מנוע

"י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". כל החפִיצים והמכשור המתקדם שאנו רוכשים במיטב כספנו כבר מיושן, ויש שלושה דורות קדימה אצל היצרניות. כך אומרים.

הדרך היחידה להוריד את קרנם של בני דודינו בעולם ולחסל את השפעתם היא להמציא למשל מנוע העובד על מי ים. ככל שהעולם לא יזדקק לנפט תחוסל תפארתם של שליטיו במדבריות ערב ובמפרץ.

המציאות עולה על כל דמיון. והספור להלן אולי יאשש הצהרה זו.

לילה אחד מתקשר אלי חבר של חבר של חבר ומבקש להפגש עמי. אני כמובן שואל אם מדובר בעניני עבודה, שאם כן סיום העבודה במשרדי בשעה חמש והוא מוזמן להתקשר למשרד למחרת. עכשו איני עובד. הוא אומר "כן ולא". "כן או לא", אני שואל. והוא אומר "אז לא. אבל יש סכוי מצויין שיש כאן הרבה מאד כסף. מה זה הרבה מאֹד? מליונים. אולי הרבה יותר".

נו טוב. במספר פנטזיונרים אני נתקל בחיי, אבל ככל שהפנטזיה גדולה יותר כן היא מעניינת יותר, ואני מסכים בעל כרחי לפגישה. "מתי ואיפה?" אני שואל, "אפילו עכשו", הוא מחזיר לי.

"עכשו? זה כל כך דחוף?", אני מביע פליאתי – הסתיגותי, "כן. אני חושש לחיי" הוא עונה, "זה דחוף".

גם בפרנואידים אני נתקל לא פעם, אבל השלוב של פרנויה ופנטזיה מהוה חדוש מרענן אפילו עבורי. "ברור לך שאינני מטפל בפלילים, כן?"

"לא זה לא משהו כזה. אני מציע שנפגש עוד שעה", והוא נותן לי את הכתובת שכדי להגיע אליה בשעה כזו אני צריך כמחצית השעה. וכעת קרוב לחצות. אני מקוה שהוא לא יהפך לדלעת, שאחרת לא יהיה לי את מי לפגוש.

אבל Curiosity killed the cat, but satisfaction brought it back, ואני מחליט בכל זאת לעשות תקון חצות כדי להשביע את סקרנותי ולחסוך לחתול גורל נורא. מגיע אל הכתובת שנמסרה לי; צריף גדול שמשמש בעברו ככל הנראה למוסך לחנית שתי מכוניות בצד בית ישן.

אני יוצא ממכוניתי ולקראתי יוצא מדלת המחסן גבר בשנות השלושים המוקדמות, שערו סתור, עיניו מתרוצצות ימינה ושמאלה כהצדקה לפרנואידיותו המשוערת, חולצתו הכהה והמוכתמת מחוץ למכנסיו ועל רגליו סנדלים. "בֹּא, בֹּא. תכנס", הוא לוחש, מושך אותי בקדמת חולצתי אל תוך הצריף.

בפנים תלויים על שני קירות כלי עבודה מסוגים שונים, שלחן עבודה גדול צמוד לקיר ועליו חלקי מנועים ומתכת, ברגים ושאר מכשירים, ובמרכז שלחן מתכת מרובע ונקי, עליו מוצב על קֻבִּיַת מתכת שכמסתבר היא מיכל דלק, מִתקן-מכשיר-כְּלִי שצנור יוצא ממנו אל תוך המיכל, צנור שני החוצה וגל ארכובה. לפחות כך נראה לי. "זה המנוע" הוא אומר לי בגאוה.

איזה מנוע, מה מנוע, איש לא דבר אתי על מנוע. "תסביר בבקשה".

"החבר שלי אמר לי שאתה איש חשוב. שאתה סגן אלוף בצבא ויש לך קשרים, שאתה עורך דין וגם אלוף בקראטה. אינני יודע מה לעשות ואני חושש שיהרגו אותי", הוא פולט במהירות הסילון, בקֹשי נושם בין מילה למילה.

"אפשר להסביר בבקשה שאוכל להבין?" אני מנסה למצֹא בדבריו קצה חוט שיבהיר לי מה אני עושה פה, באישון לילה, אבל לשוא. סבלנות, אני מרגיע את עצמי, סבלנות. אני כבר פה. הכל יובהר בהמשך. אולי.

"אז ככה", אומר האיש שיקרא להלן חיים. שם בדוי מחמת הפרנויה. "אני מהנדס מכונות והמצאתי מנוע שעובד שמונים אחוזים על מי ים, כלומר לא על דלק, ועשרים אחוז גז. הנצולת שלו פי ארבעה ממנוע רגיל, והממדים שלו רבע ממנוע רגיל. כפי שאתה רואה כאן".

