פרק א.
ויהי בפרוץ השמונים ואני עול ימים וחדור רוח קרב, מגיע לגאשוקו באוניברסיטת לנקסטר באנגליה ערש השיקספיר, למשך חמישה ימים לחוצים ומאתגרים, בהשתתפות למעלה ממאתיים קראטקה מרחבי העולם, שוחרי אומנות הלחימה.
האמונים מתקיימים תחת שרביטם המיומן של שליטי ארגון ה K.U.G.B., ששה מבכירי המאמנים בבריטניה, אלופים כלם, בקבוצות בסבבים. שני אמונים בשעות הבקר ואחד אחרי הצהריים, ובערב הרצאות ודיונים.
אבל לא על האמונים וההרצאות בא אני לספר אלא על החברותא בין הקראטקא מהמדינות השונות, ובכלל כך גם מספר נציגים ממדינות ערב, ביניהם מצטפא, שם בדוי, ששמש נציג ארגון שוטוקאן עולמי משמעותי שבאותן שנים טרם יוצג במדינתנו.
מחמת העובדה ששפתו הנמלצת של צ'ארלס דיקנס אינה שגורה בפיו של מצטפא ואילו אני מלהג ברהיטות בשפת הישמעאלים, נמצאנו מתחברים, על אף מודעותו לישראליותי המוחצנת.
אנחנו מוצאים את עצמנו סועדים ומבלים יחד, מתאמנים באותה קבוצת אמון, אולם נמנעים בזהירות רבה מדיונים בפוליטיקה בכוונה תחילה, ומשוחחים בעיקר על קראטה.
לאחר חלוף שלושה ימים כלנו עייפים כרונית, נרדמים מעל פשטידת הכליות הבלתי אכילה, או אז מתַנֶּה לפתע מצטפא את מר גורלו. הוא מדבר על ההפצצות, היריות וההרס בבירות וסביבתה. "אִסְמַח לִי, סלח לי", הוא מתנצל, "וַלַאכִּן רַאסִי פִי בֵּיתִי אלְמַצְ'רוּבּ פִי נַוַאחִי בִּירוּת. אבל ראשי בביתי ההרוס מההפגזות בפרוָרי בירות".
"לֵיש הַלַּה? מדוע עכשו? בַּעְד בֻּכְּרַה פִי אִמְתִחַאנַאת לִאלְאַחְזִמַה אלסוֹדַא. מחרתיים יש בחינות לחגורות שחורות. לַאזִם נִתְרַכַּז. צריך להתרכז".
מצטפא אינו מקשיב. הוא מספר שלמשפחתו יש שני בתים במערב בירות. לו עצמו יש בית ומכון קראטה באחד הפרוורים המכובדים, ושלושת הבתים סבלו מהפגזות מספר פעמים, כמו גם בתי שכניהם. אמו התקשרה בערב אתמול בסַפְּרה ששני שכנים מוכרים את בתיהם בחצי מחיר וגם היא מתכוונת לעשות כך. היא מבקשת מבנה לנהוג כמוה, אבל הוא אינו מעוניין. הוא מתכוון לשפץ שוב את ביתו והוא אופטימי.
"אַלְחַקּ מַעַכּ. אתה צודק. פִי חִין אלְחַרְבּ בְּנִשְתְרִי מַא בִּנְבִּיע. בעת מלחמה קונים לא מוכרים", אני מוצא את עצמי אומר לו, "תיעץ לאמך לקנות את הבתים לידה ולא למכור. אני מיעץ לך גם לעשות אותו הדבר."
"נַצִיחַה מֻמְתַאזַה. עיצה מצויינת", עונה מצטפא בחיוך רחב, "זה מה שאעשה. אבל לגבי אמא שלי, אני לא בטוח. אתקשר אליה הערב מהמשרד".
"הַאדִאְ? אתה רגוע?", אני שואל, "יש לנו יום אחד להתכונן לבחינה. לַאזִם נִתְרַכַּז. צריך להתרכז".
