ברוקר

הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו? או באנגלית You can not teach an old dog new tricks .

האמריקאים מקובעים במנהגיהם, בטוחים שהשיטה שלהם עובדת. אינם סוטים, ואינם מסוגלים ככל הנראה לחשוב שבכלל ניתן לסטות, ימינה או שמאלה מההוראות, ההנחיות, המקובלות והנֹהג. הם גם אינם מבינים כיצד ניתן להתעלם ממה שנכתב אחרי מעבר כור ההִתּוך של נסיון רב שנים ומומחים.

קרוב לודאי שזוהי הסיבה שישראלים רבים המגיעים לארצות הברית ומקוים לעשות ענבים לעתים קרובות מדי עושים באושים; באלתרם במקום לתכנן ולנהוג כמתחייב וכנהוג הם הופכים מליונרים או מוצאים דרכם לכלא.

והימים טרום ימי מלחמת המפרץ הראשונה ואני מבלה את זמני בסַן פרנסיסקו בתפקידי כנושא ונותן בשם קבוצת חברות המתעתדת לרכוש שטח אדמה נרחב באזור המיועד, כך על פי מידע סודי שהתקבל, להקמת בסיס צבאי ענק.

הכונה הוא לרכוש את השטח שאינו משמש לדבר, בסכום של שמונה מליון דולר לכל היותר, כולל הוצאות, ועליו להקים שכונת ענק למשפחות אנשי הצבא. מובן שאם המידע יודלף, מחיר הקרקע יאמיר פלאים.

עובר לנסיעתי לארצות הברית של אמריקה אני לומד היטב את חוקי המקרקעין החלים במקום, שבסיסם הוא חוק מקסיקני ככל הנראה. אני גם עובר על דוגמאות חוזים המתיחסים לרכישת קרקעות, מתיעץ עם עמית שהוא גם בעל רשיון לעריכת דין במדינת קליפורניה, והכל מתוך תקוה שאטעה כמה שפחות ואבין כמה שיותר בעת נהול המשא והמתן ובצוע העסקה.

על מנת להכיר את הקרקע המדוברת ולדעת אם היא משועבדת ומיהו בעליה, אני בודק במשרדי המרשם הרלונטיים, חוקר ודורש, עד שכל המסמכים והפרטים הנחוצים ברשותי.

שהותי בסן פרנסיסקו מונעמת במלון שככל הנראה בגלגולו הקודם היה בורדל ברמה הגבוהה ביותר. מיטת אפיריון ענקית עם קופידונים ניצבים בראשה ובצדיה, כסויי מטה מקטיפה אדומה, תמונות ארוטיות על הקירות, ורהוט מצועצע נֹסח לואי המי-יודע-כמה מפאר הן אותה והן את מסדרונות המלון, המבואה וחדר האוכל. רק הטלויזה הענקית המוצבת בחדר מהוה תזכורת לכך שהתקופה היא סוף המאה העשרים ולא מאה או יותר שנים קודם לכן.

אני מתקשר לבעלים, שיקרא לשם הנוחות מיסטר ג'ונסון, מסביר לו שברצון אחת מהחברות בקבוצה המיוצגת ע"י משרדי לרכוש את הקרקע שבבעלותו, מבהיר לו שאני מציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה ומבקש לקבוע אתו פגישת הכרות ואם אפשר גם לנסות ולהגיע לעמק השוֶה.

הקרקע עומדת כאבן שאין לה הופכין מזה שנים רבות, ולפיכך מבהיר לי מר ג'ונסון, על מנת למנוע טעויות ושלא יטען כנגדו חס וחלילה לחֹסר גלוי נאות, כי היא נבדקת בעבר ומוכח כי אין בה כל סימני נפט או כל משאב אחר ועל כן הרכישה מבוצעת, ככל שאמנם מגיעים הצדדים להסכמות, מתוך רצון טוב וחפשי של שני הצדדים, והכל בכפוף כמובן לכך שההצעה אטרקטיבית ומגונה דיה.

מכל מקום בעת חתימת החוזה משלמים מקדמה בשיעור של 5% מסכום העסקה, ולקונה שהות של שלושה חדשים לבדיקת נאותות. בתוך תקופה זו הוא רשאי לחזור בו מהעסקה ככל שהממכר אינו עונה על המצגים או צִפִּיותיו.

לאחר שמושגת הבנה בין שנינו שלמפגש הצפוי עשויה להיות תועלת לשני הצדדים, אומר לי בן שיחי, "I am sending my limo", במובן של 'הרשמת אותי מספיק כדי שאשקיע בנושא'.

