מערכה ראשונה:

באחד הלילות שבין חמישי לששי, מתגלגל עבדכם הנאמן בְּנֵי בְּרָקָהּ, עיה"ק תובב"א, משתומם לגלות כי זה הזמן השוקק ביותר במשך השבוע ברחבי הקרת. נשים וזקנים, אברכים ובתולות, ילדים וטף, מסתופפים ברחובות ועסוקים ראשם ככלם בקניות ובהכנות לליל שבת. כל החנויות פתוחות משל היה זה חצות היום.

אני מוצא עצמי בבית אוכל – מעדניה בו מוצגים לאחר כבוד מטעמי המזרח. מזרח אירופה כמובן. חלות של מאפית וויז'ניץ, געפילטע פיש, רגל קרושה, קיגל, צימעס, כבד קצוץ, קרעפלאך, פופיקלאך, קישקע, טשולנט, מיני מאפה ותרגימא ומה לא. והריחות כובשים את הנחיריים ומהמים את הבטן, והעין אינה שבעה מראות.

אני מלקט לעגלת יד קטנה מספר דוגמיות, ופונה אל הקֻפָּה לשלם. עומדת ילדה כבת 12 והיא אשר על הכספים. כן, בת 12, יום אחד לא יותר. אני משלם ומביע פליאה על שאת כל תחשיב המחיר עורכת הילדה בראש. "אין פאַל איר האָבן אַ זעקל? יש לך במקרה שקית?" אני שואל.

"קיין געלעגנהייט. אין מקריות", עונה הדרדקית, ומכניסה את המוצרים שרכשתי לשקית ומגישה אותה לי.

"ביטע. קיין געלעגנהייט. בבקשה. אין מקריות.".

אני יוצא את בית האוכל ותוהה. אין מקרה? אלץ איז באקאנט און געשריבן? הכל ידוע וכתוב? כבר בגיל הזה לפילוסופית הצעירה יש התובנה הזו? אַלץ איז דירעקטעד פֿון אויבן? הכל מוכוָן מלמעלה? אולי הצדק אתה, לפחות בעיה"ק תובב"א, עולה בי הרהור של כפירה, או אמונה, הכל בהתאם לתפיסה.

מערכה שניה:

לעתים אני מצר על כך שאינני נגר. לא בגלל הקרבה לישו חו"ח, אלא בגלל המרחק מהנירות. עריכת דין היא מקצוע עמוס ניירת, תיקים, ספרים וקלסרים. שיער השיבה שלי יצביע על כך שאני זוכר עוד את תקופת מכונות הכתיבה. האחרונה שהיתה אצלי בשמוש היתה IBM כדורית, דו לשונית. פאר היצירה. היגואר של מכונות הכתיבה. הצעירים כיום אינם יודעים על מה אני מדבר, אבל יסולח להם.

ההדפסה היתה נעשית על דף מקור, ניר 60 גרם, ועוד שני העתקים, ניר 30 גרם. ניר רך, דק ושקוף כזה, כשבין השלושה שני נירות פחם, מה שמכונה בלע"ז ניר קופי. ניר קופי שחור להדפסה וכחול לכתיבה רגילה. לבני התשחורת ביננו או לצעירים שאינם יודעים את יוסף, דהינו את התקופה קודם עידן המחשב האישי, נפנה לטפסי הפקדה בחישבנק דהיום, שם ניר הקופי עדיין קַיָּם בחלק העליון הנתלש ונותר בידי המשתמש.

הדפסה באֹפן זה חסכה ניר רב, באשר התקונים נעשו בטיפקס. לא, לא הלהקה. חֹמֶר נוזלי לבן בבקבוק ננסי, והפקק נשלף עם מברשת טפולה בחומר. בדומה ללק צפרניים לנשים, המכסה את הטעון תקון, ועליו ניתן, לאחר התיבשותו, לכתוב או להדפיס את המתוקן.

