מעין הנעורים

בסוף שנות התשעים, זוכה קבוצת הנערים שלנו באליפות הארץ בקראטה ומשלחת מוזמנת להשתתף באליפות אירופה העתידה להתקיים בבראשוב אשר ברומניה. אנו מתכוננים לקראת הארוע המרגש, מתאמנים בהתאם ומתכוונים ליצג נאמנה את מולדנו ערש התנ"כ.

באותו הזמן אני מנהל תביעה גדולה כנגד אחד הבנקים בשמה של ברכה, שם בדוי, ותיקה בין הפציינטים במשרדי וותיקה בהרבה בעולמנו, נערת זהר בעברה הפיזי הרחוק, שעברה וחלפה מזמן את גילאי העצה, הזקנה והשיבה והיא בדרכה לגיל הגבורה, אולם בהתנהלותה ובמחשבתה היא עדיין בגיל הרדיפה ובהרגשתה, המנטלית והאמוציונאלית לפחות, טרם הגיעה לגיל הכח או הבינה.

על מנת לשמר את הרגשתה, וגם את הופעתה החשובה לה מכל דבר אחר, מקבלת ברכה טִפּוּלִים קבועים ותקופתיים בזריקות מַצְעירות, כך על פי התחיבויות הרופאים המטפלים בה ובאחרות, ואולי גם באחרים החוששים מפגעי הגיל, ובהצלחה מסחררת, לפחות מבחינת חשבון הבנק שלהם ולא של פציינטיהם.

משמסתיים הדיון הראשוני בבית המשפט, מבקש כבודו לתאם דיון נוסף, החל דרך מקרה במועד קיום האליפות ברומניה, ולפיכך אני מתנצל ומבקש לדחות את המועד במספר ימים כדי להיות נוכח, ולשאלת כבודו אני מסגיר את הַסִּבָּה. הדיון נדחה כמובן ולאו דוקא בעטיה של העובדה שכבודו נולד במדינתו של צ'אוצ'סקו הזכור לרע.

לאחר הדיון מבקשת ממני הלקוחה, אם אין זו טרחה גדולה מדי, לרכוש עבורה ברומניה תריסר אמפולות ג'רוביטל, שכן היא משלמת 160 ₪ עבור כל זריקה, ובכל סדרה שתים עשרה זריקות, ושם, ברומניה, המחיר זול בהרבה.

"את חולה? טפולים קבועים של תריסר זריקות? אני מקוה שלא משהו מסוכן", אני שואל ברתיעת מה, "צ'רוביטן? מה זה?".

"מה, אינך יודע מהי תרופת הג'רוביטל? Fântâna de Tineret, מעיין הנעורים. לא שמעת? עם כל הידע שלך אינך יודע על מה אני מדברת? אז הסכת ולמד", היא מתחילה להרצות בפני, "פרופסור אנה אסלן שהיתה רופאה רומניה, שנולדה בשנת 1897 ונפטרה לפני כעשר שנים, היתה גאון. היא המציאה, גלתה ופתחה את הפורמולה GH3, פרוקאין, תרופת נעורים, אשר הוכחה מדעית כמונעת הזדקנות, תורמת להצערת העור, לנקוי כלי הדם מחמרים טרשתיים, הפחתת לחץ דם, שפור פעולת הטחול, כבד, מח, שיער ומה לא. היא הקימה את המכון הגריאטרי של בוקרשט בשנת 1952 המכון הראשון מסוגו בעולם שקבל הכרה של ארגון הבריאות העולמי ואז החלה גם בשווקה של תרופת הג'רוביטל. בשנת 1976 הוצאה לשוק תרופה משופרת בשם אסלאויטל, אבל לי היא לא מתאימה. שתדע לך, גדולי העולם טופלו בג'רוביטל וביניהם מאו טסה טונג, שארל דה גול, פבלו פיקסו, ווינסטון צ'רצ'יל, מרלן דיטריך, קונרד אדנאואר, אריסטוטלס אונאסיס, ג'קלין וג'ון קנדי ורבים אחרים. אני בחברה טובה", היא צוחקת, "אני נראית ככה רק תודות לפרופסור אסלן", אומרת ומלטפת את צדי גופה.