לאחר כארבעים דקות מגיעה למלון לימוזינה לבנה בת שמונה דלתות, ארכה כאוטובוס. הנהג האדיב חבוש כובע קסקט וחנוט בחליפה שחורה, חסרת עניבה, פותח עבורי את הדלת האחרונה בשורה, ממתין שאכנס, ומתחיל בנסיעה.

במכונית המפוארת מותקנת מערכת סטריאו בה מושמעת מוזיקת בלוז שקטה, בר משקאות, וידאו עם מסך טלויזיה וכֻרסאות גדולות ונוחות. ביני לבין הנהג אין כל קשר באשר זכוכית אטומה מפרידה בינו לבין החלק האחורי של הלימוזינה.

יוצאים מהעיר ומגיעים לפרבר. על פי הבתים הפרטיים המפוארים, החצרות רחבות הידיים ומכוניות היוקרה, אנו נמצאים באזור עשיר מאד. חונים בחניה מקורה בה חונות שברולט קורבט אדומה, קדילק ורודה משנות החמישים בעלת זנבות-כנפי ענק, ושני אופנועי הארלי דיוידסון גדולי מנוע. אולי 1,800 cc.

הנהג האדיב פותח לי את הדלת. אני מרגיש כמו פרימדונה. "תודה רבה", אני אומר לו. אין תגובה. לפני שאני מספיק להגיע לדלת הבית, היא נפתחת ויוצא שחקן כדורסל. לפחות על פי גבהו הבלתי אפשרי וגופו האתלטי. בשנות הארבעים שלו, אולי ראש מעלי. מגפי עור, חליפת ג'ינס מחוייטת, ועניבת חוט עם סמל של גולדן סטייט ווריורס. שיניו מבהיקות מלובן ושיערו אסוף בזנב סוס. ידו הימנית שלוחה קדימה בברכה. אני לוחץ אותה חזק ככל שאני יכל אבל כפו בולעת את שלי, ואני מרגיש בלחץ הטבעת על אצבעו. טבעת האליפות. אז הוא באמת שחקן כדורסל. הם לקחו את האליפות בשנות השבעים אם אינני טועה.

מקודם אני חש כפרימדונה ועכשו כגמד. ואני 192 ס"מ… "שלום מר ג'ונסון. אני מאד שמח להפגש אתך. יש לך אסף מרשים של מכוניות. ההארלי זה מנוע 1800?"

"1802 cc. אתה רוכב?" נשמע קולו כאילו בוקע מתוך חבית, חיוך מסנור מאיר את פניו.

"כן, אבל לא על מפלצת כזאת. יש לי מוטוגוצי לה מאנס 850 cc. ההארלי שלך כבדים מדי בשבילי. בלא הכבוד הראוי, אני לא גדול כמוך", אני מחייך. אחדות אופנוענים.

"בשבילי רק תוצרת אמריקה", הוא מצהיר בקול בס של זמר אופרה.

אני מצביע על הטבעת. "1975? 1976?"

"1975", הוא מחייך. אולי שמח ששמתי לב למעמדו הרם. אליפות העולם של ליגת NBA אינה דבר של מה בכך.

נכנסים הביתה. מדהים. הכל גדול, רהוט מודרני ונח, תמונות שמן על הקירות, וקיר אחד ארוך מלא גביעים מדפים, מדליות, מגיני הוקרה, תמונות עם גדולי השחקנים וידוענים למיניהם. Wall of fame.

הוא ניגש למקרר ווסטינהאוז בעל שתי דלתות ומוציא שני בקבוקי בירה באדווייזר. מניח שאם אני מעריך אופנועים תוצרת אמריקה כך גם לגבי בירה. אני ממצמץ בשפתי לאות הערכה למרות שאני מעדיף קוקה קולה. גם היא אמריקאית, לא?

מתישבים ומנהלים מו"מ קצר שלהפתעתי מסתיים מהר מאד. אני מציע שישה מליון, מוכן לעלות עד שבעה וחצי, אבל הוא מסכים מיד. כנראה שאני פרייר, חולף הרהור בראשי. אחרי שכל התנאים מסוכמים, הוא ניגש לטלפון, "אני הולך לצלצל לברוקר, שלי, למתווך".

"לשם מה?" אני שואל אותו בפליאה.

"מה זאת אומרת לשם מה? הרי בכל עסקת מקרקעין יש חמישה גורמים" והוא מתחיל למנות על אצבעותיו, "מוכר וקונה", מקפל את הזרת והקמיצה, "מתווך Broker", מקפל את האמה, "חברת בטוח לזכויות הבעלותTitle Insurance Company", האצבע מתקפלת, "ומחזיק הכספים בנאמנות Escrow Holder". הוא מראה לי אגרוף ענק, "ככה עושים עסקה".