כיום אנחנו מדפיסים, ושוב מדפיסים, ומידי יום מושמדים יערות גשם שלמים רק כדי ליצר את הניר. אין עוד ניר 30 גרם, אין תקון בטיפקס ואין שמוש לניר הפחם. הררי ניר בכל מקום, על אף הסריקה למחשבים. האנושות מאוהבת בניר. ככתוב בספר בראשית כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ נְיָר. אוף, סליחה, "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ". טוב, זה גם נכון. כלי תקוה שרִבּוֹנוֹ יקיים את הכתוב.

אז בקיצור, בתקופה ההיא, בעידן מכונות הכתיבה ובעת היותי נשוי מזה כמה שנים, את הניירת אני מטלטל ממקום למקום בתיק יד שקורין ג'יימס בונד, כיאה לאדבוקט, אולם לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן, כמובהר בספר משלי, והתיק מתבלה, ויש להחליפו.

לקראת יום הולדתי אני מחליט להעניק לעצמי מתנה, כי כידוע המתנות שאנו קונים לעצמינו הן הטובות והמהנות ביותר. בפעמים בהן אני אמנם מפנק עצמי, המוכר מתבקש לארוז היטב ויפה את המתנה, עם סרט והכל, כדי שאופתע עם פתיחת העטיפה. לא. אינני כותב לעצמי פתק עם ברכה. אין צרך להגזים.

באחד מימי הששי, בהם עדיין עבדנו ששה ימים בשבוע, בדרכי לדֹאר אלנבי אני פוגש ברחוב מִקְוֶה ישראל את חנות התיקים והמזוודות הותיקה של אַלְטֶר. עסק מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת שעדיין מתנהל מאותה חנות. נכון, כיום יש סניף נוסף ברחוב מנחם בגין. בחלון הראוה אני מבחין בתיק מזודה, כפול בעביו מתיקי הבלוי, עם גלגלים בתחתיתו וידית נשלפת בצדו המאפשרת גרירתו בנוחות. "זה התיק לו יחלתי", אני מהרהר ביני לביני, "ואפשר אפילו לדחוס בו שלושה – ארבעה קלסרים. זה בדיוק מה שרשם לי הרופא".

אני נכנס, קונה את התיק בהנחה משמעותית, שכן מסתבר שהזבן מכיר אותי מהקראטה, נוטל את התיק עמי בשמחה גלויה וממשיך בעִסוּקַי.

מגיע הביתה, מחנה את המכונית ומריח את ריחה המענג של החלה מעשה ידיה להתפאר של זוגתי המנוחה. אני עולה הביתה הזוי ניחוחות, חושב על פרוסת החלה המרוחה בחמאה שעוד שניה תבא אל פי, והרוק ניגר מזויות פי. נכנס הביתה, ומי מצפה לי, מונח אחר כבוד על השֻלחן בפינת האוכל? נכון, תיק זהה לחלוטין, מתנה מזוגתי המנוחה. אותו התיק בדיוק…

לאחר קריאות התפעלות, מילות תודה נרגשות, והשוואת מחירים, הוסכם כי התיק שנתתי לעצמי מתנה ליומולדת ישאר והשני יוחלף, כי מחירו יקר בהרבה.

מקרה? אין מקריות כידוע. או שלא.

מערכה שלישית:

אנחנו מסבים במסעדה מזרחית, שני עמיתים למקצוע, מנגבים חומוס, שותים לימונדה קרה ומספרים זה לזה חויות משותפות; קליינטים, עורכי דין, שופטים, פסקי דין ומה שביניהם. "תשמע קטע", שח עמיתי, "קבלנו פסק דין מעצבן. הוגשה תביעה נגד לקוח של המשרד שלנו על הסך של 42,000 $ בגין דמי תווך, והוא הפסיד. כבוד השופטת פסקה כנגדו 30,000 $ שכר טרחה. מה זה? בטח חשבה על 30,000 ₪ ולא $ וזה מה שיצא לה. אבל ערעור על שכר טרחה הוא קשה במיוחד כידוע…"

"ומה עשיתם?" אני שואל בענין תוך לקוק ממוצמץ של האצבע שנטבלה בחומוס.

"הרמתי טלפון לעוה"ד של התובע. הוא בהגינותו הודה כי הוא ער לבעיתיות של הפסק. לאחר מחשבה הוא אמר, שלח כמה שאתה רוצה".

