דום ספירו ספארו

רבי יהודה אומר "החַמּרים רובן רשעים, והגַּמּלין רובן כשרין, הסַּפּנין רובן חסידים, טוב שברופאים לגיהנם, והכשר שבטַבּחים שותפו של עמלק"…

בתחילת שנות השבעים, בתקופת התמחותי, אני מחליט להשתתף בקורס משיטי יכטות שקורין בלע"ז סקיפר, אבל די מהר אני מבין שלא על כך תהא תפארתי.

באותם הימים, במשרדו של עוה"ד הידוע בו אני מתמחה מיוצגים שני אחים קבלנים, מהגדולים בארץ, אשר להם גם חברה להשכרת מבנים המיוסדת מעט קודם לכן, ואת מעט כספי העֹדף אני משקיע יחד עם עוה"ד הידוע במניותיה של אותה חברה, שהרי השקעותיו מוצלחות עקב הכרויותיו העניפות וידיעותיו המעמיקות, ואני מקווה שלפחות חלק מהשבבים העפים ממסורו ימצאו דרכם גם אל עבר ממוני.

הואיל ובשלב זה ידיעותי בענייני מקרקעין מועטות, ואשרֵי אדם לָמֵד תמיד, אני מתעניין אצל האחים מדוע להם חברה להשכרת מבנים בעוד שעִסוקם משנים שָנימה אך ורק בבניית דירות למגורים ומכירתן למרבה במחיר.

"איש צעיר", עונה לי אחד האחים ז"ל, "מאז שנת 1929 אנחנו בונים דירות למכירה ואף פעם לא יכלתי לרכוש דירה באותו מחיר בו מכרתי אותה. הא לך כלל ברזל; קרקע אינה מתרבה. יהלומים תמצא, גם נפט וזהב. אבל קרקע? היא לא תתרבה לעולם, ועל כן המחירים לעולם אינם יורדים". שיעור בכלכלה יד ראשונה.

כשהוא רואה שאני מתכוון להתוכח עם התיזה ולהעלות בפניו, למשל את הרעיון שניתן לבנות לגובה, הוא מַקְדימוֹתי וּמַקשה, "אף אחד אינו מעוניין בירידת מחירי הדירות ועל כן זה לא יקרה. הממשלה מוכרת אדמות מדינה במחירים העולים על שמאות השמאי הממשלתי בעשרות אחוזים, שאם לא כן היא אינה מוכרת. וכאן היא גובה תוספת מס ראויה (מס רכישה דאז). הקבלנים בודאי אינם מעוניינים בכך. ומי שהוא בעלים של דירה רוצה לשמור על רכושו. זוג צעיר המסוגל בקושי לרכוש דירה בעזרת ההורים משני הצדדים מקווה לירידה של עשרה – עשרים אחוזים. אבל גם ללא הפחתת המחיר הם רוכשים, ובצדק, ומאותו הרגע הם מצטרפים לקטגוריה הקודמת ומבקשים לשמור על ערך רכושם. אז מי כן? רק אלו שאינם מסוגלים לרכוש דירת מגורים גם אם המחיר ירד בשלושים אחוז. אלו יגורו לעולם בשכירות, והם לא קליינטים". שיעור שני חִנָּם בכלכלה.

בשלב מסויים מסתבר כי כספי המועט הופך למרובה, יחסית כמובן, והואיל ועוה"ד יחד עם מתמחהו משַיְטים לסקיפריותם, והזדמנות נדירה נקרית על דרכם, אנחנו רוכשים במשותף יכטונת יפהפיה, Seal, 22 רגל ארכה, מלאכת מחשבת, עם ארבעה דרגשים, ומקווים לְסַפֵּן בדרכם של אמריגו וכריסטופר.

אבל מסתבר שממלכתו של פוסידון אינה מחותנת עם עירוניותי המוחצנת, ואחת עשרה הרגליים שלי נמכרות במכירת חסול למאמני ההופך לבעלים הגא והיחיד של סילנו.

אבל לא על כך ברצוני לספר.

בקורס המשיטים אני מכיר את אחאב, שם בדוי, סוכן בטוח מבוסס, אשר כל חייו חולם על הים והרפתקאותיו, ועתה הוא מנסה לממש את חלומו ולזכות בתֹאר הנכסף. הוא מבטיח לעצמו שלאחר מכן הוא ישכור מידי כמה שבועות יַכְטָה וישיטֶנָּה למקומות רחוקים, בלווית חברים ובני משפחה. וחלומות, אליבא דסוכן הבטוח, יש לממש, שאם לא כן בסוף דרכך תמצא עצמך בלתי מסופק, וזה אסור בתכלית האִסּוּר.