"אינני מהנדס מכונות ואינני מבין בענינים טכניים. מה אתה רוצה בדיוק ממני?"

"האמת לא יודע. חשבתי שזה רעיון נכון לפנות אליך, לפי מה שספר לי החבר שלי. קשרים שלך בצבא, קראטה, עו"ד. לא יודע".

"קודם כל, מדוע אתה חושש שיהרגו אותך? זוהי בסך הכל המצאה, אני מציע לך לפנות לחברת רכב גדולה, להציג את המנוע שלך, לתת להם לבדוק אותו, ולהכנס אתם לשותפות, או למכור את הזכויות. אם נכון מה שאתה אומר, תהיה מליונר. אוכל לעזור לך עם ההתקשרות אם תרצה", אני אומר לו ואינני מאמין שאני בצריף באמצע הלילה עם הדלוזיוני הזה.

"אני מפחד שיגנבו לי את הרעיון ויהרגו אותי. אתה יודע מה אני עושה כל לילה? אני מפרק את המנוע לחלקים, שם כל חלק במקום אחר, והולך הביתה. אני לא גר כאן. גם אשתי לא יודעת שהמנוע מוכן. כשאמרתי לה מה הרעיון שלי, ושהוא מתקדם מצויין, היא אמרה לי שאני לא נורמלי. שאין דבר כזה. אבל הנה תראה", הוא לוחץ על מתנע, ככל הנראה, והמנוע מתעורר לחיים, מזמזם – מרעיש, ומסובב את גל הארכובה. או לפחות אני חושב שזה גל ארכובה.

"בסדר. אני מבין. איך אתה רוצה להתקדם עכשו? לנסות לקשר אותך עם חברת מכוניות גדולה? יש לי קשר מצויין עם קבוצת טאטא ההודית. היא יצרנית ענק בין היתר של מכוניות, אוטובוסים ומשאיות, אולי הגדולה בעולם, יש לה למיטב ידיעתי כמאה חברות בכל העולם והיא מיוצגת בעשרות מדינות. אם זה בסדר מבחינתך, אתקשר מחר להתענין". מקסימום לא יצא מזה כלום, אני מהרהר לעצמי, אבל אם יש במה שהוא אומר אפילו קמצוץ אמת העסק הזה שווה מיליארדים. מיליארדים. וחוצמזה, דפקנו סוף סוף את ברוני הנפט…

"אנ'לא יודע. נדבר מחר בטלפון. אדבר גם עם אשתי". טוב. נראה מה יהיה.

אני מסתובב ומניח את ידי על ידית הדלת על מנת לצאת, אבל חיים, בהסטריה, מסיט את ידי. "רק רגע. תן לבדוק אם לא עקבו אחריך ואם אין אף אחד שאורב לי או לך".

הוא נעמד על כסא שהוא מניח בצמוד לדלת וצופה מבעד לחלון שמעליה. ימינה, שמאלה וימינה. "אין אף אחד. אתה יכל לצאת", הוא מכריז. נו בטח שאין אף אחד, כל האנשים הנורמלים ישנים עכשו. אבל כמובן שאינני אומר לו מה אני חושב. כל הזמן. לא רק עכשו כשאני הולך הביתה.

"תודה לך. זה מאד מעניין. אני מאחל לך הצלחה רבה. נדבר מחר". אני יוצא, נכנס למכוניתי ונוסע הביתה.

למחרת מתקשרת אלי סימה. אשתו כמסתבר. שם בדוי מאותה הסִבָּה. "הבנתי שראית את בעלי אתמול, נוכל להפגש במשרדך? אפילו בעוד שעה".

"אין בעיה" אני אומר אוטומטית, "בעוד שעה. יש חניה בכחול – לבן." ואני מוסר לה את הכתובת.

סימה מתיצבת בדיוק בזמן. אישה יפה, בלונד קצר אמיתי, עיניים ירוקות, רציניות משהו, ללא תוספת אפור, קמטוטים בזויות שפתיה, חולצה מכופתרת חומה, רפויה חצאית תואמת ונעלי עקבים. לא ברור כיצד היא מחוברת לפנטזיונר מאתמול. היא מתישבת בחדרי בכסא מולי, דלת החדר פתוחה כמנהגי כשאני לבדי עם לקוחה.

"מה רצה ממך בעלי?" היא מתחילה, בבוטות מה שלא לטעמי.

"אינני יכל לאמר לך. חסיון עו"ד – לקוח", אני מנסה להתחמק משאלתה, הגם שאינני מדייק. טרם נחתם יפוי כח. אבל אולי יחתם. מי יודע.