מצטפא מתקשר לאמו, מספר לה על כוונתו לקנות ולא למכור, ומביא בפניה את עצתי לו. הוא מספר לה שיש לו חבר עו"ד שזוהי עצתו המלומדת. אני מניח שהוא אינו מגלה לה מי אני. הם מסכמים לדון בנושא כשיחזור הביתה.
הגשאקו מסתיים, שנינו צולחים את הבחינות בהצלחה, מחליפים כרטיסי בקור ונפרדים לשלום. ישראלי ולבנוני. שלום. מילה גדולה.
פרק ב.
יוני 1982. אנחנו במלחמה. באים לשחרר את הלבנונים מעול המרצחים. בחדש הראשון למלחמה מרעיפים עלינו פרחים וארז. אנחנו מתמקמים בגַ'מְהוּר, דרומית לבירות. אני מפקד על הזחל"ד בו מספר לוחמים. מידי יום אנו שמים פעמינו לנמל הימי של בירות שם אני אחראי על-לא-חשוב-מה וחזרה. בצדי הדרך היפודרומים, בתים הרוסים וּשְחוֹר שרפות.
אנחנו עוצרים ליד קיוסק בשפולי גבעה. במקום ארז ופרחים, מציע לנו בעלַבית פלאפל ותה, על חשבון הבית. הפלאפל מריח לא מהעולם הזה. ממילא אין לנו כסף לבנוני. אנחנו מציעים לשלם בכסף ישראלי והוא מסכים להפתעתנו.
שני לקוחות משופמים משחקים שש בש מעל שלחן רבועי קטן. על הדלפק טלפון שחור עם חוגה. אני נזכר במצטפא. הוא צריך לגור לא רחוק מכאן. רגע. נדמה לי שכרטיס הבקור שנתן לי נמצא בארנקי. אני שולה את הארנק מהכיס הדגמ"חי הימני. אמנם כן. נמצאה האבידה.
אני מראה למארחנו את כרטיס הבקור ושואל אותו אם הוא יודע איך מגיעים לכתובת ואם אפשר להתקשר למצטפא. "מעלום. ברור. אני מכיר אותו מצויין. אִבְּנִי אלְאַכְּבַּר בִּיתְמַרַן עַנְדֻה. הבן שלי הגדול מתאמן אצלו. עשר דקות נסיעה מכאן".
האיש מחייג באצבע שמנונית. בצד השני של הקו יש תשובה. הוא משוחח עם מצטפא. "יש כאן מישהו בשבילך", הוא אומר, "אַגַ'א חֻצוּצִיאַן מִן אִסְרַאאִיל. בא במיוחד מישראל". אני נוטל את השפופרת. "הלו מצטפא, כִּיף חַאלַכְּ? מה שלומך? מַא שֻפְנַאכְּש מִן זַמַאן. מזמן לא התראינו", אני אומר על דרך ההמעטה.
"אַהְלַאן צַאחְבִּי וּשֻכְּרַאן מִן צַמִים אלְפוּאַד. שלום ידידי ותודה מקרב הלב", הוא אומר, "עכשו אחרי שבאתם המחירים יעלו. העיצה שנתת לי היתה מצויינת. קניתי בית ומגרש צמוד לבית שלי בחצי מחיר. אמא שלי קנתה הרבה יותר. מֻמְכִּן נַלְתַקִי? נוכל להתראות?"
שאלה קשה. "אין לי מושג", אני משיב.
"אִסְמַע, תשמע", הוא אומר, "בַעְד עַשְר דַקַאאִיק נִבְדִי אלתַדְרִיבּ. בעוד עשר דקות אני מתחיל אמון. חגורות כחולות וחומות. אתם יכולים לעבור דרכי."
לפני שאני מצליח לחשוב על תשובה , אני שומע את עצמי אומר לו, "אחנא גַ'איִין. אנחנו באים".
