אומרים שלכל אחד מגיעה הגנה משפטית. לפעמים עוה"ד עומד לצדם של הטובים ולעתים בצד השני. אנחנו איננו שופטים. לשופטים נֹח. הם מחליטים מי צודק ופוסקים לטובתו. הם אינם מייצגים צד וטוענים את טענותיו. לנו אין הפריבילגיה הזו. לעתים מיצגים עמדה שנכונותה ואמיתותה ברורות לנו, מזדהים עם הנושא והלקוח ועושים מלאכה נאמנה, בדבקות ואמונה בצדקת המהות והמיהות. לעתים פחות.
יש מקרים בהם בפרץ של צדקנות איננו מוכנים לקבל יצוג לקוח או ענין כשאנו סבורים שאינו נכון או צודק, ולעתים, מוכרחים להודות, הצדקנות אינה מספקת, ואנו מייצגים גם מקרים, אנשים, ענינים שאינם תכלת טהורה. כֻּלם זכאים ליצוג. ואינני מדבר על עניני פלילים בהם אין אני עוסק כלל. אנסה להנגיש לקוראי שני מקרים שידגימו.
מתנה:
מגיעים למשרד אמא ובן ומבקשים להעביר במתנה וללא תמורה את דירת האם לבן. "מדוע לא לעשות צוואה?", אני שואל את שניהם, "למה להעביר בטאבו דוקא?"
"ככה אנחנו רוצים. מה זה משנה? אתה מקבל שכר טרחה יפה. וזה מה שאנחנו רוצים", ככה הבן.
"אתה בן יחיד, נכון?", אני שואל אותו.
"נכון, איך ידעת?" הוא עונה. האמא שותקת.
"וזו דירתך היחידה, נכון?" אני שואל את האם.
"נכון, איך ידעת?" עונה האם. הבחור שותק.
"אפשר בבקשה לשבת אתך לבד ושהבן יצא בבקשה?" אני פונה אליה, "וסליחה ממך, פשוט אני מעוניין להבין יותר, ויהיה לי נֹח הרבה יותר לשוחח עם אמך לבד", אני מסתכל עליו.
"לא מבין למה, אבל בסדר", קצת כועס יוצא את החדר בטריקת מה של הדלת.
"את יכולה להסביר לי בבקשה מדוע לא לעשות צוואה בו תצוי לבנך את כל מה שישאר לאחר מאה ועשרים? מה בוער לו עכשו לקבל במתנה את הדירה?" אני מבקש לדעת מפיה, ללא נוכחותו, המאיימת אולי, של בנה.
"תשמע", כך היא, "הוא ילד טוב. מטפל ודואג לי. עושה קניות, לוקח אותי לרופא, באמת הכל בסדר. אז הוא רוצה שאעביר לו את הדירה. מה זה חשוב? הוא מסכים שאמשיך להתגורר בדירה כל החיים. בלי כסף. אז מה. אין לי בעיה עם זה."
"אין לך דירה נוספת, נכון?"
"כן. זוהי דירתי היחידה. אני אלמנה. על פי הצוואה של בעלי המנוח כל הדירה שלי", עיניה אדומות, והיא על סף הבכי, נזכרת במנוח.
"וממה את מתפרנסת?" אני שואל בעדינות.
"הייתי מורה במשך שלושים ושמונה שנים. אני יש לי פנסיה קטנה, קצבה של בטוח לאומי, וחסכון של 300,000 ₪, וזה מספיק לי", היא משיבה.
"ובמה עובד בנך?"
"הוא עובד בבזק. עבודה מסודרת. למד בטכני של חיל האויר, ואחרי הצבא השתלב שם בעבודה. הוא לא מעוניין ללמוד באוניברסיטה וככה טוב לו. אמרתי לו שילך ללמוד, שאני משלמת, שכדי להתקדם בחיים צריכים ללמוד, אבל הוא לא רוצה. אז לא צריך. יש לו מקצוע וזה מה שחשוב".
"והוא גר אצלך בבית?".
"כן הוא גר אתי. הוא לא יכל להרשות לעצמו לשכור דירה. וזה מאד נֹח לי, כי הוא מסדר הכל.".
"הקניות הביתה הוא עושה. עם כרטיס האשראי שלך, נכון?", אני שואל. יודע כמובן את התשובה מראש.
"כן. הוא לא מרוויח כל כך טוב. אבל העזרה שלו מאד חשובה לי וככה אני גם לא לבד", מצדיקה את בנה.
"אז מדוע הוא לוחץ שתתני לו את הדירה במתנה?" אני תוהה בקול, "הרי אחרי מאה ועשרים שלך ממילא הדירה תהיה שלו".
