באחד הימים מקרטעת למשרד פציינטית דואבת, בשנות הארבעים לחייה. אני מזמין את המתמחָה לשבת אתנו. אינני נוהג לראיֵן לקוחה לבד. או שהדלת פתוחה לרוחה.
"במה דברים אמורים בבקשה?", אני מגשש בעדינות.
"תשמע. אני צריכה להגיש תביעה גדולה", דורשת הגברת, דמעות בעיניה.
"בסדר, אבל מה קרה?" אני שב ושואל.
בתשובה מרימה הגברת את שובל שמלתה. בצד ירכה חסרה חתיכת בשר. אולי שלוש מאות גרם, עם סימני קריעה ונשיכה. חורי שיניים עמוקים. אני מבחין גם כי הפציעה טופלה ושכל האזור כחול שחור, אין עוד דמומים, ויש סימני תפירה.
"זה כואב מות. קשה לי ללכת, זה מכוער, ויש לי הפרשות, והשמלה או המכנסיים, תלוי מה אני לובשת, נדבקים, ואז הגלד נפתח. הרופא אמר שכבר לא צריך לשים תחבושת כדי לתת לפצע להגליד ולנשום. טוב אינני יכולה ללכת עם מכנסיים קצרים. אולי לפני כן, אבל בטח לא עכשו".
"ובכל זאת, תוכלי להסביר ולפרט?"
"אז ככה. כפי שאתה יודע יש לי חנות בגדים לילדים ונוער אצלנו בשכונה. ירשתי אותה מהורי ואני מנהלת אותה כבר הרבה שנים. כלם מכירים אותי", מבלי משים היא מלטפת את האזור הפגוע, ומכסה אותו עם השמלה. מתביישת.
"ואיך זה קרה?", אני מנסה להחזיר אותה אל המסלול.
"אחד הלקוחות קונה יום אחד עבור שני ילדיו תלבושת אחידה לבית הספר, ועוד מספר פריטים, בהקפה. אני רושמת את החוב שלו בכרטיסיה, כמקובל. אצלי לא יקר. בד"כ משלמים לי בסוף החודש. אבל אינני עושה ענין אם מאחרים קצת. המצב לא מי יודע מה, אני מבינה", היא מהנהנת בראשה כמסכימה לדברי עצמה.
"נו?", אני מדרבן אותה. זמן זה כסף.
"אז הוא לא משלם. טלפונים לא עוזרים. הוא מנתק לי. אחרי חדשיים וחצי אני מחליטה שזה לא עסק וניגשת אליו הביתה. בערב, כשרואים טלויזיה. כלם בבית. זה לא רחוק", היא עושה הפסקה, ולוקחת אויר, "אפשר כוס מים בבקשה?"
אני מבקש ממזכירתי להביא קנקן מים קרים מהמתקן ושלוש כוסות. אני מוזג לגברת הנגוסה כוס מים קרים. היא לוגמת וממשיכה. "אני עולה למעלה. קומה שלישית בלי מעלית, כֻּלי מתנשמת ומתנשפת, אחרי יום עבודה, אתה יודע, ומצלצלת בדלת. פותח אחד מילדיו של הקליינט הקמצן, וצועק לאחור לכוון הסלון, 'אבא, זה הזֹאתִי מהחנות של הבגדים. תָּבֹא פֹּה'".
לגימה נוספת מהמים. ניכר בה שהא מסערת, או כועסת, או שניהם. "'אני בא', נשמעת צעקה המתגברת על רעש הכדורגל מהטלויזיה. מגיע הלקוח, מכנסיים קצרים, גופיה, תלתלים על החזה ושרשר שאפשר לקשור אתו אופנוע, וחי גדול מזהב. הוא מזיז את בנו מהדלת ונעמד במקומו, ידיו על המתניים. 'כן, מה את רוצה'? הוא שואל. 'את לא רואה שאת מפריעה לי בכדורגל? בית"ר ירושלים נגד מכבי תל אביב. משחק העונה. זה קדוש'".
"ומה קורה אחר כך", אני נשאב לתוך הספור.
"אני מתחילה להסביר שהחוב כבר הרבה זמן, ושהמצב קשה, ואינני יכולה עוד להמתין, שגם לי יש הוצאות, ובבקשה שישלם לי את המגיע לי ואלך".
"נו, והוא פורע את החוב?"
"אם היה משלם הכל בסדר, אבל במקום זה הוא צועק, 'גזלן, אלי"'. היא מלעלעת.
"מה? גזלן?", כך אני, בפליאה.
