הדירה

במשרדי נוהג כלל ברזל מִשָנים שָנימָה; המבקש את שרותי המשפטיים ללא הפניה אינו מתקבל כלקוח. ההפניה יכולה להיות קריאת כתבה בעתון על משפט בו אני זוכה או שהוא מופנה אלי ע"י לקוח, בן משפחה או חבר. אין אחרת.

וכל כך מדוע? במדינתנו שוחרת המשפטים, שאיפתה של האמא הפולניה, גם אם מוצאה אחר, היא שבנה יהיה עורך דין, רופא או מהנדס. אחוז עורכי הדין לגולגֹלת הוא מהגבוהים בתבל, אם לא הגבוה בהם. כמות המשפטים בהתאם. מדוע דווקא להגיע אלי? מדוע לא לאחד מהפרקליטים מבני המשפחה? או מהחברים? בטוח שהפונה בעייתי. אם אינך יודע מדוע לדעתך אני הוא התרופה המדוּיֶקת למכאוביך המשפטיים, אינך קליינט.

גישתי מוכיחה עצמה חדשות לבקרים. זו הסיבה מדוע אין מוצב שלט מאיר עיניים המכריז על מרכֻּלתי בכניסה לבנין בו ממוקם אחר כבוד משרדי, וגם אינני מפרסם בהבלטה בדפי זהב. כל המגיע אלי מקריאת המודעה שם אינו יודע מדוע בדיוק הוא חפץ בשרותי דוְקא, ואין לי עניין בו. מצטער אם זה נשמע מתנשא.

בֹּקר אחד אני יושב וממתין לתורי בדיון הקבוע לי באולמו של כבוד השופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב עת שמתנהל דיון אחר בו מתנצחים שלושה עורכי דין בנושא בלתי מסובך לטעמי, לפחות כך על פני הדברים. מדובר ברכישת דירה ולמסמכים הנחתמים או שאינם נחתמים ע"י הרוכש או העזר כנגדו. הפרקליטים המלומדים אינם מצליחים משום מה להגיע לעמק השוֶה ולצורת ההוכחה.

אליבא דרבי טרפון, היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק, וגם אני עתותי אינן בידי וקצרה שמיכת סבלנותי מהשתרע. לפיכך אני קם ומתערב תוך התנצלות ומעז ליעץ, "מדוע לא לפנות למשרדי מס שבח כדי להִיוָכח שהמסמכים חתומים ומאומתים ע"י עוה"ד וכך גם הבקשה לרִשום הערת אזהרה? מה הבעיה בדיוק? חבל על הזמן. אנו מאחרים כבר יותר משעה".

נו טוב, ממרומי גילי המתקדם ושערות השיבה שלי לעתים אני מתערב שלא בתורי ובענינים לא לי. האמת שזה קורה לי גם בצעירותי. זה אֹפי, כך אומרים. בצבא למשל אני מבלה זמן רב בטול-שק, ריצה מסביב למאהל עם קיטבג מעל הראש, שכיבות סמיכה, הצמדה לבזנ"ט ועוד מיני עֹנשים שונים ומשונים בעטיו של דִבּוּר שלא במקום ושלא בזמן.

כבודו מכיר אותי היטב ממפגשים קודמים ובנגוד למצופה אינו גוער בי בשל התערבותי הגסה בהליך לא לי. הוא פונה לעורכי הדין בנימה מפיֶסת ובמֶתֶק שפתיים, ניכר בו קלות שגם סבלנותו שלו אינה בלתי מוגבלת. "מדוע שלא ינסו באי כח הצדדים לנהוג כפי עצתו החִנָּמית של ידידם המלומד? מקומו של בית המשפט אינו ליעץ לפרקליטים הנכבדים, ודברי חכמים בנחת נשמעים".

העיניים באולם, הן של עורכי הדין והן של יתר הנוכחים, ננעצות בידידם המלומד. מה הוא מתערב? ברם מהר מאֹד מושגת הסכמה בין עורכי הדין לנהוג כפי ההצעה. ההסכמה מקבלת תֹקף של החלטה ובית המשפט יוצא להפסקה של עשר דקות.