"יפה מאד מצדו", אני מאיר, "וכמה שלחת?"

"מחצית משכר הטרחה הפסוק, ועוה"ד הסכים באדיבותו הרבה שזה סכום הולם את המקרה."

"באמת היה לך מזל שנתקלת בעו"ד הגון", אני אומר. "לא כֻלם כאלו".

כשמונה שנים לאחר האינצידנט האמור, אנחנו מגישים בשם לקוח תביעה גדולה נגד חברה המיוצגת ע"י עוה"ד האדיב, אתם זוכרים, זה שהסכים לקבל מחצית משכר הטרחה הפסוק. הליך גִשור אינו צולֵח, מסִבָּה שאינה ברורה לי שכן ההגנה אינה אלא הגנת בדים שכל מטרתה למשוך זמן, ואנחנו מתייצבים על מסמכינו, לקוחותנו ועדינו בפני כבודו לישיבת הוכחות. קודם שאנחנו נכנסים לאולם, פותח עוה"ד ואומר בהאי לִשְנא, "הלקוח שלי שקל היטב את סִכּוייו והגיע למסקנה שהוא מוכן לשלם את סכום התביעה."

"מצויין", כך אני, "ומה לגבי ההוצאות ושכר טרחה? הרי זה תיק כבד ביותר, והלקוחות שלמו שכר טרחה משמעותי, והם מחוייבים עוד להשלים".

"אבל זו פשרה", מחזיר לי ידידי המלומד…"

"מצטער. לא עשינו את כל הדרך לְחִנָּם. לצֹרכי הפשרה בלבד אהיה מוכן להעמיד את שכר הטרחה על 8% מסכום התביעה, בתוספת מע"מ, וכמובן החזר אגרה, או שלא תהיה פשרה. כל הצדדים כאן, ואני מניח שהתיק יסתיים היום", אומר אני בפסקנות.

"תראה", מנסה הוא, "5% ולא גרוש אחד יותר".

"סליחה. לא. הלקוח מחוייב ליותר. אין מצב."

"אתה יודע מה? נשאיר לשִקּוּל דעת בית המשפט", כך המלומד.

"תשמע", כך אני, "הלקוח שלי אומר שהוא אינו מוכן להמר על רגל של סוס או על ראש של שופט. הוא איננו מוכן להשאיר לשקול דעתו של כבוד השופט עניין זה."

השיחה מתלהטת, ובסופו של יום, למרבית פליאתי, מסכים מרשי לכך שבית המשפט הנכבד יפסוק בענין ההוצאות ושכר הטרחה.

ומה רוצה הגורל? לא סליחה, יד המקרה, או שוב סליחה, אין מקריות. ירום הודו פוסק שכר טרחה בשיעור של 15% מסכום התביעה, בתוספת מע"מ והוצאות… תשומת לבו של הקורא הנכבד מופנה לעובדה שבמקרה כזה של הסכמה אין מקום לכל ערעור כמובן…

"זה לא הגיוני", כך עמיתי, "רצית 8% והשופט נתן כמעט כפול! "

"אבל זה היה מיזמתך! אתה יודע מה?", אני שומע את עצמי מצטט לידידי המלומד, בזכרי את הגינותו בתיק לעיל, "שלח כמה שאתה רוצה…".

ללא אומר ודברים מתיישב לקוחו וכותב שיקים על פי פסק הדין, וסכום שכר הטרחה מחצית מהסכום הפסוק. 7.5% בתוספת מע"מ…

אנחנו לוחצים ידיים, הכל מוסכם, שריר וקיים, ובא לציון גואל.

חזרה במשרד. אני מעלה את שני חברי המלומדים לשיחת ועידה. "היום החזרתי לך חוב. כך אני לעמיתי מהתיק הקודם. כשם שגמל לך גמלתי לו."

