מונטגראפה

בינ"ו

אספנים הם אנשים חולים. אספן מסוגל להשקיע הון עתק כדי להשיג פריט לאוסף שלו, גם מעבר לשוויו, לטוס למדינות הים כדי להשתתף במכירות פומביות, לחסוך מפיו לשם כך ואף לחַסּר מבני משפחתו הסמוכים על שלחנו כדי לספק את יצר האספנות ההרסני. תיקים ונעליים הם הפֶטיש הנשי. שעונים ועטים הם הפטיש הגברי. הגברים אינן עונדים תכשיטים, אז שעון. ועט. ברשותי אֹסף גדול של עטים נובעים ואחרים, יקרים יותר ויקרים פחות. עטים בהוצאה מוגבלת וממוספרת, מכסף טהור, בצפוי זהב, עטי "כתב" תוצרת ישראל הישנה, ועוד ועוד. המשונה הוא שהעין אינה שוזפת אותם באשר הם שוכנים למעצבה בכספת, בתוך האריזות המקוריות שלהם, שכן כך שוויים במצב חדש ובאריזה שווה יותר. אם אתה אינך נהנה מלראות את האסף שלך, ואינך משתמש בהם, אז למה? כבר אמרתי. מחלה.

בשנת 1997 נערכת בגלריה תירוש בהרצליה, במרתף רחב ידיים, מלא חפצי אמנות ואומנות, רהוט עתיק, שטיחים נדירים, יודאיקה, ארונות תצוגה מזוככים עם פריטים נדירים, ופרדס כסאות עבור עמישראל.

במסגרת המכירה הפומבית מוקדש פרק נכבד למתנות שהוענקו לשועי הארץ, הועברו לממונה על המתנות, והוא, על פי כלליו, מעמידן למכירה פומבית.

פרק 42.7 לתקשי"ר קובע מה יעשה במתנות מעל שווי של 300 ₪ הניתנות לאישי צבור, תוך הדגשה שהם אינם יכולים לקבלם לעצמם.

הממונה על המתנות, שהוא האפוטרופוס הכללי, ולמעשה פקיד מטעמו, רושם בספר המתנות את כל הפרטים המתחייבים; שמות נותן המתנה ומקבלה, תאור, תאריך וכיוצ"ב. המתנות מאוחסנות בחדר המתנות, או מוצגות לראוה, והכל בהתאם להחלטת ועדה צבורית אשר מסמכותה גם להקנות את המתנה לעובד הצבור כנגד תשלום ראוי לשוויה למניעת לזות שפתיים.

הממונה רשאי למסור מתנה לגוף צבורי הפועל למטרות צדקה, או למכרה כשהכספים מועברים לאוצר המדינה, והכל על פי כללים נוקשים וברורים.

במכירה, מחמת סבות שאינן מוסכמות עלי, לא ניתן המידע והפרטים הקשורים למתנה, כמו פרטי נותן המתנה ומקבלה ולרגל איזה אירוע. לאספן הפרטים חשובים ביותר ואף קרדינליים לשווי הפריט.

הקהל זורם למכירה. עשרות גברים ונשים, סקרנים, אספנים, סוחרים וסתם מתעניינים. רוכשים קטלוג יפהפה בו צלומי הפריטים מלווים בתאור, הסבר קצר והערכת שווי. המעוניינים להתמחר מקבלים שלטית ממוספרת וממלאים טפס עם כל פרטיהם כדי שיתאפשר לחזור אליהם במקרה של רכישה.

המכירה מתנהלת כסדרה. הרוכשים בכח ממתינים לעת שהפריטים בהם הם מעוניינים יעלו ויבואו. על מסך מוקרנות תמונות של הפריט, הפריט עצמו מוצג על במת הכרוז. הוא אשר על המכירה. מראה את הפריט, משבח אותו, מפרט את תאורו והסטוריָתו, וההתמחרות מתחילה. שלוש הקשות פטיש, "נמכר לבעל שלטית מספר 215", וכך הלאה.