"השתגעת?", כך ציון הנהג שלי, שאמו נולדה בלבנון והיא מתה לבקר כאן, "השתגעת? הוא חוזר על עצמו".
"עזוב. אני אחראי. וחוצמזה, זה בדרך חזרה לבסיס בג'מהור". טוב, לא בדיוק. זה קצת עִקוף, אבל לא נורא.
אנחנו חונים לפני המכון. אני מבקש מציון ומהחברה להשאר ברכב. מצטפא יוצא מהמכון בחליפת קראטה. הא מתקרב אלי ומחבק אותי. "צַאחְבִּי. חבר שלי", הוא מכריז. מלפניו חיילים ישראליים ומאחוריו חגורות כחולות שחורות. "מֻמְכִּן תִשְתַרַכ בִּאלתַדְרִיבּ? שוּ רַאְיַכּ? אולי תשתתף באמון? מה דעתך?, הוא שואל.
"למה לא?", אני עונה, "וַלַאכִּן מַא עִנְדִיש בַּדְלַה וּחִזַאם. אבל אין לי חליפה וחגורה".
"מַאעַלֵיש. אין דבר. עִנְדִי בַּדְלָה בִּחַגְ'מַכּ. וּחִזַאם כּמַאן. יש לי חליפה בגודל שלך. וגם חגורה".
"השתגעת?", כך ציון בשלישית.
"בחייכם חבר'ה, הכל בסדר. וחוץ מזה אתם כאן. מה יכל לקרות?", אני אומר ונכנס עם מצטפא.
אני נכנס למכון. קידה. מזרן ספוג כחול, תעודות על הקירות, דגל לבנון ודגל יפן, וגביעים ניצבים על מדפים. "אולי תעביר את האמון?" הוא שואל.
שנינו יורדים על ברכינו לסֵאיזה, פנינו לכחולות-חומות. הם יורדים לסאיזה בדרוג. "שומן ני ראי, סאנסאי ני, ראי. קידה לחזית, קידה למורים שלנו", אומר הבכיר שבינהם, ואנחנו קדים לחזית ולאחר מכן זה לזה. "דוג'ו קון", מכריז מצטפא, וכלם מחרים חוזרים אחריו על חמשת העקרונות של הקראטה. אלו העקרונות שהביא מאסטר ג'יצ'ין פונאקושי מיסד שוטוקאן קראטה המודרני. עקרונות לחיים לא רק במכון. על מנת להראות שכל העקרונות שווים במהותם ובחשיבותם, לפני כל אחד נאמר "אחד", וביפנית "הִיטוֹטְסוּ". פעם ראשונה בחיים שאני שומע זאת בערבית:
"וַאחַד – לַאחִק כַּמַאלַת אלטַּבִּיעַה. אחד – רדוף שלמות האופי.
וַאחַד – כֻּן מֻח'לִצַן לִטַרִיקַכּ. אחד – היה נאמן לדרכך.
וַאחַד – אִבּדַ'ל אַקְצַא אלגֻ'הֻד. אחד – השקע מאמץ מירבי.
וַאחַד – אִחְתַרִם עִ'ירַכּ. אחד – כבד את הזולת.
וַאחַד – אִמְתַנִע מִן אלתַצַּרֻף אלְעַנִיף. אחד – המנע מהתנהגות אלימה."
מצטפא מפקח על החִמּום. "אַלְיוֹם תַדְרִיבּ כַּאתַה. היום אמון קאטה", אני אומר לאחר שכלם מסיימים להתחמם ומסתדרים בשורות. "נלמד ג'יין קאטה".
כלם מסתדרים בשורות. "נִבְּדִי זַי גִ'יוֹן כַּאתַה, בַּל בִּאלְעַכְּס. מתחילים כמו ג'יון קאטה, רק הפוך. אני אומר. "יד ימין גדאן באראי ויד שמאל אודה אוקה". אני מדגים קטע ומסביר את הבּונקאי וכלם אחרי. מצטפא מסתובב בין החניכים ומתקן. וכך אנו ממשיכים עד שהקאטה נקלטת, ואז כלנו מבצעים את כל הקאטה פעמיים לשביעות רצונם של מורֵי הדו-קיום, והשיעור מסתיים.