התובנה שלי היא פשוטה. העולם עגול. בטבע שוררים חוק שִמור החומר וחוק כלים שלובים. שווי המשקל חייב להשמר. עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן. כפי שאמרו חכמים, במידה שאדם מודד – בה מודדין לו, או כדברי איוב  "כִּי פֹעַל אָדָם, יְשַׁלֶּם-לוֹ; וּכְאֹרַח אִישׁ, יַמְצִאֶנּוּ". מעשה טוב או מעשה רע נענה במשקל נגד כדי להחזיר את האזון. בדרך כלל איננו מודעים לכך שהחיוב מזוכה והזכוי מחויב, כיון שמשקל הנגד נופל אולי במגרש של מישהו אחר. לעתים אנחנו יודעים. אבל, כפי שלמדתי מהצעירה מעיה"ק ב"ב תובב"א, אין מקריות…

מערכה רביעית ואחרונה:

לאחר פטירתה בלא עת של אשתי המנוחה, ועל פי מצוותה, מכרתי את דירת הגג הגדולה שלנו בהרצליה ורכשתי דירה צנועה למגורי בבנין ברמת גן בו שוכן משרדי. "איכות חיים היא מגורים ליד העבודה", כך נהגה לאמר, הגם שבמשך 32 שנה נסעתי הלוך ושוב הרצליה – רמת גן – הרצליה. לפי חִשוב גס בִּליתי שנה וחמישה חדשים נטו על הכביש. שלא לדבר על הדלק, והבלאי, ואבדן זמן עבודה ופנאי…

אז הדירה נמכרת, ואני עובר להתגורר בדירה שכורה בסמוך למשרד עד שהדירה שרכשתי למגורי תתפנה. נוטל עמי מבין פריטי הרהוט ארון קיר גדול בו שמונה דלתות הזזה ששכן אחר כבוד בחדר השינה בביתנו בהרצליה. הארון מפורק לחלקי חלקים ומותקן ע"י המובילים במרפסת הדירה הזמנית, שם הוא ממלא את יעודו בדרך הטובה ביותר האפשרית במשך שנתיים וחצי.

דירת הקבע שלי מתפנה ואני מזמן שוב את המובילים הנאמנים. כל החפצים נארזים ומוטענים על המשאית, וארון הקיר נותר למעצבה בינתיים. אני מתקשר לבעל הבית, המשכיר. "תשמע. במרפסת של הסלון יש ארון קיר גדול שהבאתי כשעברתי לכאן. שמונה דלתות הזזה. אין לי צרך בו שהרי כתוב, וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן; וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. אתה הרי מתכון להשכיר את הדירה. תשאיר אותו לשוכרים בכח. אם עדיף לך שאשאיר את הארון, בבקשה. אינני דורש תשלום עבורו".

"לא, לא צריך", אומר לי בעל הבית, "תפַנה בבקשה את המרפסת ותחזיר לי את הדירה כמו שכתוב בחוזה, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ…"

אני פונה אל המובילים ומבקש מהם לפרק את הארון, להוציאו מהבית ולזרוק את חלקיו בפינת הרחוב מקום שם מונחים הפריטים הגדולים הנאספים ע"י עובדי העיריה מידי יום שני בשבוע.

כל הכבודה שוכבת לבטח בבטן המשאית ומשטחי הארון ומדפיו, מונחים אלו על אלו כאבן שאין לה הופכין, מצפים לגאולה מידי משיחי מחלקת שפ"ע. מתייצב בפני ראש קבוצת המובילים, מוסר לי שני דולרים מקופלים פעמיים, ואומר, "כשפרקנו את הארון נפלו השְנֵי דולר. הם שלך. קח בבקשה".

אני מישר את הקפלים, מגהץ את השטרות באצבעותי מעל משטח השיש במטבח. אני רואה לתהמתי הרבה ולנִשְנָקות גרוני את המילים, "רפאל מזל אמא" בכתב ידו של אבי המנוח רפאל בר יהודה מנדלמן זצ"ל בשול הימני השטרות.

אינני יודע מה לחשוב. אני זוכר שאבי עליו השלום, אשר נפטר בלא עת בשנת 2000 למניינם, היה נוהג לעתים לתת לי דולר, שניים או ארבעה (ארבעה ביידיש זה פיר. משמעות המילה גם נסיעה) כאשר נסעתי לחו"ל בבחינת, תן צדקה בסכום זה כאשר תגיע למחוז חפצך, ובכך אתה שליח שלי למתן הצדקה, ושליחי מצוה אינם ניזוקים, וגו'.