"לא יודעת וגם לא חשוב לי. הוא המשפחה היחידה שלי. אין לי עוד".
"אינני מבין מדוע הוא רוצה שהדירה תהיה רשומה על שמו, אם ממילא תמשיכי להתגורר בה. אז מה ההבדל? נכין לך צוואה שהכל עובר אליו, וזהו".
"לא. זה לא מה שהוא רוצה", מגנה האם על בנה יחידה, הילד הטוב והעוזר.
"לא לחִנּם כתוב בברכת המזון "אַל תַּצְרִיכֵנוּ יי אֱלהֵינוּ לא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלא לִידֵי הַלְוָאָתָם". את צריכה טובות שלו? עם הרכוש שלך? ומה יקרה אם תרצי או תצטרכי חס וחלילה להכנס לבית אבות, ויהיה עלייך למכור את הבית כדי לשלם פקדון? מה תעשי?" כך אני, בעדינות.
"הוא אומר שלא תהיה בעיה. הוא יסכים למכור את הבית".
"את צריכה את הסכמתו למכור את הבית שלך? ואם הוא לא יסכים?"
"אין דבר כזה. הוא ילד טוב. הוא יסכים. בטח שהוא יסכים", היא חוזרת כדי לשכנע את עצמה.
"תשמעי. אם הוא רוצה שהבית יהיה על שמו, אולי הוא רוצה למשכן את הבית ולקחת הלואה, ואם לא יחזיר יכל להיות שהבנק יקח את הבית. אחרת למה לו שהבית יהיה על שמו?" אני מנסה להרתיע אותה למרות שבתצהירי ההעברה במתנה אנחנו כותבים במפורש שאסור למקבל המתנה למכור, לשעבד, להשכיר בשכירות מוגנת או לעשות כל עסקה ורושמים בטאבו הערת אזהרה לטובת נותן המתנה. המטרה מקדשת.
"מה פתאום. לא יכל להיות. הוא ילד טוב". חוזרת הגברת על המנטרה, קצת פחות משוכנעת.
"אני בטוח שהוא ילד טוב. אבל אתן לך דוגמה. היום הוא עוזר לך כי הוא יודע שאם הוא לא יעזור ולא יתיחס אלייך יפה את יכולה, לא שתעשי זאת, לנשל אותו מהירושה למשל. אבל מה יחזיק אותו אצלך כשהבית על שמו? אולי יסע לחו"ל ולא יעזור לך עוד? מי יודע?" אני מנסה לשכנע אותה בנגוד לאינטרס שכר הטרחה שלי, "בתהלים עא כתוב במפורש, אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי", אני מוסיף להדגשה.
"אז מה את אומרת? שנכין לך צוואה במקום שתעבירי לבן שלך את הדירה"?"
"אם הוא יסכים אז זה בסדר. אבל הוא לא יסכים ואני לא רוצה לריב אתו. הוא ילד טוב".
"תבקשי מהבחור להכנס בבקשה", אני מבקש ממזכירתי בקו הפנימי.
נכנס הבחור. "תראה", אני אומר לו עוד לפני שהוא מתישב, "אנחנו סבורים שעדיף לעשות צוואה במקום העברה בטאבו. זה גם עולה הרבה פחות. העברה במתנה וללא תמורה של דירה מאם לבנה אמנם אינה חייבת במס שבח מקרקעין לפי סעיף 62 לחוק, אבל אתה צריך לשלם מס רכישה. שליש מהמס הרגיל. חבל לשלם. ואתה יודע, אין מס עזבון כך שאחרי מאה ועשרים של אמא הדירה שלך בלי מסים. אז יותר קל ויותר נכון", אני מנסה לשכנע את הילד הטוב של אמא, בטוח שאכשל.
"תראה", אומר הבחור קצת בעצבנות וקצת בכעס, "בקשנו ממך להכין מסמכים להעביר את הדירה על שמי בטאבו ולא צוואה, מה כל כך מסובך?".
"מדוע כל כך חשוב לך שהדירה תהיה על שמך? הרי ממילא אחרי שאמך תיאסף אל אבותיה הדירה תהיה שלך, מה הבעיה? הרי לא תוכל לעשות עם הדירה כלום וגם מוסכם שהיא תוכל להתגורר בדירה כל ימי חייה ללא כל שכר דירה, נכון?"
"נכון, אבל זה מה שֶסִכּמנו, מה לא ברור?", כך הוא, בכעס גלוי.
"ומה יהיה אם אמא תצטרך למכור את הדירה כדי להכנס לבית אבות?" אני שואל את הילד הטוב של אמא.