מחוץ לאולם בית המשפט פונה אלי אחד מהנוכחים, אדם מבוגר בחליפה אפורה ועניבה עתיקה, פניו חרושי קמטים ודאוגים, שערו האפור נסוג ממצחו, מבקש לדעת מי אני, מקבל ממני כרטיס בקור לבקשתו ואנו נפרדים לשלום. אינני יודע מה שמו ומה תפקידו במחזה המוזר בו אני משתתף מספר דקות קודם לכן על לא עוֶל בְּכַפִּי וללא כל תפקיד רשמי.

למחרת אני מקבל שיחה טלפונית. "הלו, זה ד"ר מנדלמן?"

"בקר טוב אדוני, מי מדבר בבקשה?" אני עונה בזהירות, תמיד מעדיף לדעת עם מי אני מדבר לפני שאני מזדהה.

"כאן יוסף לוי (שם בדוי מחמת החסיון), אתה זוכר? מהמשפט אתמול. קבלתי ממך כרטיס בקור".

"זוכר היטב. מה שלומך? כיצד אוכל לסייע?", אני עונה בזהירות, כלל הברזל הנקוט בידי עומד לנגד עיני.

"תשמע. ראיתי אתמול שאתה יודע יותר מעורכי הדין שהיו באולם. יותר מעורכת הדין שלי. רוצה שתיַצֵּג אותי. זה חשוב. כל הכסף שלי מושקע בדירה. זו הפנסיה שלי…" קולו שוקע אט אט.

"אתה התובע בתביעה מאתמול בבית המשפט המחוזי?".

"לא אני הנתבע. אשתי גם. ואני רוצה שתיצג אותנו. יעלה כמה שיעלה", כך הנתבע.

זו הפניה ראויה, אני מהרהר ביני וביני. הוא יודע היטב מדוע אני ולא עו"ד אחר. "מחר בשעה עשר במשרדי. אבל רק ליעוץ. תביא את כל המסמכים. אתה מיוצג ואינני מעונין לקפח פרנסה של איש".

"תודה רבה. באמת תודה. אגיע עם אשתי. שנינו הנתבעים".

למחרת מתיַצבים שניהם במשרדי. מקדימים ברבע שעה. מצפים לישועה. אִתם בתם הרהוטה מהם. "היא יודעת הכל. תשאל אותה". מוסרים לי חבילת צלומי מסמכים אגודה בגֻמיה.

מעיון בהמרצת הפתיחה המוגשת נגד הרוכשים ועוה"ד המשותף ובנספחיה, עולה כי בני הזוג רוכשים יחד עם אחותה של הגברת ובעלה דירה, ולאחר מספר שנים של בעלות וחזקה משותפות מעונינת האחות למכור את הדירה. לאחר קבלת שמאות, פרסומים ופניה למתוכים רוכשים הלֶוִים את חלקם של האחות ובעלה, במחיר העולה במקצת על ההצעה הגבוהה ביותר ועל הערכת השמאי.

כל המסמכים נחתמים במשרדו של עוה"ד המשותף המטפל בשני בני הזוג גם בענינים אחרים במשך שנים; חוזה מכר, בקשה לרִשּוּם הערת אזהרה, הצהרה למס שבח מקרקעין, יפוי כח בלתי חוזר. נרשמת הערת אזהרה בלשכת רשום המקרקעין, כל התמורה משולמת, הַדִּווח לשלטונות המס מבוצע כדבעי, המוכרים מקבלים פטור ממס שבח מקרקעין, משולם מס רכישה, זוג הרוכשים גובה דמי שכירות במשך מספר שנים ומטפל לבדו בכל עניני הדירה. עולם כמנהגו נוהג.

אלא מאי? חולפות שנים והדירה אינה נרשמת בלשכת רִשום המקרקעין על שמות הרוכשים מסִבּות שונות ומשונות, ומחירי הדירות בתל אביב, וכך גם הדירה מושא ספורנו, מאמירים ומרקיעים, עד כדי הכפלתם ויותר.

ביום גשום אחד מקבלים הלֶוִים מכתב התראה מהמוכרים לפיו הם מבטלים את החוזה שכן, כך לטענתם, בעלה של האחות לא מכר מעולם. הוא לא חתם על אף מסמך; לא על החוזה, לא על בקשה לרשום הערת אזהרה, לא על הצהרה למשרד מסוי מקרקעין ובודאי לא על יפוי כח בלתי חוזר. Non est factum. לא נעשה דבר.