כשנתיים לאחר המאורעות המדוברים, ואני מהלך בצהרי היום ברחוב אבן גבירול בדרכי חזרה מהבנק, ואחאב פוסע למולי. "שלום, מה שלומך? מזמן לא התראינו. בא לך לאכל צהריים איטלקית? על חשבוני".

"יאללה", אני עונה, והריר עולה בפי בהרהרי בלזניה הממתינה לי.

"מסתבר שחלומות מגשימים את עצמם", הוא פותח לאחר שאנחנו מזמינים לזניה ופיצה, "לא שהכל ורוד, אבל זה מה יש".

"מה קרה?" אני שואל, מבין שהשאלה מתבקשת.

"לפני חֹדש חשתי שלא בטוב. חששתי מהתקף לב, למרות שאני בחדר כֹּשר שלוש פעמים בשבוע. הרופא נבהל ושלח אותי לבדיקות. לאחר כמה ימים הוא זִמן אותי אליו בדחיפות, ובִשר לי שיש לי סרטן"…

"מה? איזה סוג של סרטן? זה חמור?", אני שואל בבהלה, תמה על הפַּשטות שאחאב מביא בפני את האסון הנורא ביותר העלול לנחות על מישהו.

"הוא אומר שיש לי חצי שנה לחיות", הוא מספר, כאילו לא בו מדובר, "הוא בִקש שאעשה עוד בדיקות, אולי אצטרך טפולי כימותרפיה, אבל אני סרבתי. לא רוצה. אתה יודע מה עשיתי?"

"לא. ספרת לאשתך? לילדים? למשפחה? לחברים?"

"עדיין לא. אתה הראשון לו אני מספר. ואני מרגיש מצויין. אתה יודע מהיכן אני בא עכשו?" הוא שואל, שביב קונדסות בעיניו וחיוך קורן על פניו.

"מהיכן?"

"מהבנק. העברתי מקדמה על יאכטה קֶטְש 48.6 פיט, גם מפרשים וגם מנוע דיזל פורד 4 צילינדרים, מטבח מצוייד פיקס עם ארונות, כיריים גז ומקרר, מקלחת, שרותים חשמליים, פינת אוכל, חדר פיקוד, הכל בפנים מעץ מהגוני. בשבוע הבא אני טס לטסמניה שבאוסטרליה לקחת אותה מהמרינה. ממש חלום שמתגשם", כֻּלו חיוך של החתול בעליזה בארץ הפלאות.

"מה עשית? קנית יכטה בארך 15 מטרים? עם כל האבזור? שמונה אנשים יכולים לחיות שם. אתה חושב שזה חכם? במצבך אני מתכוון", אני מתחיל לגמגם.

"תראה. למי נותנים צ'אנס לשנות כוון באמצע החיים? טוב, לא באמצע… דבר ראשון מכרתי את תיק הבטוח שלי. קבלתי הרבה יותר ממה שהיכטה עלתה. יש לי ארבע דירות שאני משכיר והכנסה נוספת מרִבִּית. אשתי מסודרת. ואני הולך להפליג. מה שכל החיים רציתי".

"כן אבל מה עם אשתך? והילדים? מה, אתה עוזב את הבית? השתגעת? אם באמת יש לך ששה חדשים לחיות, אינך סבור שעדיף שתבלה אותם עם המשפחה?", אני פולט בשטף.

"לא. לא. אשתי והילדים יהיו אתי. תראה, אשתי מורה. בדקתי, אפשר לקבל את כל תכניות הלמודים ממשרד החנוך והיא תלמד את שני הגדולים. יש אפשרות ללמוד בבית, טוב, ביאכטה שתהיה הבית בינתיים, והם יבחנו וכך לא יפסידו למודים. ויראו עולם, מה רע? הקטן עוד לא בגיל בית ספר. נפליג חצי שנה, ואחר כך אשתי תהיה חפשיה, היא תמכור את היאכטה ולא תפסיד עליה, לא יחסר לה דבר, וגם את כספי בטוח החיים היא תקבל"… הוא מחייך ספק בעצב ספק בהקלה.

"ועדיין לא דברת אתה? טרם גלית לה על המחלה? לא חשבת להתיעץ אתה לפני מהלך כה דרסטי? השתגעת?" אני תמה, קצת כועס.

"עכשו, אחרי שהכל גמור אני יכל כבר לשוחח אתה. אשים לה את הכל על השלחן בערב. אולי נצא לאכל. נראה".