"אז אני אסכים. לא תהיה כל בעיה".
"אבל מדוע היא צריכה את הסכמתך? הרי זו דירה שלה? אם היו לה שלוש דירות זה משהו אחר, אבל זה הרכוש היחיד שלה", עכשו אני קצת עצבני, שלא כהרגלי.
"זה מה שסכמנו וזהו. לא תצליח לשכנע אותנו אחרת", הוא אומר לי בפסקנות, "נכון אמא?" הוא פונה אל אמו.
אמו יושבת ליד השלחן, נשענת על מרפקיה, ומניעה בראשה לאות הסכמה. ניכר עליה שהיא מדוכדכת.
"אתה רואה? מתי יהיו המסמכים מוכנים?", כך מר בחור בנימת נצחון.
"אני מצטער מאד. לדעתי את עושה טעות חמורה ביותר. אינני מוכן לבצע את ההעברה. אני מציע לך לחשוב שוב, ולחתום על צוואה, ולא להתערטל מרכושך היחיד המבטיח את עתידך. אצלי זה לא ילך", אני אומר בפסקנות. אינני מוכן לתת ידי לשוד הברור העומד להתבצע.
"אז לא צריך. יש עוד עורכי דין. בואי אמא. נלך. הוא לא מבין מה שהוא אומר", הבחור מקים את אמו באצילי ידיה והם פונים לצאת את המשרד.
"תחשבי שוב", אני מדבר לכוון גבם של הלקוחות, "תחשבי שוב", אני אומר בחשש, יודע בודאות שלא תהיה לבן כל בעיה למצוא עורך דין שיבצע את תכניתו.
נצחון פירוס
בערבית מצרית אומרים מֻת יַא חְמַאר חַתַּא יִגִי לַכְּ אלְעַלִיק. החמור ימות עד שיקבל את האספסת. ככה גם בפרסית. חַר נַמִיר בְהַאר מִיאד ח'ֻרְבֻּזֶה וּחְיאר מִיאד. החמור ימות עד שיגיע האביב ויקבל את המלונים והמלפפונים. דיונים בבית המשפט סימן לאריכות ימים.
"תראה איזו תביעה חטפתי", אומר לי הלקוח ומגיש לי הזמנה לדין וכתב תביעה על נספחיו.
מעיון בכתב התביעה עולה כי הלקוח נתבע על סך של 1,600,000 ₪. הרקע אינו מהותי לספור ולכן אינני מפרט. הוא אינו מחזיר את הכסף, הנושה זועם ומכאן התביעה.
"ספר לי את הספור בבקשה. מה ההגנה שלנו?". טוב, ההגנה של הקליינט, לא שלי. לי אין כל חלק בה כמובן.
"אין לי. הוא צודק בכל מילה. מגיע לו כל הכסף", אומר הלקוח בנונשלנטיות.
"אז למה לא להחזיר? נעשה הסדר תשלומים. ננסה להפחית רבית בהסדר. הרי נהול התביעה יעלה לך כסף. שכר טרחה שלי, הוצאות ושכר טרחה שיפסקו נגדך כשתפסיד, ועל החוב יתוספו הפרשי הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת רבית והצמדה. למה אתה צריך את זה?" כך אני בתמיהה.
"כמה זמן יכל להמשך משפט כזה?" שואל הוא, "Time is money".
"זה יכל לקחת מספר חדשים. תלוי איזו הגנה נציג. יש לך מזל שלא הגישו בקשה לעקולים זמניים", כך אני.
"תשמע. אני עובד עם הכסף. ברשותי סכום גדול מאֹד ללא כל בטחונות. אם אני לוקח סכום כזה בשוק אפור עולה לי 5% לחֹדש או יותר. כאן הרבית אפסית. לא שמתי שום בטחונות. הפרשי הצמדה זה אולי אחוז אחד או שניים לשנה. והרבית של בית משפט? אולי ארבעה אחוזים לשנה. אז מה אני מסכן? שכר טרחה? זה בטל בששים", הוא עונה בחיוך קל בזויות פיו.
"אז אינני מבין מה אתה צריך ממני".
"אני צריך למשוך את המשפט כמה שיותר. זאת המשימה שלך. סחבת. אם תצליח למשוך את המשפט שנה וחצי, הרווחת את שכר טרחתך ביושר. בתקופה כזו אני מרוויח את הכסף פעמיים. ובסוף כשנגיע לקצה, נעשה פשרה. וגם אם לא, לא נורא."
