "מַסַאאֻ אלְחַ'יְרִ. ערב טוב", פותח המלך בקול מרשים הרבה יותר מגבהו, בשפה ספרותית מדוייקת, "טַלַבַּ מִנִּי צַאחִבִּי רַאִיסֻ חֻכּוּמַתִ אִסְרַאאִיל אַן אַגְ'תַמִע בִּכָּ. חברי ראש ממשלת ישראל בקש ממני להפגש אתך. כַּיְפַ אַקְדַר אַן אֻסַאעִדַ? כיצד אוכל לעזור?"

אני יושב המום. ישר ולענין. בִּדוּן לַף וּדַוַרַאן. ללא הליכה סחור סחור. כנראה יש לנו פחות מעשר דקות. אני מהרהר לעצמי כיצד להשיב. האם לענות בערבית ספרותית המצריכה מחשבה, או במדוברת, או שמא באנגלית הנוחה יותר להוד מלכותו אולי?

הוד מלכותו ככל הנראה קורא את מחשבותי. "מֻמְכִּן תֶחְכִּי עַרַבִּי יַא אִנְגְלִיזִי. אתה יכל לדבר בערבית או באנגלית", הוא אומר בערבית מדוברת, חושש להעליב אותי שמא אינני מסוגל לדבר ערבית ספרותית.

אני מוסר לו את העתקי המכתבים שכתבתי לארך השנים ומסביר לו בערבית ספרותית מֻחְ'תַצַר מֻפִיד, קצר וקולע, מה האג'נדה שלי. הוד מלכותו מקשיב קשב רב, וכמוהו שני הגנרלים, כמו יתר הנוכחים. הוא מעיין במכתבים ברפרוף ואילו את המכתב האחרון שכתבתי הוא קורא בענין רב. לאחר מכן הוא מרים את מבטו ומקבע אותו בעיני ואומר בקול מהפנט, "שֻכְּרַן גַ'זִילַן. מֻתַאַסִּפַן גִ'דַן. מַא חַאנַ אלְחִינֻ וַמַא אַאנַ אלְאַאנֻ, תודה רבה. מצטער מאד. טרם הגיע הזמן".

מה טרם הגיע הזמן, אני שואל את עצמי. מה קורה פה?
המלך מסמן בידו למאבטח שהראיון בא על סיומו, וזה מניח יד אחת על כתפי והשניה מושכת את הכסא מתחתי, כמבהיר שעלי לקום. אני קם וקד להוד מלכותו קידה, מתאפק שלא לאמר לו "אוס" כמנהגינו בקראטה. המלך קד לעברי קלות בחיוך גדול. "כֻּלֻ שַיְאֶן עַלַא מַא יֻרַאם. הכל בסדר גמור. כֻּל שַיְאֶן בִּמִיעַאדִהִ אלְמֻלַאאִם. כל דבר במועדו המתאים", אומר הוא כאקט מסיים, ואני חושב, לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם, כדברי קֹהלת. גם הוא היה מלך.

אנחנו יוצאים. נכנסים למכונית השגרירות ושמים פעמינו למעבר הגבולות. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אני מהרהר לעצמי. נראה מה ילד יום. אני את שלי עשיתי. אני מתבונן בנוף החולף במהירות אולם אינני מבחין בכלום. "אתה יודע מה התכוון הוד מלכותו, נכון?" ספק אומר ספק שואל לפתע אחד המאבטחים הנוהג במיומנות רבה את המכונית, "כל תחרות קראטה כמוה כקרב. זה עלול להתפרש פוליטית. ינצח מי שינצח. אני חושב שזה מה שהוא התכון".

"אולי", כך אני, "ואולי הוא היה סתם אדיב והוא לא יעשה עם זה כלום. מי יודע".

ביום 7 בפברואר 1999 אני שומע בצער רב על פטירתו בלא עת של גַ'לַאלַת אלְמַלִכּ חֻסֵין אלְמֻעַטַ'ם. מחלתו הכריעה אותו ולא עזרו כל הטפולים בארצות הברית. ברוך דיין אמת.

עובר לפטירתו מודיע הוד מלכותו על כי אחיו, הנסיך חסן, יורש העצר לא יהיה המלך אחריו אותו הוא מאשים בהתערבות בענייני הצבא ובהפצת שמועות על המלכה נור, ומכריז על בנו הנסיך עבדאללה, יליד שנת 1962 כיורשו. המלך עבדאללה השני הוא בנם של המלך חֻסֵין המנוח ואשתו מונה, בתו של קצין אנגלי ששנתה את שמה מטוני גארדינר לאחר שהתאסלמה בשנת 1993. עבדאללה עצמו הולך בדרכי אביו המנוח, למד באוניברסיטת אוקספורד ובאקדמיה הצבאית הבריטית, שרת כטייס ומשמש כמפקד הכוחות המיוחדים בצבא ירדן. שִנְשִנַתֻן אַעְרִפֻהַא מִן אַחְ'זַמִ. התפוח אינו נופל רחוק מהעץ. כמו אביו הוא עוסק הרבה בספורט, צניחה חפשית, טיס, מכוניות מרוץ, אופנועים, וכן, הפלא ופלא, בעל חגורה שחורה בקראטה. נשא לאשה בשנת 1993 את ראניה, פלסטינית שנולדה בכווית ולזוג ארבעה ילדים.