מידי פעם מציץ מי מהחילים שלי פנימה, רואה את המפקד המופרע וההזוי שלו משתטה עם ערביי לבנון וחוזר לרכב. מי יודע מה הם חושבים. בעצם אני יודע.
ושוב סֵאיזה, שומן ני ראי, קידה, סאנסאי ני ראי, קידה ודוג'ו קון. מחיאות כפיים מכלם, תודה, לחיצות ידיים. אני פושט את הקראטה-גי ועובר לדגמ"ח. אינני מנצל את המקלחת למרות ההצעה. אני מתנצל שאנו חייבים לצאת לדרך, ממילא התעכבנו יתר על המידה. "תַעַבְנַאכּ. עייפנו אותך", אני פונה אל מצטפא הסוקר את הקיר ממולו. הוא שולף גביע מאחד המדפים ונותן לי. "תַדְ'כַּאר מִנִּי. מזכרת ממני" הוא אומר. אני שם את הגביע בפק"ל, מתחבקים ונפרדים.
בדרך חזרה החבר'ה מחליפים הערות ומריצים דַאחְכּות, חלקן על חשבוני וחלקן בהערכה. מגיעים לבסיס. אני מדווח כמתחייב על אירועי היום בנמל הימי מבלי להתיחס כמובן לענייני קראטה, ונשכב פרקדן על אחת המיטות. עייף מת.
אני חולם על כי מישהו בועט בי. לא, לא חלום. זה ממש כואב. אני פוקח את עיני ורואה את המפקד, אלוף משנה, חוזר ובועט בי. "אני שומע שאתה מאמן ערבים קראטה. השתגעת?". זו הפעם המי יודע כמה ששואלים אותי את השאלה הזו. אולי זה נכון. אִדַ'א אִתְ'נֵין בִּיקוּלוּ לַכּ סַכְּרַאן, רֻח נַם. אם שניים אומרים לך שאתה שכור לך לישון. "וגם קִבּלת גביע. זה נכון?" הוא שואל בנימה מאיימת.
אני מנסה להעמיד פנים רגועות. לא בהצלחה יתרה. מכניס את היד לפק"ל ושולף את הגביע. 20 ס"מ גובה. צבעו כסף, קצת משחיר. אני תוהה ביני לביני אם זה כסף אמיתי. לא יכל להיות. "בשבילך", אני אומר, ומוסר לו את הגביע.
"מה כתוב כאן?", שואל המפקד. אני מסתכל לראשונה על הכִּתוב' וקורא בפניו: כַּאס אלדֻכְּתוּר אלְמֻהַנְדִס מֻחִי אלדִּין תַוְפִיק אִלַא אלְפַרִיק אלְפַאאִ'ז פִי שַדּ אלְחַבֶּל. גביע הדוקטור המהנדס מחי אלדין תופיק לקבוצה הזוכה במשיכת חבל." המפקד פורץ בצחוק רועם ואני נדבק ממנו. שניים שעומדים בסמוך ומקשיבים למתרחש מצטרפים, ולא עוברות אלא שניות מועטות וכל שוכני החמ"ל מתגלגלים מצחוק. חלקם אפילו אינו יודע מה קרה. אבל המפקד צוחק אז כלם צוחקים.
מסתכל עלי המפקד, מחזיר לי את הגביע בקידה מעושה מלווה בתנועת יד מלכותית ומפטיר "אוּס סֶאנְסֵאי."