מבלי להגיב על הערתה האחרונה, אני מבטיח לנסות להשיג לה את תרופת הפלאים fons Iuvenis, מעין הנעורים. אם אמצא ארכוש.

נוחתים בשדה התעופה ונוסעים מספר שעות באוטובוס שראה ימים טובים יותר במלחמת העולם. הראשונה. כבישים ודרכי עפר. בדרך מחזות מהמאה השמונה עשרה. אִכָּרָה עם אסל ודליים ובעלה חורש את השדה באמצעות פרה הרתומה למחרשת עץ בעבודתה הנוספת אחרי חליבתה. ואנחנו בסוף המאה השערים.

השעה היא שעת ערב. מתמקמים במלון ויורדים לאכול בחדר האוכל העצום. במרכז האולם המואר מפזזות ברקוד קנקן שבע נערות צעירות ויפות כשפלג גופן העליון חשוף, שִמְלוֹנִיוֹת טוּטוּ על מתניהן. פאר הנוער הישראלי יושב ואוכל ארוחה שאינה הולמת אף טירונות באוגנדה, מעיף מבט בציצים המקפצים ושב לאכול. אינו מתרגש כלל וכלל. אולי ֹשמו משהו באוכל? ממש לא מובן.

אני פונה למיטב הנוער כדי להבין. הרי בגילם ההורמונים משתוללים. רומניה משפיעה עליהם רע? לבסוף המסקנה והתובנה המתבקשות הן שפניהן של הנערות אדישות, עיניהן כבויות, התקוה מהן והלאה, אי שמחה ואין צהלה. צ'אוצ'סקו חלב את המדינה, וככל הנראה גם את האנשים. הרקדניות נראות כמָנֶקינים בחלון ראוה. לא מעניין. גם אותי לא.

לאחר האליפות, לא עליה אני בא לספר, נותרים לנו שלושה ימים ברומניה. מטַיְּלים, מבקרים בטירתו של הרוזן פון דרקולה, רוכשים קשקושים רקומים ואחרים, ואז אני נזכר במעין הנעורים, תרופת הפלאים ובפֶיָת הגריאטרים פרופסור אנה אסלן זצוק"ל. כמעט נשתכחה המצוה אליה התחיַּבְתי, והרי שלוחי מצוה אינן ניזוקים.

בסמוך למלון אני מבחין בשלט גדול, farmacie, בית מרקחת. אני בדרך לַמִּצְוָה. בניין יפהפה, יצירה מוזיאלית. מבט קרוב מגלה שהכל מתפורר. גם הבתים האחרים. והעוברים והשבים? מבטם ריק, אדיש וחסר תקוה. דוגמת הַקַּנְקָנִיוֹת. הרוקחת, בשנות השלושים שלה, מזהה על פי מבטי העֵירני ככל הנראה את תַּיָּרוּתִי המוחצנת, ומבקשת לדעת, באנגלית מפתיעה, מה חֶפְצוֹנִי.

אני שואל בחשש אם היא מחזיקה באפטייק שלה מוצרי ג'רוביטל. היא מחייכת חיוך עצוב, ובתנועת יד גורפת היא מראה לי שניים וחצי קירות מתוך ארבעה. הכל ג'רוביטל.

"יש לך אמפולות זכוכית לזריקות?" אני מנסה את מזלי.

בתגובה היא פותחת מגרה מתוך ארון מגירות עליו כתוב באותיות קִדוש רומניהSeparat , ומגישה לי בדחילו וברחימו חפיסה בת תריסר אמפולות. היא בוחנת אותי כדי להחליט אם אני משלם בליי או בדולר, ומקבלת החלטה מושכלת, מבחינתה, "ארבעה דולרים בבקשה". אני עושה תחשיב מהיר בגדול, קצת פחות מששה עשר ₪. אולי טעתה והיא מתכוונת למחיר לאמפולה.

"החפיסה המלאה?". שלא תהיה טעות חס וחלילה. היא מאשרת שזה המחיר.

"אם כן, תני לי בבקשה ארבע חפיסות", אני מבקש בנדיבות מתחייבת.