עוה"ד המשותף מציג פנים מזועזעות. הכל נעשה כדת וכדין. הטענות רק בגלל שהמחירים האמירו פלאים. הרי שנים שדמי השכירות נגבים רק ע"י הרוכשים. רשומה הערת אזהרה. שולמו המסים. התמורה המלאה שתולה עמוק בכיסי המוכרים ומניבה פֵרות. מה הם רוצים?

"אם כן, מדוע אין זכויותינו רשומות בטאבו עד היום?" זועקים הרוכשים במר להם, "הרי העסקה בוצעה לפני שנים וכל המסמכים והאשורים בידיך, גם אשור עיריה הבאנו לך, והוא הוארך פעמיים!".

עוה"ד עונה כמתנצל כי המוכרים מאַיְמים עליו שלא להעביר את הרִשום בטאבו על שם הרוכשים, אחרת יגישו נגדו תביעה. "אז מה? הרי הכל כשורה, לא?", כך הרוכשים, "כן, אבל אני לא רוצה להסתבך"… באה תשובתו של האדבוקט, המיצג את שני הצדדים בצותה חדא.

מקץ חלוֹף שבוע, מגישים המוכרים כאמור תביעה לבית המשפט המחוזי הנכבד בדרך של המרצת פתיחה ליתן צו המצהיר שהעסקה בטלה כיוון שהמוכר אינו מוכר, הוא אינו חתום על שום מסמך, בנגוד לאמרתו של עוה"ד, והם מוכנים להחזיר את הכסף שקבלו, השווה, אפילו בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק, פחות ממחצית השווי דיום הגשת התביעה…

להמרצת הפתיחה מצורף רק תצהירו של המוכר. לא של זוגתו. בינתיים כבר ניתנת החלטה שרק הוא התובע וככל שינתן צו הצהרתי כמבוקש הוא יתיחס רק לחלקו ולא לחלקה.

ואני אינני מבין. אליבא דעוה"ד המוכר חתם. מה הבעיה?

"תאמרו לי בבקשה, כשחתמתם על החוזה ויתר המסמכים, מי היה נוכח?", אני מתחקר את בני הזוג, "גיסך היה באותו מעמד וחתם?" אני פונה אל הגברת.

"לא. רק עוה"ד ושלושתינו. בעלי, אחותי ואני. היא אמרה שהוא יבֹא אחר כך לחתום. היא קבלה שיק על חמישים אחוז מהכסף בחתימה, ואחרי חֹדש וחצי את כל היתרה. יש לנו חתימה שלה שקבלה את שני השיקים".

"אז הוא צודק בטענתו שלא חתם?" אני לוחץ.

"מה פִתְאֹם. הוא בא למחרת וחתם על כל המסמכים. עוה"ד אמר לנו, וגם אִשר את חתימתו בכל מקום", היא עונה בעצבנות.

"אז למה הם לא בקשו חצי שכר דירה כל השנים? איפה הם היו? ולמה רק עכשו? זה רק בגלל שהמחיר קפץ כל כך. הם רמאים זה מה שהם", כך הרהוטה.

"טוב. ראו נא. החתימה שלו נמצאת על החוזה, שם אין אשור של עוה"ד. אבל בטֹפס הערת האזהרה, ביפוי הכח הבלתי חוזר ובהצהרה למשרד מסוי מקרקעין יש חתימה ויש אמות חתימה ע"י עוה"ד. נבקש צלומים מכל המסמכים, ונראה", אני אומר להם, "ואם עדיין תעמוד הטענה שלא חתם צריך למנות מומחה לכתבי יד".

"למה לא אמרו לנו את זה קודם?", קובלת הבת.

"אין לי מושג. אני מוכן לבצע את הבדיקות אבל אינני נוטל על עצמי את ההגנה. יש לכם עורכת דין ולא אקפח את פרנסתה. ולעבוד יחד אִתה במשותף, במלא הכבוד הראוי, אין לי כל רצון", אני מבהיר.

"תשמע. שִלַּמנו לה כבר את כל המגיע לה על פי הסכם שכר הטרחה, והמשפט טרם הסתיֵם. נשחרר אותה ואתה תכנס לתמונה. לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. מה אתה אומר?" כך הבעל.

"דבר אתה עכשו בטלפון, נשמע את עמדתה ונחליט".

עורכת הדין מתעלֶבֶת, אך למעשה מביעה שביעות רצון מכך שלא יהיה עליה להמשיך וליצג את הנתבעים, שהרי כל שכרה שולם ונחסכת לה עבודה רבה. אני מתנצל טלפונית, היא מרגיעה אותי שלא ארגיש אשם, שלא אחוש לא בנֹח. הכל בסדר. באמת.