היא מתעלמת משאלתי. "פתאום אני רואה בפתח הדלת, כלב זאב שחור ענק לא יודעת מאיפה צץ. נעמד וראשו מורם, לועו פעור, שיניים כמו קרוקודיל, רוק נוטף, ומגרגר עלי. אני נזכרת בספור כלבם של בני בסקרוויל. נבהלת נורא. ולפני שאני מספיקה לעשות משהו או להוציא הגה….", היא מפסיקה ולוגמת מהמים. עיניה בוהות. כֻּלּה רועדת, נזכרת בַּבַּלהה.
"ומה קורה אז?", אני מנסה להשתחל אל תוך ספור המעשה.
"'גזלן, תפוס', צועק הפושע, ומצביע עלי. הזאב השחור אינו מהסס אפילו שניה ונועץ את מלתעותיו בירכי. פחד איום אוחז בי.וכל הרגל שלי אש ודם כמו מזרקה. אני מתעלפת. מתעוררת בבית החולים לאחר מספר שעות". היא מפסיקה לדבר. אין ספק שהגברת איננה כאן. היא בבית החולים כעת. משחזרת את הקורות אותה לפרטי פרטים.
"מה בדיוק קורה?", אני שואל בעדינות.
"מסתבר שאשתו של הלקוח, שבודאי מכירה את בעלה היטב, ולמזלי הטוב עובדת כאחות ראשית בבית החולים, מגיעה בריצה, חוסמת את זרימת הדם באמצעות חגורה, עוטפת את המקום במגבת ומצלצלת ומזמינה אמבולנס. אם לא, אז אני מדממת למות. כך נאמר לי בבית החולים."
"ובבית החולים?" אני מתעניין לדעת, "מה הם אומרים?".
"שאני בת מזל. עוד חצי שעה ואני מצטרפת להורי המנוחים. במשך שש שעות מנתחים אותי שני רופאים עם צוות עזר, בהרדמה מלאה, וזהו. אני עכשו שלושה חדשים אחרי כן. בקושי עובדת, קשה לי לעמוד על הרגל. לא יודעת מה לעשות".
"יש לך תעודת שחרור מבית החולים? אשורים רפואיים על כל מה שקרה? המלצות לטפול?".
"בודאי. מהבטוח הלאומי יש לי נכות זמנית של 20%. לא יודעת מה יהיה בסוף". היא מוציאה שקית ניילון ממנה שולפת מסמכים רפואיים תוך פרוט מהותו של כל מסמך. "אני רוצה להגיש תביעה נגד הרוצח הזה. על כל הנזקים שהכלב הזה גרם לי. לא הכלב אשם. הבעלבית-הכלב אשם. כלבים יש להם לב טוב. הרוצח הזה אִלּף אותו ככה. הכלב לא אשם. אסור לו לצאת מזה נקי."
"קבלת חסון נגד כלבת?"
"כן. בודאי. זריקות ענקיות. רק חבל לי שבגלל הפושע הזה הכלב הורדם. חבל לי מאד. כלב יפה".
לאחר שמסכמים שכר טרחה, מצלמים תעודת זהות, מחתימים על יפוי כח ועל ותור סודיות רפואית, המזכירה מצלמת את כל המסמכים, אני מסביר לגברת שדבר ראשון צריכים לשלוח מכתב התראה, ואחרי כן לקבל חוות דעת רפואית ורק לאחר מכן אפשר להגיש תביעה. "תעשה איך שאתה מבין. שהפושע ישלם. שידע שאי אפשר לעשות ככה".
לאחר קבלת חוות הדעת של הרופא המומחה אליו אנו שולחים את הלקוחה, ואיש אינו עונה על מכתב ההתראה ששלחנו, אנחנו מגישים תביעה לבית המשפט. וממתינים.
"אפשר לקבל את עו"ד מנדלמן בבקשה?" מתקבלת שיחה טלפונית במשרד.
"מי מבקש?".
"מזכירתו של עו"ד מַשְתַפִּי. הוא מבקש לשוחח עם עו"ד מנדלמן". שמו האמיתי של עוה"ד נמצא בתיק.
"באיזה ענין בבקשה?", מזכירתי מתענינת לדעת.
"הוא יודע", מתקבלת התשובה.
אני מרים את השפוף. "כן בקשה".
"בקר טוב. מדבר עו"ד מַשְתַפִּי. זה בענין תביעת הנזיקין שהגשת. אתה יודע. בענין של הכלב".
"נעים מאד. אתה מיצג את הנתבע?
"כן. המשרד שלנו מיצג אותו. אני מציע לתובעת למחוק את התביעה ומרשי ידאג להחזיר לה את האגרה, אם בית המשפט לא יורה לעשות זאת".