"יש במקרה גם קרם ג'רוביטל?"

אני חש בזלזול מופגן כלפי בורותי המדהימה ביחס למוצר היצוא הפרמצאוטי הרומני מספר אחד, הידוע ומפורסם בכל העולם. "בודאי", ושוב תנועת היד החובקת קירות.

הגברת פותחת מתחת לדלפק דלת ומוסרת לי חפיסה מנוילנת של שש קוּפְסִיוֹת לבנות, כל אחת בקֹטר של כחמישה ס"מ ובגֹבה של כארבעה ס"מ. "שלושה דולרים בבקשה". כאן אינני טורח לברר אם המחיר לחפיסה או לְקוּפְסִית.

"אם כן, תני לי בבקשה שש חפיסות", אני ממשיך בנדיבות הַתַיָּרִית שלי. מחשב שישאר דולר לתשר משלושים וחמישה ₪. אחרי שאלך כנראה תקח חופשה לשארית היום. היא מרוויחה כנראה מספיק מהמליונר הישראלי…

הרוקחת עוטפת את הכבודה בניר עתון, ומניחה בשקית ניר. "בבקשה ותודה רבה לך" היא אומרת באסירות תודה אמיתית בראותה שאני מותיר דולר שלם בידיה.

בדרכנו לשדה התעופה, שמח על רכישותי המוצלחות ועל כי עתה יש ברשותי מתנות לרוב לכל בנות משפחתי ומשרדי, כמו גם לעתיד לבא, ובמחירים מצחיקים, ועל כן בדיוטי פרי בשדה התעופה יש לעשות מקצה שפורים. עוד מספר חפיסות משני הסוגים לא יזיק. דא עקא, המחיר בשדה מרקיע שחקים. במקום ארבעה דולרים ששים דולר, ובמקום שלושה ארבעים. כמובן שאני מסתפק במה שיש. גם זה די והותר מדי, אני מרגיע את עצמי.

בבית, לאחר שאני פרישת הקורות אותי ברומניה, אני שולף בתנועת נצחון חפיסת קרם ג'רוביטל ומסביר את תכונותיו הנצחיות והמצעירות של מעין הנעורים הרומני Fântâna de Tineret.

לא עוברת דקה מעת שהקרם מוצא דרכו לפניה של זוגתי, ונשמעת הצעקה, "זה כל כך שמן, כל כך וזליני, אי אפשר להשתמש בזה. אולי כדי לשמן את המנעול, לא יותר מכך. זה זבל, עבודה בעיניים. תודה רבה. זה לא בשבילי". איזה מזל, אני חושב לעצמי, שקניתי לה בדיוטי פרי או דה פרפום של איב סאן לורן…

למחרת מתקשרת בבהילות הברכה, מבקשת לדעת אם משימתי צלחה בידי. "בודאי", אני עונה לה בגאוה, "בשבילך עד חצי המלכות". היא עונה בהתרגשות ובלהיטות, "איזה יופי. יש לי פגישה קרוב למשרד שלך בעוד שעתיים. אנסה להכנס למשרד לפניה". איזו פגישה ואילו נעליים, אני מהרהר.

מגיעה הגברת המטפחת למשרד מלאת התלהבות. אני מגיש לה שתי חבילות ארוזות בניר מתנה עם סרטים, מעשה ידיה להתפאר של זוגתי. "בבקשה אני אומר לך. מתנה ממני".

בחרדת קֹדש פורמת ברכה את קשורי הראשונה. ארבע חפיסות של תריסר אמפולות ג'רוביטל כל אחת. נשימתה נעתקת. מביטה בי בחיוך מנצח, ופורמת את השניה. ארבע חפיסות של שישית קופסיות קרם ג'רוביטל. היא מוחאת כפיים בעליצות, עיניה נדלקות. "כל הכבוד על המחשבה. כל כך הרבה? בשבילי?" ואחרי רגיעת מה, שואלת בחשש, "כמה אני משלמת?"

"אמרתי לך, מתנה ממני", באה תשובתי, מתבייש לגלות לה מה המחיר האמיתי.