השנים חולפות וכל אחד עסוק בענייניו.
אני ממשיך להתאמן, מספיק להשלים קורס מאמני קראטה בכירים במכון וינגייט, נוסע לחו"ל במסגרת משלחות ישראל לאליפויות אירופה ולאליפויות העולם, שופט באליפויות קראטה בארץ, וכמובן עובד לפעמים.

הקראטה אינו מקצוע אולימפי ועל כן גם ההקצבות הכספיות מועטות. חלק מהתקציבים מועברים באמצעות "איילת" התאחדות ישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי, המאגדת בתוכה עשרות מקצועות שאינם אולימפיים, חלקם איוזטריים לגמרי, ובין מקצועות הקרב גם קונג פו, אגרוף תאילנדי, ג'יו ג'יטסו, סמבו, קיק בוקס, קנדו, וכמובן קראטה.

מידי שנה בחדש מרץ מארגנת התאחדות איילת ארוע מדהים בין מספר ימים בו מתחרים כל העוסקים במקצועות הספורט האמורים. התאחדות הקראטה מארגנת אליפות מרשימה בה משתתפים קרוב למאתיים משתתפים, ובכלל כך מתחרים מחו"ל, בד"כ יהודים, אבל לא רק. אני מוזמן כשופט, שוהה על חשבון התאחדות איילת בקלאב הוטל יחד עם יתר השופטים, המארגנים והמתחרים. הכל כלול. יוצא מהכלל גם מכיוון שאינני נדרש להשתתף בארגון התחרויות כהוא זה.

אנחנו יוצאים באוטובוסים לכוון אולם בית הספר בו מתקיימת האליפות.
שעה 08:30 יום ששי בשבוע. רשימות המתחרים מתעדכנות. תשלומים של הרגע האחרון. שקילה. מתחרים מתחממים. מתחילים בקאטה ואחר כך קומיטה. חו"ח שלא יפצע מתחרה בקומיטה ולא יוכל להתחרות בקאטה, ככל שנרשם לשני המקצים. אני עומד לי בצד, שותה קפה, מאחורי דגלי המדינות המשתתפות. אני מתבונן בתכונה הרבה באולם הספורט. הרגשה נפלאה. הרבה ילדים מתחרים. דור העתיד, אני חושב לעצמי. מעולה.

אני עומד ומשוחח עם אחת השופטות. כן. יש שופטות בקראטה, כלן בעלות חגורות שחורות. כמובן שיש בנות בקראטה. ומה? כל השופטים בעלי חגורות שחורות. השִפּוט מצריך ידע מעמיק בקראטה. אין דבר כזה שופט קראטה שאינו עוסק בקראטה.

לפתע ניגש אלי בחור גדול.
מה זה גדול? עבה ממני, וקצת גבוה ממני. וזה לא קל. שפם שחור. טרנינג. חזות מזרחית. אז מה. יש לנו בהתאחדות הקראטה בישראל חברים רבים מהמגזר הערבי. הרבה מאוד מתחרים ערביים, ילדים כבוגרים. כן, גם נשים. על חזהו שלט המשתלשל מצוארו קשור בחוט כחול לבן. אני מתאמץ לקרוא את הכתוב. האיש מאמן. את מי? נבחרת ירדן. לא פחות ולא יותר. אינני מאמין. אני מסתכל בעיניו, והוא מחייך, קד קידה ומושיט את ידו ללחיצה. אני קד לו כגמולו, לוחץ ידו ואומר כמקובל "אוס". "אוס" הוא עונה.

"חַצְ'רֶתַכּ אלְמֻחַאמִי אִפְרַיִם? כבודך עוה"ד אפרים?" הוא שואל.
"אַי נַעַם. וּמִן חַצְרֶתַכּ?", אני שואל.
"לַקַד חַאנַ אלְחִין וַלַקַד אַאנַ אלְאַאן… הגיע הזמן…" הוא עונה, מחייך, בצטטו בחרדת קֹדש מדברי ג'לַאלַת אלְמַלִכּ אלרַאחִל חֻסֵין אלְמֻעַטַ'ם, אִבְּן טַלַאל אִבְּן עַבְּדַאללה, המלך המנוח, שנים רבות קודם לכן…