"אתה צודק. בדר כלל. אבל מדוע צריך מתווך? אני הבאתי את הקונה, אני מכין את החוזה, למה לך לשלם 5% למתווך שלא עשה כל עבודה?"

מצחו מתקמט במחשבה עמוקה. "אבל איך אפשר לותר על המתווך?" הוא שואל. אולי את עצמו. בסופו של תהליך הוא רואה שאמנם אפשר לחסוך 300,000 $, למרות שההחלטה קשה עליו, כך נראה.

"אם זה בסדר, בתוך יומיים אעביר לך את החוזה, תעבור עליו ונתקדם", אני אומר לו תוך כדי קימה מהכורסה.

"מצויין. הנהג שלי יחזיר אותך למלון".

במלון אני אוכל ארוחת ערב חטופה, נכנס למקלחת והולך לישון, לאחר שאני מדווח על ההתקדמות ללקוחות, המביעים שביעות רצון גדולה.

והטלפון מצלצל. אני מתעורר בבהלה. השעון שעל השידה מאיר באותיות אדומות את השעה חצות וחצי. מי המשוגע שמצלצל עכשו, אני תוהה. אולי מהארץ. לא חושבים שיש הפרש של עשר שעות בין סאן פרנסיסקו וישראל. "הלו?" אני לוחש, מנער את שרעפי השינה מעיני.

"הלו? זה עו"ד מנדלמן?" רועם קול הבס המוכר לי גם מתוך שינה.

"עכשו אחרי חצות. אני ישן. אפשר בבקשה בבקר?" אני מתחנן.

"אני חייב לדבר אתך עכשו בבקשה. אני שולח את הלימו שלי".

איזו חוצפה אני מהרהר לעצמי. מה לא יכל לחכות למחר? אם היה רוצה לפוצץ את העסקה היה אומר לי מיד. טוב. אולי אצליח לדחות אותו לבֹקר. "תשמע בבקשה. אינני עובד בשעות כאלו. ואם אין ברירה אז התעריף שלי הוא 800 $ לשעה", אני זורק לו כדי שיחשוב פעמיים, "אולי נפגש מחר", אני שוב מתחנן.

"אין בעיה", הוא אומר לי בנעימות, "אני שולח את הלימו".

"אבל השעון דופק מהרגע שאני יוצא מהמלון ועד הרגע שאני חוזר למלון. אולי בכל זאת נעשה את זה מחר? אולי ארוחת צהריים?"

"אין בעיה", הוא חוזר על עצמו, "הלימו בדרך."

בלית ברירה אני שם את השעון המעורר לעוד רבע שעה, מתעורר בבהלה לצלצולו, קם, מתרחץ שוב כדי לסלק את שודד השינה מעלי, וממתין עד שמתקשרים מהקבלה.

במכונית אני נרדם כמובן. הנהג מעיר אותי ואני נכנס לביתו של הכדורסלן נהג האופנועים, קצת כועס על ההטרדה, טופח לעצמי על השכם על החוצפה העולה בי לדרוש שכר טרחה שאין לו כל מקום. רוצה – ישלם, אני חושב לעצמי.

מיסטר ג'ונסון מגיש לי שוב בירה באדווייזר. "סליחה", אני אומר לו, "אם לא קשה לך אולי כוס קפה? אינני מכיר שעות כאלו, שלא לדבר על כך שטרם התאוששתי מהיעפת".

הוא מחייך. כנראה שהוא אינו ישן. ניגש לבר ומכין לי קפה מהמכונה. לפחות קפה חם. אבל לא טעים. אינני יכֹל להתרגל לקפה האמריקאי.

"על מה רצית לדבר אתי?" אני שואל אותו ישירות. חבל לנהל שיחת חולין. אני מת לישון. "אני מקווה שההסכמות שלנו לגבי העסקה תקפות, נכון?" בטוח שהחששות שלי ניכרות.

"רק רציתי לדעת איך הגעת למסקנה שאפשר לותר על הברוקר. אני מבין שאתה צודק.You know, I want to understand your process of thinking ". מה הוא רוצה ממני, אני מנסה להבין. מה לא ברור? אם אם אין צֹרך במתווך לא משתמשים בשרותיו, מה לא ברור? לך תסביר לו שכל מי ששרת בצה"ל או כל ישראלי באשר הוא היה רואה את זה מיד. מה הוא רוצה?