כעת מוצג ענק זהב נשי. יש התעניינות ורחש בקהל. קמה גברת, פונה אל הקהל סביבה, ואומרת, "בעלי אלוף בצה"ל. המתנה הוענקה לי במסגרת בקור במדינה ידידותית. אני מעוניינת לרכוש את הענק. הוא חשוב לי."

כלל ברזל. במקרה כזה אין איש מתחרה בגברת. היא רוכשת את הענק במחיר המינימום שהוצע. מחיאות כפיים. מנומס הקהל. קורה לפעמים.

"עט מוטגראפה משושה Eleganza. חדש בתוך האריזה. עשוי כסף 925. מצופה זהב 18 קרט. מסדרת Reminiscence." הכרוז אינו מתכבד להוסיף את הפרטים החשובים לאספן. מי נתן למי, מתי ולרגל מה. ההתמחרות בין ארבעה. אני זוכה לשמחתי הרבה. 590 $. מרוצה מאד, שכן המחיר הקטלוגי, אף מבלי הערך האִסופי, גבוה אף יותר.

חברת מונטגרפה לעטים נובעים הוקמה בשנת 1912 ע"י היינריך הלם, מהנדס גרמני ואלסנדרו מורזטו, אריסטוקרט ונציאני. החברה קרויה על שם מונטה גראפה, הר מתנשא לגובה 1,775 מטר מעל עמק נהר פיאווה. היא אחת מהיצרניות החשובות והותיקות של עטים נובעים ובימי מלחמת העולם השניה אשר המשיכה ליצר עטים נובעים, יחד עם מספר קטן של חברות וזאת חרף הופעת הבירו, העט הכדורי. לא למותר לציים כי עוד בשנת 1888 הוצא פטנט לעט כדורי, שלא צלח, ובשנת 1935 האחים ההונגרים בירו חדשו את הנושא, אולם רק בשנות הארבעים, לקראת מלחמת העולם השניה העט הכדורי הפך למסחרי ומוצלח.

לאחר שהמכירה מסתיימת אני סר לבעלבית ומבקש את הפרטים החסרים. "מצטער", הוא משיב לי, "אין לי".

אני מקבל לידי את הקופסה האופפת את הרכישה. קופסת עץ יפהפיה, עגולת קצוות, 20 ס"מ ארכה, 14 ס"מ רחבה וששה ס"מ גבהה. מעליה ציור בחריטה בתוך מסגרת, הכִּתוב Montegrappa ותאריך יסוד החברה 1912. בתוך הקופסה התִעוד המתחייב, קטלוג, והעט עצמו בתוך מלבוש ירוק משוּרך שחור.

אני מוציא את הרכישה, מסתכל בכל כווניה, נהנה ממראיה, ופונה לבעלים, "קניתי. אבל עד שאין לי הפרטים לא לוקח. אם לא קשה לך תן לי בבקשה מסמך המעיד על הרכישה ואני אפנה לממונה על המתנות אצל האפוטרופוס הכללי לברר."

הואיל ושגעונותיהם של אספנים מוכרים לו באפן כללי, ושגעונותי שלי במיוחד, וזו לא הפעם הראשונה שלי בתירוש, וחוצמזה אני עו"ד, הוא נעתר. מבין את הסְרַקוּת שבוִכּוח אפשרי. הוא מתרכך, מכין לי מכתב ומשלחני לדרכי.

במשרד אני מכין הודעת פקס לממונה על המתנות במשרד האפוטרופוס הכללי בירושלים עיה"ק, אליו אני מצרף את אִשורה של תירוש, ומבקש את הפרטים הנחוצים. למחרת, משאין כל תגובה, אני מורה למזכירתי לשלוח את אותו הפקס מידי יום, בתוספת "תזכורת ראשונה", תזכורת שניה" וכן הלאה עד שיתרצה הממונה והעט יזכה לשלווה, הנחלה והכבוד המגיעים לו, ובא למונטגראפה גואל.

בהגיענו לתזכורת השש עשרה, הממונה על הקו. "אין לי מה לעשות רק לקרוא את אותו הפקס כל יום? מה נפל עליך?" הוא שואל בעצבנות בלתי מוסברת. מה, הוא אינו מבין שאני אספן ולכך נספחת סביבוּת ראשית מסויימת?

