נאום הגבר

ביוני 1982 נכנס צה"ל ללבנון במסגרת מבצע אורנים קטן שהפך לאורנים מפלצתי, ולמלחמת שלום הגליל (של"ג), כדי לבער את קיני המחבלים, והספור ידוע. העילה למלחמה היא ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, בירי קצר טוח, מאש חולית מחבלים מטעם ארגון הטרור של אַבּוּ נִדַאל.

הרכב האוכלסיה של דרום לבנון באותה עת מגוון, חתך מייצג. כחצי מליון מֻסלמים שיעים, 100,000 סֻנים, 80,000 פלסטינים במחנות, 200,000 נוצרים וכן 50,000 דרוזים.

אַלְכַּתַאאִבּ אללֻבְּנַאנִיֶּה, הפלנגות הנוצריות בלבנון מחומשות ע"י צה"ל, ואפילו מדיהם צה"ליים למעט העובדה שעל הכיס הימני של החולצה היה מודפס "אלכתאאב אללבנאניה" במקום "צה"ל".

אנחנו מתמקמים בעיירה כַּיְפוּן, בוילה רחבת הידיים של אַחְמַד אלשֻקֵירִי, יושב הראש הראשון של ארגון השחרור הפלסטיני (אש"פ) אשר במרתפו החצוב בסלע מאוחסנים כמאה אלף בקבוקי יין השווים הון עתק. אבל זה לסִפּוּר אחר.

בין הכוחות הלוחמים של צה"ל גם סיירת 300, יחידת המיעוטים שחלק הארי שלה דרוזי, אם כי משרתים בה גם צ'רקסים, בדוים ויהודים. שלוש שנים לאחר הדברים המובאים כאן, היא הופכת לגדוד חרב.

בתֹקף הכרותי וידיעתי את שפתו הנעלה של הקֻראן, אני נקלע למצב בו אני משמש מעין מושל של 21 עיירות הסמוכות לכיפון, כעַיְטַאת, עַאלֵי, בַּחַמְדוּן ובַּיסוּר. אצלי מתנקזות התלונות והבקשות של התושבים ושומה עלינו לטפל בהן כגוף המוחזק אחראי בעת המלחמה.

בשלב מסויים אנחנו ערים למחסומים בהם הנוצרים מתנכלים לתושבים המסלמים והדרוזים, תוך אצטלת גִבּוּי כביכל מצה"ל ומדינת ישראל, ועולה חשש למעשי רצח, וכן גם שתהיה תגובת נגד דרוזית אלימה בה עלולים להשתתף, שומו שמיים, אחיהם של הדרוזים הלבנוניים, חיילי סיירת 300.

על מנת למנוע את האפשרות המחלחלת לסכסוך דמים במשמרתו, מבקש המפקד, שלא נזכיר את שמו מחמת כבודו שבמקומו מונח, לכנס את ראשי העיירות ולהבהיר להם, חד וחלק, שהתנהגות כזו לא תסבל, ובקצור, כדבריו האלמותיים "לתת להם בראש".

למגִנּת לבנו הרבה, ובהחלט שלא לטובת מדינתנו הרכּה בשנים ולמודת הסבל, ראשיה ושועיה, כמו גם מפקדיה הבכירים, אינם מטריחים עצמם, כטעות שרשית וקרדינלית עליה זועק הנביא שנים ארוכות לריק ולשוא, ללמוד את שפתם של בני דודנו כדרך להבנתם, והם נזקקים לשרותי מתורגמן. במקרה זה של המושל המקרי, עבדכם הנאמן. ומזל גדול שכך הוא.

יומיים לאחר מכן מתכבדים ומתכנסים כל ראשיהן המכובדים של העיירות האמורות, רֻבּם בגלאביות ועבאיות חגיגיות, מיעוטם גם בג'קטים מערביים באֹרכים משתנים, חלקם מצויידים במַסַאבִּח, מחרוזות תפילה, שלושה מהם חבושים טַקִיָּה ושניים עַמַּאמַה לבנה מסימני החג'.

"תרגם אותי מילה במילה, שלא תהיה אי הבנה אצל איש מי בעל הבית כאן, ומה יקרה אם לא יציתו", כך המפקד העליון הנחוש והצודק תמיד. לדעתו המאומנה.

"אפשר בבקשה משפט משפט ולא מילה מילה? זה לא קל, אתה יודע. אבקש שתעשה הפסקה אחרי כל משפט כדי שאוכל לתרגם", כך אני בהכנעה.

"חמש חמש. רעיון מצויין".

שנינו ישובים מאחורי שלחן גדל מידות עליו כתב בודאי אחמד אלשקיירי את האמנה הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"פ, ואשר נפטר שנתיים קודם ספורנו. כבר לא נוכל לשאול אותו אם אמנם כאן זה היה. ממולנו, ישובים על כסאות מעץ אדום ומרופדים בהתאם, גביהם לשלושת קירות החדר גדל הממדים ראשי העיירות הנכבדים.

על הקירות תלויות קליגרפיות ערביות מסולסלות, ממוסגרות זהב, תמונות של בעלַבַּית במחיצת אישים ערבים מכובדים ביניהם גמאל עבדאלנצר ומלך סעודיה, ודגם של אַלְחַרַם אלשַּרִיף, מסגד אלאקצא. הרצפה עטויה שטיח פרסי יקר ערך, ארוג משי, מקיר לקיר, בטח עלה הון תועפות.