"מה לא ברור? המתווך מביא קונה וזכאי לשכרו. המוכר משלם לו 5%. ואם המתווך אינו מביא קונה? מה אם אתה בעצמך מוצא את הקונה? נניח שחבר שלך מעוניין בקרקע והוא קונה. גם אז אתה משתמש בשרותיו של המתווך?" אני שואל, קצת מתעצבן על מרובעותו של כדורסלננו.

"אתה צודק. הבנתי. אבל איך הגעת למסקנה הזאת?" הוא מתעקש, ואינני מבין.

פתאם נופל לי האסימון. "אתן לך דוגמה", אני אומר לו. תמיד טוב להדגים, ביחוד לקשיי הבנה, "אפשר לקבל דף ניר בבקשה?".

"הולך לחדר אחר ומביא לי דף ניר לבן. ככל הנראה הוציא אותו מהמדפסת. אני מצייר קו בתחתית הדף בקצהו האחד אני כותב 'A' ובקצהו השני 'B'. מהנקודה הראשונה אני מקשקש קו מפותל מאוד החוזר על עצמו כמה פעמים ובסופו של דבר הקשקוש מגיע לקצה השני של הקו אל 'B'.

אני מראה לו את הציור – קשקוש. "תראה", אני מסביר לו כמו לילד, "זה כביש, אני מצביע על הקו המפותל. אני צריך להגיע עם המכונית שלי מנקודה A לנקודה B. יש חץ בנקודה A המצביע על הדרך הסלולה כדי להגיע לנקודה B. איך אני נוסע?"

"על הכביש בודאי. לא עשו את הכביש סתם. יש מחשבה מאחורי זה" הוא עונה, מתפלא על השאלה האבסורדית.

"אפשר לנסוע על הקו הזה, אני מביע על הקו התחתון. מנקודה A לנקודה B, רק שאין דרך. אבל אין בעיה להתאמץ קצת ולנסוע משם". אני מנסה לשדל אותו לראות את ההגיון שבקצור הדרך, "8 ק"מ במקום 120 ק"מ".

"ברור שבכביש. הרי אם היו רוצים היו סוללים את הדרך הזו, והחץ היה מראה עליה, לא?" הוא מתפלא על טפשותי.

"טוב. אתן לך מידע חסוי. הקבלן שסלל את הכביש היה אחיו של ראש העיר. קִבֵּל את העבודה ללא מכרז כמובן. התשלום לקבלן לפי אֹרך כביש. אם היה סולל כביש של 8 ק"מ במקום 120 ק"מ היה מקבל רק 7% אולי מהתשלום שגבה והרוח היה קטן. ככה הוא מתחלק עם ראש העיר וכֻלם שמחים. למעט אלו שצריכים להשתמש בכביש", אני משתדל להבהיר את העובדות לאשורן.

"או.קי. אם אני יודע שזה המצב אולי גם אני נוסע בדרך הקצרה", הוא עונה לי, כעושה לי טובה, "אבל אינני יודע".

"אם אני רואה אנומַליה כזו, אין לי ספק שיש בעיה, ואני תמיד נוסע בדרך הקצרה. מה לא ברור?" אני מתפלא, אולי אפילו קצת מתרגז. ואנחנו באמצע הלילה. בשביל שאלה כזאת? הבנאדם קצת לא בסדר.

"אתה רוצה לאמר לי שתמיד אתה מסתכל מעבר לכתף שלך להיוכח לדעת שלא תוקפים אותך? תמיד אתה חושש מקנוניות? איך אפשר לנהל ככה את החיים?" מתפלא תמימנו.

לך תגיד לו שככה אצלנו. וחוצמזה אני מתאמן בקראטה, אז ברור. "אני משתדל תמיד לראות אם יש משהו בלתי הגיוני ולבחון אותו. תסכים אתי שהענין הזה עם הכביש אינו הגיוני…"

"אתה יודע מה? הרוחת את כספך ביושר רב. אני אינני מוכן לחיות ככה. טוב לי שהכל ברור וגלוי. לא רוצה לחשוד באף אחד והחיים הרבה יותר נוחים בצורה כזו". הוא שולף מכיסו הימני גליל שטרות של מאה דולר הלחוצה בגומיה, מסתכל בשעון, מחשב מהר ומקלף יותר כסף ממה שסכמנו. "הרוחת את כספך ביושר" הוא שב ואומר, "עכשו אני רגוע".

ואני חוזר למלון, עשיר באלפיים וארבע מאות דולר, ומנסה להבין אם הוא צודק או לא. עד היום אין לי מושג.