"תשמע", אני אומר לו בסבלנות בלתי אופיינית בנושאי האספנות, "רכשתי את העט וזכותי לדעת את כל הפרטים, ולכן בקשתי. מה רע בזה? הרי הכסף ששלמתי הולך לקופת האוצר למטרות טובות".

"תראה", כך הוא, "אין לי כל ידיעה על הפרטים. אצלנו יש עשרות לוגים בהם מתועד הכל. אתה חושב שאני יכל לחפש בכלם? אין לי כח אדם. אני לבדי."

"אין לי בעיה להגיע לחפש בעצמי", אני משיב לו, "במקרה מחר אני בירושלים עיה"ק. יש לי משפט בעליון. אני יכל להכנס בשעה שנקבע. מה דעתך?".

לא עליון ולא נעליים. אני עולה ירושלימה במיוחד. ברור.

חדר מידות. מדפים על הקירות ועליהם עשרות ספרים הנפתחים לארכם. בכל אחד כתובים פרטי כל מתנה ומתנה. לצד כל אחת מהמתנות הערה על קורותיה. היכן היא מוצגת או מאוחסנת, מה מצבה הפיזי, מה ארע לה ואם נמכרה. "יש לך מושג מאיזו שנה עלי לחפש? ממתי המתנות שהעברתם למכירה בתירוש?"

"לא יותר מארבע שנים אחורה", ניתנת לי התשובה האופטימית.

אני עובר בכל ספר בשיטה שפִּתחתי. האצבע על תאור הפריט, יורדת במהירות ומרפרפת על הפריטים. בכל מקום שכתוב "עט" עוצר וקורא. לאחר שעתיים של חפושים מאַבְקים ומעטְשים, אני מגיע. בקושי נושם. מתנה מהוד רוממותו חֻסיין מלך ירדן, לאליקים רובינשטיין לרגל הסכם המים בשנת 1995. "יש", אני מכריז בתנועת נצחון. כמה שווה העט עכשו? אני מתמוגג.

קשה לקבל אשור על הפרטים מהממונה. אני מצלם בעזרת מצלמה שהבאתי את העמוד המתאים. שרותי צלום מסמכים אין בחדר, ואסור להוציא את הלוג ממנו. "בבקשה ממך, אפשר לקבל אשור כתוב עם הפרטים? אין לי כל כוונה לשלוח שוב עשרות פקסים אל כבודו."

בסופו של הדיאלוג אני מקבל מכתב, ממנהל מחלקת גילוי ארצית במשרד האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי בירושלים המאשר שאמנם העט ניתן למר אליקים רובינשטיין במתנה מהמלך חֻסיין בשנת 1995.

 

 

אבל אם זה מהמלך חֻסיין הכיצד לא הבחנתי בסמל המלוכה הירדני, את הכתר, המוטבע על כל מתנה ומתנה?

חזרה לתירוש. אפשר לקבל שוב את העט בבקשה? אני מוסר את המכתב יקר המציאות ומבקש להכין עבורי מכתב תואם, המתוארך לזמן המכירה. אין בעיה.

אני נוטל לידי את העט. מסתכל בכל צדדיו, פותח אותו, ואין. שם אותו בכיס חולצתי. מביט למטה. עכשו רואים. על קדקדו של העט סמל המלוכה. אני כמובן משלם תמורת העט ברצון ובששון. יש.

כעבור זמן לא רב מתקיים מפגש של אספני העטים. מחליפים, מוכרים, קונים, מדברים, מספרים, מתפארים, מחפשים, והכל סביב נושא המחלה. עטים נובעים ואחרים. אני מכין מבעוד מועד מטול שקפים ושקפים של העט ממספר כוונים, בין היתר בדגש על סמל המלוכה, מספר את הספור של העט, למעט פרטי מחיר הרכישה כמובן, ומציע אותו למכירה פומבית.

אני הכרוז. משתמש בפטיש עץ משנת 1911 מאֹסף פטישי השפוט שלי. המחיר האחרון 4,400 $…זה הכל? אין עוד? מצטער, במחיר הזה הבית קונה. תודה רבה ושלום.

מעט עו"ד ד"ר אפרים מנדלמן – מספורי המשרד.