למחרת מגיע שליח למשרדי מעורכת הדין הנכבדה, מוסר לי קלסר המכיל את כל המסמכים בצרוף העתק בקשה מטעמה להתפטר מהיצוג שהוגשה באותו היום. אני מגיש הודעה לבית המשפט על החלפת היצוג עם יפוי כח שנחתם במשרדי. נכנס בנעליה. למרות שהיא נועלת 41 או 42 ואני 47. הנעליים אינן לוחצות כלל.

לאחר שחותמים הלֶוִים על הסכם שכר טרחה, אני מחלק משימות. "גשו לבנק ותבקשו את שני השיקים, או צלומים משני הצדדים. אם הכסף נכנס לחשבון משותף יש לנו יתרון גדול. אם נכנס רק לחשבון של הגברת, קצת קשה יותר. וגם תבקשו מהבנק את שטרי המשכנתה של המוכרים והבקשה לבטולה. שם גם יש חתימה שלו עם אִמות עוה"ד של הבנק. אם לא תצליחו אפנה לבית המשפט שיורה לבנק לספק את המסמכים".

"בטוח שלחשבון משותף. השיק היה לפקודת שניהם. למוטב בלבד. אנחנו לא טִפּשים", מתריסה הבת.

"את המסמכים מהטאבו וממס שבח אבקש אני, ונראה".

בסופו של יום מסתבר שהשיקים אמנם הופקדו לחשבון המשותף, חתימה הנחזית להיות של התובע על כל המסמכים, כולל הבקשה לסלוק המשכנתה של המוכרים. יש אמותי חתימות. החתימות דומות מאֹד, אם לא זהות, לחתימתו על התצהיר התומך בתביעתו. אני מקבל לבקשתי גם מקור של יפוי הכח הבלתי חוזר. יש שלושה עתקים, ומקור החוזה.

התובע חותם אצל המומחית לכתבי יד מספר פעמים כפי בקשותיה, וזאת לאחר שבית המשפט הנכבד מורה לו לעשות כן לבקשתי. חות הדעת קובעת חד משמעית שכל החתימות נחתמו ע"י אותו אדם. כולל זו של הבקשה לבטול המשכנתה. בינגו.

אבל שכירי חרב מרַצִּים את אדונם, האובייקטיביות מסתיימת עת נכתב שיק שכר הטרחה, ולא לעולם חֹסן. מוגשת חות דעת נגדית של מומחה לכתב יד שדעתו שונה בתכלית. החתימות אינן של התובע, לגישתו המומחית אליה פניתי אינה מומחית. איזה בינגו? תשבי יתרץ קֻשיות ובעיות.

שני המומחים אוחזים בקרנות המזבח של חווֹת דעתם. חקירותיהם מעל דוכן העדים אינן מעלות דבר. מכאן לא תגיע הישועה.

בקהל, באולמו של כבודו, נמצאת גם זוגתו הבלתי נלאית והקולנית של התובע. היא אינה מגישה תצהיר, הגם שניכר בה שהיא המכנסיים בבית, ואינה מעידה. בעלה גָּריר מטבעו. עמוד שדרתו גמיש ביותר, אם קַיָּם בכלל. הוא עומד על דוכן העדים, לקראת חקירתו הנגדית על תצהירו, חזותו חרדתית.

"בֹּקר טוב לך", אני פותח את חקירתי, "אדוני התובע"?

"בֹּקר אור. כן אני התובע".

"מה אתה מבקש מבית המשפט בתביעה שלך?"

העד מסתכל בבהלת-מה לעבר מחציתו השניה, מקוה לחבל הצלה. אני נכנס לקו הראיה שלו, מסתיר את הגברת. "היא לא תעזור לך, מה אתה תובע מבית המשפט בבקשה?"

"אני לא חתמתי על כלום. לא מכרתי את הדירה. הם סתם אומרים".

אני מניח בפניו את תצהירו ומצביע על חתימתו. "זוהי החתימה שלך? אתה חתמת כאן?"

"לא. מה פתאֹם. זו לא החתימה שלי. אני לא חתמתי. לא חתמתי על כלום."

"אתה בטוח? זה התצהיר שהגשת לבית המשפט. תאשר לי שזו חתימתך".