קודם כל הלקוח פונה אלי בכתב, לפי דרישתי, ומבהיר שרצונו היחיד הוא שהמשפט ימשך לפחות שנה וחצי. שזוהי משימתי. חס וחלילה שלא יוצר מצב בסוף שיאשים אותי שלא נהלתי את הגנתו היטב כשיפסיד. ובטוח שיפסיד. היינו בסרט הזה. המסמך בכספת.
מה עושים? טוב, כל אחד ראוי להגנה. אנחנו מכינים כתב הגנה ארוך ומסובך, עם טענות מטענות שונות, הליכי ביניים ארוכים, בקשה להודיה בעובדות, דרישה לגלוי מסמכים, דרישה להצגת מסמכים ספציפיים, דרישה לפרטים נוספים וטובים יותר, שאלונים, בקשות לבית המשפט לחייב לענות על שאלות שלא נענו או שהתקבלו תשובות חסרות בטענת חֹסר רלונטיות, מנהלים הליכי גשור ובעטין של הישיבות הנדחות נדחים מועדי בית המשפט, פורשים מהגשור, אני משרת במלואים, הלקוח משרת במלואים, אשפוז של הלקוח בבית חולים, ומה לא. מגיעים לישיבת הוכחות לאחר עשרים חדשים ויותר Mission accomplished.
"הגיע זמן נָקָם וְשִלֵּם" אני אומר ללקוח במשרדי, "בשבוע הבא ישיבת הוכחות. מה שרצית השגנו. עכשו מה? אתה מעוניין לנהל את התיק, להופיע בישיבת הוכחות? להעיד? מה?"
"כמה זמן עוד יקח המשפט אם אנחנו ממשיכים לדון?" חוקר הפציינט.
"תחילה מעיד התובע, ואחר כך שני עדים מטעמו. אחרי כן אתה מעיד. אין לך עדים נוספים. אחרי כן סִכּומִים. השופטת הנכבדה יכולה להחליט שהסכומים יהיו בעל פה. בד"כ אנחנו מבקשים שיהיו סכומים בכתב. 30 יום ב"כ התובע, אחרי כן 30 יום ב"כ הנתבע, ואולי סכומי תשובה עוד שבועיים. מקסימום. ואז פסק דין. מתי יהיה פסק דין תלוי בשופטת", אני מסביר בסבלנות.
"אז אני יכל להיות שקט לארבעה חדשים לפחות?"
"אל תהיה טַמַּאע, תאוותן. המשפט נמשך כבר עשרים חֹדש ואתה מסתפק בשנה וחצי. מה עוד אתה רוצה? להתבזות על דוכן העדים? אני מציע לסיים את התיק עכשו בפשרה לפני העדויות. ככה נמצאת חוסך כסף, ננסה לחלק בתשלומים. הרי אתה אמרת שבתקופה זו אתה מרוויח את הכסף פעמיים. מה הבעיה?", כך אני, קצת מוציא עצמי מהכלים.
"אתה צודק", הוא אומר. "האמת שיש לי כל הכסף במזומן. תנסה לחתוך, ואשלם בתשלום אחד".
אני מזמן את עוה"ד של התובע למשרדי, מנהל מו"מ מרתוני לסיום התיק בפשרה. עוה"ד מסכים לשנים עשר תשלומים, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית על כל הסכום. לא הרבית הגבוהה שלאחר פסק דין אלא הנמוכה יותר, כאילו אין פסק דין. הוא מסכים להעמיד את שכר טרחתו על ששים אחוזים משכר הטרחה המינימלי לפי תקנות לשכת עורכי הדין, בתנאי מפורש שישולם ראשון.
"אני מציע לחזור לגשור. אין מניעה לעמוד בהסדר הזה, אבל אולי אצליח לשכנע את מרשי לשלם במזומן, אם הלקוח יתגמש. אינני יודע מה יקרה במשך שנה, וחבל לי על מרשך. אם נתגשר גם האגרה תוחזר לתובע, וזה סכום של למעלה מ 20,000 ₪. חבל", אני מסביר, "ישיבת גשור אחת ואני משכנע את מרשי".
בסכומו של דבר, ישיבת הגשור לוקחת שעה וחצי בלבד, מרשי משלם את סכום התביעה, במזומן, ללא רבית והצמדה וכן שכר טרחת עוה"ד של התובע אשר מקבל חזרה את האגרה, עם הפרשי רבית והצמדה, שכר טרחתי משולם, והעיקר, אינני צריך להתעמת עם הלקוח על הפסד בתיק. יש הסכם לשביעות רצונו המלאה, ובא לציון גואל.
אין ספק, הנביא ישעיהו צודק. מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד.