אני סוקר את כל הנוכחים. יש מהם המוכרים לי משיחות ומפגישות עובר לכִּנוּס הנוכחי, וש מהם המוכרים לי רק בשמם ובתֹארם.

אני שרוי בדילמה חריפה; האם לתרגם לערבית מדוברת? כאן יש לי חסרון גדול להבנתי המוגבלת. השפה הערבית הלבנונית עדיין אינה שגורה על פי. השֹּני בינה לבין הפלסטינית אינו משמעותי וכל השומע יבין, ממש כפי שאין לי בעיה להבין את הלבנונית, אבל זה לא יהיה מקצועי, אני מחליט. אַבּוּי ואַח'וּי, אבי ואחי בפלסטינית, בַּיִי וּחַ'יִי בלבנונית.

לפיכך, גם בלית ברירה וגם כדי להראות לקהלנו שהידע של הישראלים בערבית אינו נופל משהם, ויתכן אף עולה עליו, אני מחליט לתרגם לשפה הערבית הספרותית, עם נקוד סופי מלא ומדוקדק.

"שלום רבותי", פותח מפקדי, "אַלסַלַאםֻ עַלַיְכֻּם וַרַחְמַתֻ אללהִ וּבַּרַכַּאתֻהֻ, סַאדַאתִי רוּאַסַאאֻ אלְבַּלַדִיָּאתִ אלְמֻחְתַרַמוּןַ" אני מתרגם במליציות יתר, "שלום עליכם ורחמי אללה וברכותיו, רבותי ראשי הערים המכובדים".

והמפקד ממשיך בנאומו חוצב הלהבות. אני כותב את המשפט הבא היוצא מפיו, ואזני מצִלּוֹת. תרגום מדוייק יביא אותנו ללא כל ספק אל עברי פי פחת, ואל התמרדות ברורה. מה לעשות?

נו טוב. אינני דפלומט, אבל הכשרתי היא בעריכת דין ולטעון בבית המשפט אני יודע. החלטתי המיידית היא לתרגם את דבריו ולהביאם למקום הנכון, כך לטעמי, על מנת שלא ליצור חִכּוּכים מיותרים.

כדי להצדיק את החלטתי בעיני עצמי אני מצטט בלחש מספר קֹהֶלֶת "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים. טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב", וכן מספר משלי "מַעֲנֶה-רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר-עֶצֶב יַעֲלֶה-אָף. לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים, יַבִּיעַ אִוֶּלֶת".

המפקד מדבר, אני כותב כל משפט, מתרגם לי אותו לספרותית. הכי ספרותית שאני מכיר, ומתרגם לקהל. הס. איש אינו מוציא הגה מפיו.

הנאום הבנוי לתלפיות מגיע לקצו. ראשי הערים הנכבדים מביטים זה אל זה. לנאום כזה הם לא צפו. אני מקווה שתרגמתי היטב.

"יש שאלות?" שואל הנואם, "הַלְ תֻרִידוּןַ אַןְ תַסְאַלּוא אַסְאִלַתַן אַוְ תַטְלֻבּוּא טַלַבַּאתִן מִן חַצְ'רַתִ אלְקַאאִדִ?" האם ברצונכם לשאול שאלות או לבקש בקשות מכבוד המפקד?" אני מתרגם היטב.

שקט. מי שישאל או יבקש עכשו חייב לעשות זאת בשפה ספרותית מדוייקת, שאחרת עֵיבּ. בושה.

רק שניים מהנוכחים מעזים לשאול ולבקש. השני שבהם עושה שלוש שגיאות נקוד בדבריו. אני שומע חחחחח, ורואה מספר מהנוכחים המבחינים בטעויות שואפים תוך חרחור. המצרים קוראים לזה שֻחְ'רַה, נחירה מזלזלת. עולות בי מיד שתי תובנות. איש לא יקום לדבר עוד, וכי כלם יציתו לבקשותיו – דרישותיו, המרוככות משהו בתרגומי, של המפקד.

אני מתרגם את דבריהם כמו את דברי המפקד בדיפלומטיות הנרכשת במהלך המפגש.

אין עוד שאלות. המפקד ואני נעמדים בצד הפתח, כהורי הזוג הצעיר, והיוצאים לוחצים את ידי וממלמלים שֻכְּרַן, תודה, ובּחַ'אטְרַכּ, ברשותך, ואנחנו נותרים בגפנו.

"ראית? ככה צריך להתיחס לאלו. ביד קשה אבל בהגינות. הם מבינים בדיוק מי שולט כאן."

"אתה צודק לגמרי, המפקד", כך אני, בענוה ובפרגון, "עבר מצויין".

"אבל דבר אחד אינני מבין", ממשיך מפקדי הנבון, "מדוע לחצו את ידך ולא את ידי? הרי אני המפקד ואתה בסך הכל המתורגמן?".

"זה בגלל הכבוד שהם רוחשים לך. ככה זה מקובל אצלם. זה בגלל הכבוד".

ההסבר מתקבל בחיוך מסופק. איזה מזל.

נ.ב.,

בחדש ספטמבר, מספר שבועות לאחר המאורע לעיל, נרצח בשיר ג'ומאיל, נשיא לבנון, לשעבר מפקד הפלנגות, אשר נבחר לנשיא אך חדש קודם לכן, בתמיכת מדינתנו הפקחית. כוחותינו בפאתי בֵּירות, ועל הפלנגות תחת פקודו של אלי חֻביקה מוטל לחסל את המחבלים הפלסטינים המסתתרים במחנות הפליטים.

ומכאן הטבח בצברה ושתילה. והיתר הסטוריה.