העד מקמט מצחו, מצמצם עיניו, מעיף מבט בזוגתו המוסתרת, מתבונן בעוה"ד המתרומם מתוך כוונה לענות. בית המשפט הנכבד מזעיף פנים לעברו ומורה לו לשבת בתנועה יורדת של כף ידו. "שב" רועם קולו, "אף מילה".

"אני בטוח לגמרי. זו לא חתימתי. לא חתמתי על כלום. הם שקרנים. לא מכרתי את הדירה". הוא מסתכל בי במבט מנצח מנצנץ עיניים.

"כבודו", אני פונה לכס המשפט, "אני מבקש לדחות את התביעה על הסף. אין תצהיר התומך בהמרצת הפתיחה ולכן יש לדחותה". חוזר למקומי ומתישב.

"אבל הוא חתם בפני", קופץ ב"כ, "הוא חתם בפני כפי שרואים מהאשור שלי. הוא חתם בפני"…

לכבודו אין ברירה, אני חושב לעצמי. מה יעשה? יקבע שהחתימה של התובע למרות הכחשתו? איך אפשר?

לאחר מחשבה, מכתיב כבודו החלטה מפותלת, ומכשיר את התצהיר, בדרך לא דרך. יתן דעתו להכחשה בפסק הדין וייחס לה את המשקל הראוי. כמובן שאין מה להתוכח או לטעון. אשאיר זאת לשלב הערעור, ככל שיהיה צֹרך בכך. משוכנע שלא יהיה ערעור.

ממשיך בחקירה. "תאמר לי, אם לא מכרת איך הסרת את המשכנתה? הרי אתה חתמת בבנק. תאשר לי שזאת חתימתך", אני מציג לו את מסמכי הבנק בהם חתימתו מאומתת ע"י עוה"ד של הבנק.

"אמרתי לך שלא חתמתי על כלום. מה אתה רוצה ממני. זו לא חתימתי וזהו."

"טוב תשמע. בעקבות המסמך הזה המשכנתה הוסרה. אתם שלמתם סכום גדול כדי להסיר אותה. מהיכן הכסף?"

"אינני יודע. כל הכסף שלנו אצלה. תשאל אותה". העד מצביע על זוגתו המתנועעת על מקומה כאילו מושבת נמלים עצבניות רוחשת תחתיה.

אני מראה לו את השיקים על שני צדיהם. תראה, השיקים הופקדו בחשבון משותף לך ולזוגתך. זה אומר ששניכם נהניתם מהכסף. מה עשיתם עם הכסף? נכון שלמתם בעזרתו את המשכנתה?"

"לא יודע. הכל אשתי. היא מתעסקת בכספים. לא אני. תשאל אותה".

"אבל אין תצהיר שלה. היא אינה מעידה. היא אינה תובעת. רק אתה התובע. היא מודה שמכרה. אתה אינך מודה. אז לא מכרת ולא קבלת כסף?"

"מעולם לא מכרתי ולא קבלתי כסף. הם רמאים. תשאל אותה", הוא שואף אויר, חוכך בדעתו מה לאמר. מתעשת ומצביע על רעייתו באצבע רועדת, "זה לא אני. זו היא. הכל היא. היא אפילו קנתה דירה על שמה ולא על שמנו. היא עשתה הכל. רק היא"…

על מנת לא להכביר מילים אבהיר כי פסק הדין שניתן, חד משמעי. החוזה תקף בשלמותו. התובע מכר וחתם. עדות עוה"ד המשותף מתקבלת כאמינה. אמינותו של התובע מבוקרת חריפות. השופט אינו חוסך שבטו מאשת התובע, וגם לא מעוה"ד הבוחר שלא להגיש תצהיר מטעמה ולא להעידה, למרות אפשרותו לזמנה להעיד גם בלי תצהיר בהיותה נוכחת בבית המשפט. גם אם לא היה חותם, טענה הנדחית, יש לראותו כמי שחתם באשר התובע קִבֵּל את התמורה לחשבונו, והעסקה הושלמה. כל הנסיבות מראות בעליל שידע. נפסקים שכר טרחה והוצאות. המסך יורד.

גם החכמים ביותר טועים לפעמים. ביפנית זה נשמע יותר טוב. סַארוּ מוֹ קִי קַארוּ אוֹצִירוּ. אפילו קופים נופלים מהעץ.