כדברי שר המשקים, אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. ילדותנו עברה עלינו בנעימים, לפחות הנוסטלגיה משרה תחושה כזו, אבל אני זוכר שכך היה, ממש, עוד לפני עידן הטלויזיה, המחשב, הטלפונים הניידים… מה טלפון נייד? לטלפון חכינו תשע שנים!, טרם היות משחקי המחשב והטלויזיה ועוד בתקופה שאנשים דברו זה עם זה ישירות, כן, פנים אל פנים, כשהילדים היו מבלים ומשחקים מחוץ לבית, מתרוצצים, מטפסים, קוטפים סכך לסֻכָּה ולא קונים…
אבל רגע, אינני רוצה להקדים את המאוחר. המשחקים היו מוחשיים ולא ממוחשבים, ממש כמו האנשים. לא היו ילדים וירטואליים המקושרים נימיהם ונשמתם לסמארטפונים ולמחשבים, אלא ילדים ממש. לא, לא, זה לא היה בתקופת הדינוזאורים, זה היה בשלהי שנות החמישים ותחילת הששים. של המאה העשרים.
שחקנו בחמור ארוך, תופסת, מחבואים, גוגואים, ג'ולות, שיש מקומות שם הן נקראות בלורות ובאחרים בנדורות, חמש אבנים, פינות, סטאנגה, דודס, מחניים… העיקר אני זוכר את החֹפש. השכנים הכירו זה את זה, בִּקרו ללא קביעת פגישה מוקדמת בבתים שלא תמיד דלתותיהם היו נעולות, הדירות היו קטנות וגרנו חמש נפשות בשני חדרים כשבלילה אמא ואבא היו פותחים את הספה והסלון הפך לחדר השינה שלהם, ואנשים לא התלוננו. הממון לא היה מצוי בשפע, לאף אחד לא היה הרבה וההורים עבדו קשה, אבל ככה זה היה אצל כלם.
את הקורקינט בנינו מקרש של ארגז, עם קוגֶלָאגֶרים, החלב נמכר מתוך כדים גדולים שהביא החלבן ואחר כך מבקבוקים שהונחו ליד הדלת ומהם לקקנו את שכבת השמנת אותה שלפנו עם הזרת בסבוב, הסכינים הושחזו ע"י השלאייפער שהיה מגיע על תלת אופן עליו היה מורכב גלגל תנופה להשחזה ומכריז "שלאייפער, שלאייפער", האלטע זאכן מסתובב ברחובות וצועק מלוא ריאותיו "אלטע זאכן, אלטע זאכן" ורוכש רהיטים וחפצים ישנים ולא היה יד 2, הנפט נמכר ע"י רוכל שהגיע עם מכונית-מיכלית, המקרר נטען מבלוקי קרח שנרכשו מעגלתו של מוכר הקרח שהיה מגיע עם סוסו הזקן, היו רק שלושה סוגי לחם: שחור, לבן וקימל, ורק סוג אחד של נקניק, ולא היה סופרמרקט אלא חנות מכֹּלת, ואיש לא שמע על קַניונים.
ואֹפניים? רק לבר מצווה קנו לי אֹפניים ICM תוצרת הארץ, עם סמל של גמל, ולא היו בנמצא אֹפניים עם שמונה עשר הילוכים או חשמליים, והייתי מלך העולם, עצמאי סוף סוף…
אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר על חג הסֻכּות שאנו שרויים עכשו בעיצומו. לא היו סֻכּות לנצח, סֻכּות נחלים, סֻכּה לתמיד. את הסֻכּות בנינו אנחנו, הילדים, במו ידינו. החוויה וההתרגשות היו עצומות. מאתרי הבניה בסביבה היינו סוחבים סנאדות, קרשים של בניין, ובמגרש הריק מול הבית שלנו, בשכונה תל אביבית, הסֻכה היתה נבנית לאֹרך מספר ימים. בשלב הראשון בנינו מסגרת קרשים על האדמה, אליה חוברו העמודים במסמרים, ואלו חוברו למעלה במסגרת קרשים נוספת. כל קיר קִבּל חזוק של סנאדות בצורת איקס כדי שיחזיק. כמובן שהיתה גם דלת באחד הקירות. פתח ולא דלת. אחרי שהשלד היה עומד לתפארת, כל ילדי השכונה היו מביאים מהבית שמיכה או סדין, והקירות היו מכוסים והסֻכה היתה סגורה ונוצר בית מפלט לכלנו.
והקשוטים? מה, כמו היום שהכל קונים בחנות? מה פתאֹם. היינו גוזרים רצועות רצועות מנירות צבעוניים אותם היינו מדביקים בדבק של קמח ומים, השרשראות היו נתלות בתוך הסֻכה, והיא היתה מקושטת מעשה ידינו להתפאר.
את הסכך נסרנו מעץ הדקל שהיה בשכונה, תוך סכון נפשות ממש. טוב זה לספור אחר.
אכלנו בסֻכה ארוחת ערב, חלקינו אף היה נשאר לישון בה וסופרו ספורים… אבל על מה רציתי לספר? אה, כן על מקרה הסֻכָּה.