"תשמע. הוא אמר לי שנפגש אתך. לא פרט בדיוק מה היה שם. אבל תדע לך שהוא לא יודע מה הוא אומר. כבר עשר שנים שהוא מקדיש את כל זמנו הפנוי לשגעון שלו. כל החסכונות שלנו הלכו על זה. לא יודעת מה לעשות אתו. רציתי שיבדק אצל פסיכיאטר כי יש לו מחלת רדיפה על בטוח. הוא חושב שרוצים להרוג אותו. אבל מה, הוא לא מזיק. לא מסתובב עם בחורות ולא שותה. לא יודעת כבר מה לעשות אתו", עיניה נמלאות דמעות.

"ומה אם הוא צודק?", אני שואל אותה, "אולי הכל אמיתי?".

"נו באמת, איפה אתה חי?", היא מושכת בכתפיה, צדי פיה יורדים מטה, קמטוטיה נעלמים, "רק תדע שהזהרתי אותך, משהו אצלו השתבש".

סימה קמה בהפגנתיות, מחליקה את חצאיתה המתגבהת מהישיבה, "תודה רבה, וסליחה", היא מוסיפה ונעלמת באושת גרבי נילון.

וזאת הפעם האחרונה שאני שומע או רואה בחיים שלי את חיים או מקבל ממנו אות חיים.

מספר שנים לאחר מכן אני חונה בככר המדינה, מתכוון להפקיד שיק בקֻפּת אל תור של בנק דיסקונט, כשמרצדס SL500 אדומה, פתוחת גג, הנהוגה בידי בחורה בלונדינית מצפצפת ארוכות. אני משוכנע שאני חונה בחניה שלה, אבל לא. כחול לבן. היא מנופפת בידה לעברי. אני מצמצם את עיני לראות היטב. סימה. כמה זמן אינני רואה אותה? אולי שש שנים. אני ניגש אליה. "מה שלומך? נפלה עלייך ירושה?" אני שואל בפליאה. בנאדם רגיל אינו מסוגל לרכוש מכונית שעלותה כדירה אלא אם ירש כסף גדול.

המרצדס בחניה כפולה וסימה יוצאת ממנה. היא נראית טוב יותר מאז. ככה לפחות נדמה לי. אולי בגלל המרצדס. מי יודע. היא ניגשת אלי ואנו עומדים ליד חנות נעליים. כל זוג בחלון הראוה שווה חדש שכירות.

"לא תאמין", היא אומרת בחיוך, "בסוף הוא לא היה משוגע".

"מי? מה?", על מה היא מדברת.

"בא נעשה את זה מהר כי אין לי חניה. אתה זוכר את חיים והמנוע?", אני נחקר באסרטיביות.

"ברור, איך אפשר לשכוח?".

"נסענו לארצות הברית, דוד שלי שלח לנו כרטיסים וקבע לנו פגישה עם חברה ענקית בארצות הברית, יצרנית מכוניות שהיא שותפה גם לחברת נפט ענקית. אסור לי לגלות לה את שמה. וגם עם עו"ד שעוסק בדיני פטנטים, זכויות יוצרים וחוזים. הוא אמר שאסור לרשום פטנט. לא הבנתי למה. הדוד שלי שִלּם עבור הכל. חיים שלח את המנוע שלו בעשרה משלוחים שונים כדי שלא יגנבו לו את הפטנט ושלא יוכלו לדעת איך זה עובד. בסופו של דבר מכרנו את כל הזכויות לחברה", היא לוקחת אויר.

"ואיפה חיים?", אני שואל אותה.

מבלי לשים לב לשאלה שלי היא ממשיכה, "נצלתי את ההזדמנות והתגרשנו יום אחד אחרי ההסכם עם החברה. החלק שלי שלושים ושמונה מליון דולר אחרי מס. התחייבנו שלא לדבר על כלום ולא לגלות לאף אחד מה שקרה. חיים התחייב שלא לעסוק במנוע יותר".

"ואיפה חיים?", אני חוזר ושואל אותה.

"לא ראיתי אותו מאז שהתגרשנו. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אף אחד לא שמע ולא ראה אותו. הוא גם לא התקשר להורים שלו או לילדים שלנו. אתה רואה פה את הבנין הזה?" היא מצביעה על בית דירות עם חנויות יוקרה בסמוך למקום עמידתנו, "הבנין הזה שלי. אני גרה בפנטהאוס. קניתי עוד כמה בנינים בתל אביב. ואני נוהגת במרצדס, כפי שאתה רואה".

"ומה קרה עם המנוע? יש לך מושג?".

אולי נעלם יחד עם חיים. מי יודע", היא מושכת בכתפיה, לוחצת את ידי בחפזה, נכנסת למרצדסה ונוסעת לחניה שלה בבנין הסמוך.