אנחנו ממשיכים לאכל בשקט. הוא שקוע במחשבותיו ואני מהרהר בתהפוכי הגורל. הבנאדם אינו עושה שנוי אלא כשהוא מוכרח, או שקורית בדרכו הזדמנות.

"דוּם סְפִּירוֹ סְפֶּארוֹ", הוא אומר לי לפתע בהניחו את המזלג, "אתה יודע מה זה?" ומבלי לחכות לתשובה הוא ממשיך, די בשלוה לתדהמתי, "כל עוד יש נשימה יש תקוה. אני הולך להפליג עד הסוף. כמה שנותר לי. סופסוף מה שאני אוהב".

"טוב, אם שאלת אז אענה. ברור שאני יודע מה זה, אבל חתכת את המשפט, המשפט השלם הוא דוּם סְפִּירוֹ סְפֶּארוֹ, דוּם סְפֶּארוֹ וִיווֹ, דוּם וִיוֹו אַמוֹ. כל עוד אני נושם, יש תקוה, כל עוד יש תקוה אני חי, וכל עוד אני חי, אני אוהב. כמו שאמרתי, אתה צריך עכשו לבלות עם המשפחה".

"בדיוק מה שאני הולך לעשות. אבל ביַכְטה. זה הבית שלי מעכשו."

"תודה רבה על הארוחה, ועל ששתפת אותי. אני מאחל לך חיים ארוכים וטובים. ותיהנה ביַכטה כמה שיותר", אני אומר לו, בהשתנקות מה בדרכנו החוצה מהמסעדה אחרי שהוא פורע את החשבון, משאיר תשר נדיב, לוחצים ידיים, ולאחר מחשבה קצרה, גם חִבּוּק מהיר. וזהו.

בחדשים שלאחר המפגש מעורר המחשבות הזה אני נזכר מידי פעם באחאב ובטרגדיה הנופלת עליו, ועל השנוי שחל בחייו, מהרהר בקורות אותו ואת משפחתו, עד שהנושא משתכח ממני ואני חוזר לשגרת חיי.

כחמש עשרה שנה מאוחר יותר, בעודי ממהר בשדרות רוטשילד למשרדי, אני רואה מחזה תעתועים. אולי תחית המתים. אחאב, במכנסים לבנים מתרחבים וחולצת פסים. ממש מָדֵי מַלָּח. מנפנף לי בידו. מה הוא חי? מה קורה פה? הוא ניגש אלי בצעדים ברוָזיים משהו, "אהלאן, מה שלומך? כמה שנים עברו?"

עוד בטרם אני מספיק לסגור את פי הפעור בתדהמה, הוא צוחק צחוק מתגלגל ופרוע, משוחרר לחלוטין מטראומות, מחלות ודאגות, "תצטרף אלי למסעדת יִן – יַנְג? זה פה תכף. אספר לך את כל הקורות אותי מאז נפגשנו בפעם הקודמת".

"מצויין", אני משיב כמי שכפאו שד טסמני, שהרי ביאכטה מטסמניה עסקינן, ופי מתלחלח בהִזַּכְרי בעוף בחצילים המפורסם של אהרוני.

דז'ה וו. היינו בסרט הזה. נכנסים למסעדה ומתישבים, גבי לחלון זכוכית עם תמונת דרקון סיני, עבודת חריטה. אולי לָלִיק. מזמינים מרק חמוץ חריף, מרק תירס, אגרולס, אֹרֶז מטוגן עם ירקות, עוף בחצילים, עוף בלימון ותה יסמין, "אז אתה חי מאֹד", אני פולט, לא מסוגל לעצור בעצמי, "לא חולה ולא בטיח. מה?", אני מדרבן אותו.

"קודם כל כדי להפיס את דעתך, מסתבר שאני בריא. או שהרופא עשה טעות בדיאגנוזה או שהים יפה לבריאות. אמרתי לו את זה חמש שנים אחרי שבִּשֵר לי על המחלה, והודיתי לו על הטעות כי הוא שִנָּה לי ת'חיים, ורק לטובה. כפי שאמרתי לך בפעם שעברה, חלום שהתגשם. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון", הוא אומר ומתרווח בכסאו, רגליו מושטות קדימה.

אני מתבונן באחאב. פניו שזופות וחרושות קמטים. לא של זקנה, של רוחות ואויר פתוח. ידיו שחומות ושריריות, וכפות ידיו גסות ומיובלות. כבר לא פקיד שכותב אלא ספן האוחז בחבלים המשרטטים בכפותיו הרפתקאות ימיות.