אז ככה. אצלנו בשכונה, בבית בתחילת הרחוב התגורר הרֶעבֶּע. זקן בן מאה, לפחות כך חשבנו, בעל זקן לבן ועיניים כחולות וטובות. אצלו בבית בקומת הקרקע של בנין בן שלוש קומות היה בית הכנסת בו שהוא שִמּש כרב וחזן. בראש השנה ובימים הנוראים נהגנו להצטופף מחוץ לבית הכנסת ולהאזין לתפילות, לזמירות, לתקיעת השופר, לכל נדרי…
משהסתיים חג הסכות היינו מפרקים את הסֻכה, הסדינים והשמיכות היו חוזרים לבתים השונים, שרשראות הקשוטים היו נקרעות באֹפן טִקסי, והכל היה חוזר למקומו בשלום עד לשנה הבאה.
אלא מאי? באחד מחגי הסֻכות העלה יורם, אחד מהחבר'ה המובילים והמשפיעים בשכונה שלימים היה לאלוף בצה"ל, רעיון גאוני. "בואו ננסר את רגלי הסֻכה, נישא אותה ונניחה לפני בית הכנסת. איזה צחוק יהיה כשהרֶעבֶּע יצא ויראה את הסֻכה".
אז זה בדיוק מה שעשינו. נסרנו את רגלי הסֻכָּה, ועשרה מאתנו או יותר שנסנו מתניים ונשאנו אותה אחר כבוד אל מול ביתו של הרעבע, שם הנחנו אותה והתחבאנו.
לא עברו מספר דקות והרֶעבֶּע יצא מביתו עם בקבוק ביד. ראה את סֻכת הפלאים שהופיעה לו כך פתאום באמצע היום, הפיל את הבקבוק בקול צווחה דקה, הסתכל מעלה לעבר השמיים במַלמלו בדבקות תוך כדי תנודת הגוף בכוונה גדולה, "נוֹדֶה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ, עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל-יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל-עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. הַטּוֹב! כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, הַמְּרַחֵם! כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ, מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ…..", ונפל מת.
כֻּלנו נבהלנו, רצנו אחוזי פניקה, תפסנו ברגלי הסכה וברחנו אתה כל עוד רוחנו בנו אל מקומה הקבוע במגרש, וכל אחד ואחד נס על נפשו לביתו מחמת החשש שתדבק בנו אשמת הרצח…
בערב, ירדנו אחד אחד והתגנבנו באין רואה, פרקנו את הסֻכה כמנהגינו בקדש, ונצרנו את הסוד הנורא בלבותינו שנים רבות.
אבל לא לעולם חֹסן, ואירועים מהעבר יש להם תכונה לצוץ ולנשוך בעקבינו, לעתים לטוב ולעתים פחות.
כשהגעתי לגיל כ"ו שנים, ועמדתי להתחתן, קבענו מפגש אצל כבוד הרב שעמד להשיאינו. רב מכובד מאד, שלא נזכיר את שמו מחמת כבודו, ומחמת זה שאינני רוצה להשבית שמחות, והמבין יבין עוד רגע קט.
אנו מסֻבִּים אצל כבוד הרב במרפסת, אצלנו בשכונה, משקיפים על ביתו של הרֶעבֶּע לשעבר, כשאני מהרהר ביני לביני במעשה המרכבה, כלומר הסֻכה, כשלפתע אומר לי כבוד הרב, "איר זען איבער דאָרט? אתה רואה שם ממול? דאָרט געלעבט אַ הייליק טזאַדדיק, שם היה גר רב צדיק קדוש. הוא היה מקובל"…
"מה היו המקובלות והצדיקות שלו, כבוד הרב?" שאלתי כמִתַּמם.
"נעשה לו נס. איך געהאט די פּריווילעגיע צו וויסן אים, היתה לי הזכות הגדולה להכיר אותו. הוט ער איז געפֿאַלן א סוקקאַה פֿון הימל, ירדה לו סֻכה משמיים. יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ. יש עדים. דערנאך האט ער געמאכט מיראַקאַלז, ולאחר מכן הוא חולל נסים ונפלאות. התיר עגונות, זווג זווגים, לעקרות רבות היה פרי בטן אחרי בקורן אצלו, החזיר מאור עיניים לסומים…. קדוש ומקובל גדול היה". פניו של כבוד הרב נהרו, "אני מקווה שנזכה עוד לחזות בזיו פניו. מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים", מלמל כבוד הרב לעצמו, בעודו מהרהר בנפלאות הבורא וככל הנראה שוכח מקיומי.
כמעט התפרצתי וספרתי את הספור האמיתי, והרגשתי ממש כמו ירמיהו הנביא באמרו, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי; וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל. .. לגלות או לא לגלות? To be or not to be , אם לצטט את ידידנו המלט, מה פתאום. שאני אקלקל לכבוד הרב את בסיס אמונתו? שבגללי המיתוס שנוצר במו סֻכתנו יתמוטט? לא אני. וחוצמזה, מתי מזדמן לילד לחולל נסים?!
"טאַקע זייער טשיקאַווע, באמת מאד מעניין" עניתי. "דאַנק פֿאַר ייַנטיילונג מיר, תודה ששתפת אותי…".
דברים שאינך יודע אינם מפריעים לך, ואם לא תדע לא יכאב לך. וכדברי כבוד הרב וויליאם שייקספיר הנכבד במחזה All's well that ends well:
"Virginity by being once lost may be ten times found; by being ever kept it is ever lost."