אינני מאמין למשמע אזני. "אנחנו מדברים על אותו תיק? הגברת שהלקוח שלך שִסִַה בה כלב זאב ענק? שאכל לה סטיק של 300 גרם מהרגל? שקבלה נכות של 20% זמנית מהמוסד לבטוח לאומי? זו התביעה שאתה מציע לה למחוק?".
"כן. בודאי. אין לה כל סכוי בתביעה. חבל שתמשיכו לנהל אותה".
"יש משהו שאתה יודע ואני לא?, כך ב"כ התובעת הנדהם, "אינני מכיר תביעה יותר מבוססת מזו. תסלח לי אם לא אסכים אתך", אני אומר בזהירות, מנסה לבחון את עצמי ואינני מבין מה רוצה חברי המלומד. התביעה למיטב הבנתי המשפטית, ברזל. מה ברזל, זהב.
"לא. אבל זוהי ההצעה. באמת כדאי למרשתך לקבל אותה. דבר אתה", כך עו"ד מַשְתַפִּי.
"אינני סבור שיש מה להעביר. זאת אינה הצעה רצינית. אפילו לא הצעה מעליבה. אני ממתין לקבל כתב הגנה", אני משיב במטרה לסיים את השיחה שמתחילה להרגיז אותי. אני שונא דברים בלתי מובנים.
"או.קי. בסוף היא תסכים", מסכם ב"כ הנתבע את השיחה וטורק.
מתקבל כתב הגנה. חוץ מלהכחיש את עצם קרות המקרה ואת בעלותו של הנתבע על הזאב השחור, מוכחש הכל. התובעת מואשמת בפרובוקציה כנגד הכלב שעל פי התביעה אינו אלא שה תמים, ואפילו נרמז שתוגש נגדה תביעה על שוויו של הכלב שהורדם בעקבות הארוע האלים.
מגיעים לקדם משפט. עו"ד מַשְתַפִּי קם ומצהיר כי הציע פשרה הוגנת שלא התקבלה משום מה. הוא מתנגד שתוכן הצעתו יוצג בפני בית המשפט הנכבד. זוהי הצעה לצרכי פשרה, הוא טוען, ואינו מוכן. בית המשפט הנכבד נותן הוראות בהתיחס להליכי ביניים ונקבע מועד להמשך לארבעה חדשים יותר מאוחר.
ב"כ הצדדים יוצאים את אולם בית המשפט. ידידי המלומד חוזר על הצעתו ההזויה בעליל. "אתה עוד תראה. בסוף תסכימו", הוא מסיים. "משונה ביותר", אני אומר לעצמי, וכדבריה האלמותיים של אליס בארץ הפלאות "curiouser and curiouser".
כחדש לפני מועד הדיון מגיעה התובעת למשרד מפוחדת, דחופה ובהולה. "אני מבקשת למחוק את התביעה. אינני מעוניינת להמשיך. אין לי כח. אינני ישנה בלילה. אינני רוצה להזיק לאיש.".
"אבל מדוע? את רֹב הדרך כבר צלחנו. שני דיונים וזהו. את תצטרכי להעיד פעם אחת בלבד, ואם לא תרצי להופיע לאחר מכן אין בעיה. חבל. לתביעה יש סכוי מצויין. חבל", אני מנסה לשכנע אותה, הגם שיש לי חשד לגבי הגורם להתנהלותה של מרשתי.
"לא. אני עומדת על מחיקת התביעה. אינני רוצה להזיק לאיש", היא חוזרת על עצמה, "מספיק שבגללי הכלב הומת".
כל נסיונות השכנוע שלי אינם עוזרים. גם העובדה שעליה לשלם שכר טרחה במקרה כזה, ויתכן אף שהיא עלולה להיות מחוייבת בהוצאות. היא איננה נרתעת. חסידת אומות העולם.
הואיל ואינני חש בנֹח, על דרך ההמעטה, אני מבקש מהגברת הנשוכה לתת לי הוראות מפורשות בכתב בנושא זה. היא אינה מהססת, מתישבת וכותבת בכתב ידה הוראות מדוייקות, ובסופו של המכתב היא מתנצלת. אני חוזר ושואל אותה אם היא בטוחה. כן. היא בטוחה.
בחסר נוחות מופגנת אני מכין לבית המשפט הנכבד "בקשה מוסכמת למחיקת התביעה ללא צו להוצאות", ומקווה שעו"ד מַשְתַפִּי ישתף פעולה.
"אמרתי לך שבסוף היא תסכים", אומר לי עו"ד מַשְתַפִּי תוך מִגּוּג מה, ובאדיבות בלתי אפיינית לו, הוא חותם על הבקשה, והתביעה נמחקת ללא צו להוצאות.
במשרד יש לי פנקס עם שמות של עורכי דין שלידם כוכבית שחורה.