האגרולס מגיעים יחד עם קנקן תה, כוסיות וצלחות המרק. אני מוזג לשנינו "לחיים", אנחנו משיקים כוסיות תה. הלחיים כאן טעון מאֹד, אני מהרהר לעצמי.

"אז ככה. אחרי שנפגשנו בפעם הקודמת הלכתי למרינה להסתכל על היכטות והסירות שם. אין אף אחת שמשתוָה לשלי. הלכתי בחוף עד יפו וחזרה, כל הזמן חושב איך לספר לאשתי ואיך להצליח לגרום לה להצטרף אלי להרפתקה של פעם בחיים. בערב הגעתי הביתה ואכלנו ארוחת ערב משפחתית. אחרי שהילדים הלכו לישון, אומרת לי אשתי, 'נו, מתי אתה מתכון לגלות לי?'. 'מה את מתכונת?' שאלתי", והוא מוזג לעצמו תה ושותה.

"תשמע, היא אומרת לי. בזמן האחרון ראיתי תנועות כספיות גדולות בבנק. הפקדות גדולות וכסף שהועבר לבנק באוסטרליה. יש לך מישהי?. הסתכלתי עליה כמו על משוגעת, שלי תהיה מישהי? וספרתי לה הכל. לא הפסקתי במשך חצי שעה. כשסיימתי לספר לה, אתה יודע מה היא אומרת?" הוא שואל אותי.

"לא, מה?"

"היא אומרת לי, 'איזה מזל. חשבתי שיש לך מאהבת ואתה נוסע אִתה לאוסטרליה'. ואז היא מתחילה לבכות. ושנינו בוכים. לאחר כמה דקות היא התעשתה והסכימה לתכנית שלי, שנשוט כֻּלנו להיכן שארצה, שהיא תלמד את הילדים לפי התכנית של משרד החנוך והתרבות ובשנה הבאה הילדים יחזרו לבית הספר. לפחות ככה נהיה ביחד בזמן שנותר לי. איזו אמיצה. לא הייתי מאמין". ושוב הוא מתרווח ופושט את רגליו משני צִדַי מתחת לשלחן.

"נו טוב, אל תמתח אותי, ומה היה?".

"במשך שנה שלמה שיַטְנו והיינו בכל העולם. אשתי לִמדה את הילדים לפי התכניות, ואני לִמדתי את כלם לטפל בספינה, להשיט אותה, מפרשים, מנוע, נווט, מכשירים, הכל", הוא מספר בנשימה אחת, ניכר בו שהוא נהנה מכל רגע, "לאחר כעשרה חדשים בהם אני מרגיש יותר טוב מכל מה שהרגשתי בכל החיים שלי, בריא כמו סוס ים, היא אומרת לי בציניות, 'מספיק. הבטחת לי שאתה מת בתוך חצי שנה, ולא קִיַמת. אנחנו חוזרים הביתה. הילדים צריכים לחזור לבית הספר ואני לעבודה. לקחתי חֻפְשָה ללא תשלום של שנה, וזהו. מה אתה מתכוון לעשות?'", הוא לוקח אויר, מסַיֵּם את המרק המתקרר בשאיבה קולנית תוך שתיה ישירות מהצלחת.

"מה זאת אומרת מה אני מתכוון לעשות? אני עונה לה, אני נשאר בים עד הסוף. גם אם אני צריך להיות לבד. אני יכל להפוך את זה למקצוע. אערוך קרוזים לקבוצות קטנות. ארבעה זוגות וטבח וזהו. אם אני בריא אני בריא. אם אני מת אני מת. אני כאן. וכשאגיע לארץ אעגון במרינה ותוכלו לבוא לבקר אותי שם. היכטה זה הבית שלי". הוא מסיים את הספור המדהים שלו.

"ומאז אתה בים?" אני שואל אותו בתמיהה, "לא בא לך לחזור לחיים רגילים?"

"בשבילי אלו החיים הטובים ביותר. אני חפשי עושה מה שאני הכי אוהב. הגדול שלי באוניברסיטה. לומד רפואה. השני בצנחנים, עוד מעט משתחרר. והשלישי עוד מעט מתגייס. בחֻפשות הם מצטרפים אלי. גם אשתי לפעמים. העולם יפה. מה רע? ככה אני רוצה לחיות. דוּם סְפִּירוֹ סְפֶּארוֹ, דוּם סְפֶּארוֹ וִיווֹ, דוּם וִיוֹו אַמוֹ.".