פרק ג:
השנים חולפות ואיש איש בענייניו. קראטה הוא חידק שאינו מרפה. המנוח סאטושי מיאזאקי סאנסאי ז"ל אמר לי בזמנו שמי שאין לו תחביב ברמה מקצועית אינו בנאדם שלם. אולי כוונתו היתה שלכל אחד צריך להיות מפלט אליו יפנה בצֹק העתים, או אולי שאם חלילה אין אפשרות עוד לעבוד במקצוע ניתן לעשות הסבה, מי יודע. אני משתדל לישם את דבריו, ואם אעיד על עצמי, לא בהצלחה יתרה. וכל כך מדוע? או. השתתפתי פעם באמון במכון גדול ועתיר תלמידים בקליפורניה. על הקיר מול הכניסה נכתב באותיות קדוש לבנה, בצבע אדום, במיוחד עבורי. בעצם במיוחד לכֻלֵי עַלמא, "You need more training"…
אני נוהג להתלוות למשלחת ישראל ולנבחרתה לאליפויות אירופה ואליפויות עולם בקראטה מידי שנה, ואנו נפגשים עם נבחרות ערביות ללא חשש. בד"כ במלון בו אנו לנים נמצאות נבחרות מצרים, אלג'יר, מרוקו, ירדן ועוד. רכוז מזרח תיכוני שכזה. שמתם לב שככה גם בשדות התעופה? בקצה המרוחק ביותר של השדה כל המצורעים.
אם אינני טועה היה זה באליפות העולם לנוער ולקדטים במרסאי, צרפת, שם מתחרים מאירן זכו במספר מדליות זהב. אני מסתובב במסדרון הסובב את האצטדיון המקורה הענק בו מתקיימת האליפות וסוקר את הדוכנים הרבים המוצבים שם בהם נמכרים חליפות, חגורת, סמלים, ספרים, חרבות, טונפה, סאי, נונצ'אקו, יאווארה, קלטות ועוד מיני פרפרנליה הקשורים לקראטה. אולי אקנה משהו. אני רואה באחד הדוכנים מחזיקי מפתחות עם בובה של טיגריס. הסמל של השוטוקאן. מחיר כל אחד שני יורו. כעשרה ₪. אני רוכש לי את כל הארבעה המוצגים למכירה. אין עוד.
אני נפנה לעבר דוכן המזון, ומי עומד מולי ומחייך חיוך רחב? מצטפא. אנחנו מתחבקים וצוחקים והא מזמין אותי בתנועת יד לשלחן המוצב שם ולידו שני כסאות. אני ניגש לשלחן ומצטפא קונה שני בקבוקי שתיה, מוסר לי אחד ואנו מתיישבים זה מול זה. "אַכְּתַ'ר מִן עִשְרין סַנֶה. יותר מעשרים שנה", הוא אומר. "צַחִיח. נכון". אני עונה, 'אַלְוַקְת מַא לוּש אַהַמִיֶה. לזמן אין חשיבות".
שנינו עבינו. אנחנו משוחחים על דא והא. משפחה, אשה. ילדים. ללבנון אין נבחרת באליפות, אבל מצטפא מגיע על חשבונו להפגש עם המורה היפני שלו. לפתע מביט בי מצטפא ואומר, "נַצִיחְתַכּ תַ'ַמנֻהַא בִּדַ'הַבּ. העיצה שלך מחירה בזהב. שלושה בתים שאמא קנתה נהרסו ובמקומם נבנה בנין מסחרי גדול וכיום אמא מאד עשירה."
"וּשוּ מַעַכּ? ומה אתך?" , אני שואל.
"אַנַא בַּרְצ'וֹ. גם אני. בניתי דוג'ו חדש. תְצַדֶקְש. לא תאמין. ויש לי עכשו בית גדול משלי, ושני בתים שאני משכיר, וּכֻּלֻה מִנַּכּ. והכל בזכותך". והוא שוב מחייך, מרים את עיניו ואומר, "אני צריך ללכת קוראים לי. אבל שוב. שֻכְּרַן גַ'זִילַאן מִן צַמִים קַלְבִּי. תודה רבה מקרב לבי." ונעלם.