אני מתיישב על הרצפה הקרה, בשרי חידודין – חידודין, וגופי צמרמר. אחותי שתחיה מצטרפת להתרגשות ולבכי. שנינו יושבים ועינינו דומעות. אבא משגיח מלמעלה, אחת עשרה שנה לאחר היאספו לעולם שכלו טוב, מאחל לי מזל בדרכי החדשה. מדהים. והכיצד לא נפלו הדולרים מהארון בעת שעברתי לדירה הזמנית והארון פורק לגורמים והורכב שוב? ואיך נשמרו ? פלא על כל פלא…

אני עובר לביתי החדש, ומגיע הזמן לקבוע מזוזה על דלתות הבית ככתוב "וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". הבנות במשרד מבקשות לשמח אותי במעבר ומעניקות לי במתנה מזוזה כשרה למהדרין, מכסף טהור. אני מזמין את דוד מוישה לכבד אותו במצוות קביעת המזוזות.

לאחר מחשבה, ומתוך כִּבּוּד אב, אני מצפה את שני השטרות בנילון, שקורין בלעז קפסולציה או למינציה, ושטר אחד מגלגל מעל הקלף ומתקין את שניהן יחד במזוזה. מבקש מדוד מוישה לקבוע את מזוזת הכסף בפתח הבית, כדמו"י, אולם הוא מתמהמה. "אינני בטוח אם מותר…", כך הדוד. "אולי אסור להוסיף כלום לקלף?".

בהיותי בור ועם הארץ בהלכות מזוזות, אני מתקשר לכבוד הרב הידוע כסמכות הלכתית, בין היתר, בעניני מזוזות, ואף חזה בנסים. בהתרגשות אני מבקש לדעת, "אם אפשר להביא בפני כבודו מקרה שארע ולשאול בעצתו בענין הלכות מזוזה".

כבוד הרב כמנהגו, בוטח ומשרה רגיעה, "בבקשה, בבקשה, מר מנדלמן, עד חצי המלכות".

אני מספר בהתרגשות חוזרת את מעשה הדולרים, חי את הארוע שנית, ומציב בפני נציגו של רִבּוֹנוֹ את השאלה העומדת ברומו של עולם, "מותר או אסור?", וכבוד הרב מכחכח בגרונו בהנאה. "אבא המנוח היה צדיק גדול. זכית. יש לי בקשה. אתה מתיר לי בבקשה לספר את מעשה נס הדולרים בבית הכנסת?"

"בודאי ובודאי, כבוד הרב, לכבוד יחשב לי הדבר."

"אז ככה. המזוזה היא הקלף. הבית אינו ולא כלום. אין בו כל קדושה וכל תפקידו לשמור על הקלף. גם הברכה של אבא תשמור על הקלף. הכל כשר למהדרין. ואגב כשר, יש וִכּוח בין חכמים אם מותר להכין את הבית של המזוזה מעצם של חזיר. מותר? אולי כן, מצחין? בודאי." כבוד הרב הנכבד מסיים בצחוק מתגלגל, מרוצה מהבדיחה של עצמו.

נרגע דוד מוישה, וקובע את המזוזה בבַרכוֹ כמתחייב "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על קביעת מזוזה", והוסיף כמהדר, "ברוך אתה ה` אלוקינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".

אז יש מקרה? יש יד מכוונת? נסיוני הדל מראה שאין לדחות את האפשרות על הסף. אבל מה שברור הוא שככל שברכתו של אבי המנוח סייעה לי היא לא סייעה למזוזה עצמה, שכן היא נגנבה מספר חדשים לאחר מכן. לא להאמין. מי גונב מזוזות? חבל שלא קבעתי את המזוזה הזו בפתח חדר השינה ובפתח הבית מזוזה רגילה.

אבל אל דאגה. הדולר השני עם כתב ידו של אבא שומר עלי מעל דלת המקרר שם הוא צמוד בעזרת מגנט. שרק לא יגנבו לי את השטר עם המקרר…