פסיכולוגיה

בשנות השלושים של המאה הקודמת עולים לארץ שני אחים ומקימים מפעל למוצרי בית בני קימא. המפעל מתפתח וגדל באֹפן יוצא מגדר הדֹּפן ומפרנס מאות עובדים במישרין ואלפים נוספים בעקיפין.

האחים המייסדים מנהלים את מפעלם ביד רמה. מגיעים אליו ברכיבה על אופניים, אוכלים בצותא חדא עם העובדים, פרנסתם בשפע רב והשמחה שורה במעונם. צמד האחים אינו חושך מבני משפחתם דבר, וילדיהם נשלחים ללמוד בבתי הספר   הטובים ביותר; בנו של האחד מסַיֵּם בהצטינות יתרה למודי כלכלה ומנהל עסקים באחת משלוש האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית של אמריקה ובן דודו אינו מפגר אחריו והוא בוגר אוניברסיטה אחות בלמודי ראִיַת חשבון ומנהל עסקים.

מאליו ברור שילדותם ונעוריהם של בני הדודים מאושרת מאד, ואינה מלווה בקשיים. הם אינם נדרשים חס וחלילה לעבוד במפעל שמא יקשה עליהם להתרכז בלמודיהם, או בעסוקיהם האחרים הלא-פחות חשובים. ההורים הנבונים עסוקים בפרנסת המשפחה בעשותם לילות כימים ועתותיהם אינן בידיהם כדי להפריע לילדיהם ליהנות מהשפע הניתן להם, ואשר נמנע מאבותיהם בהיותם בגילם.

ובחיים כמו בחיים, מגיעים האחים לאחר עשרות שנים של נהול מפעלם לשלב שבו הם סבורים שהמנוחה יאה להם, המפעל מבוסס ומצליח, ובניהם המוכשרים ע"י טובי המורים בעולם מוכנים לתפקיד לו יועדו מעת לידתם; נהול ירושתם – מורשתם וקדומו של המפעל המשפחתי אל מעבר לחלומותיהם הורודים ביותר של הוריהם חסרי ההשכלה האקדמית.

במשרדו של עוה"ד הידוע בו אני עובד בצעירותי צמד אחים קבלנים עתירי הון ורכוש השמים עיניהם על המגרש הענק עליו ממוקם המפעל, וחומדים אותו על מנת להקים עליו לתפארה שכונת מגורים שתקרא על שם אמם המנוחה תנצב"א, אולם כל מאמציהם והשתדלויותיהם אצל צמד מיַסדיו של המפעל מעלים חרס.

ועתה, לקראת פרישתם הצפויה מנִהול מפעל חייהם, שכן בגילם המופלג קשה עליהם הרכיבה על אופניהם אליו וחזרה, ולמוד נהיגה אינו ממעינֵיהם מעולם, ועל אף דחיות הצעותיהם בעבר, סבורים קבלנינו שהשעה בשלה לרכישה וכי הנסיבות משחקות לידיהם.

נשלחים רצים דחופים ובהולים מטעם צמד הקבלנים לצמד המיסדים. אולם, כאז כן עתה, כל הצעותיהם הנדיבות בעליל נדחות על הסף באשר הפור נופל וההחלטה שרירה וקיימת; שני הילדים המוכשרים, מנהלי העסקים המלומדים והמצטינים, בוגרי מיטב אוניברסיטאות העולם, חכמי הדור, יקבלו את הבעלות על המפעל, ימשיכו את מורשתם של הוריהם הגאים, יצעידוה בבטחה ויפַתְחוה לתפארת המשפחה ומדינת ישראל.

והנה מגיע היום. חִלּופי המשמרות הבינדוריות קורמים עור וגידים ובני הדודים נכנסים לנעלי העבודה של צמד האחים המייסדים, הגם שנעליהם אינן נעלי עבודה תוצרת "המגַפֶּר" להתפאר, אלא נעליים איטלקיות כיאה למנהלים מכובדים, המעידות על מעמדם הרב של נועליהן.

וכמובן, שאין טעם בהצלחה ובעֹשר הנלווה אליה אלא אם הם גלויים לעיני כל, וזוג המנהלים אינו רוכב על אופני קודמיהם למפעל מחשש לנעליהם ומכנסיהם יקרי המציאות, ולפיכך, ועוד קודם כניסתם ללשכותיהם, הם רוכשים שתי מכוניות קדילק שכמותן טרם נראה בארצנו הסוציאליסטית, למען ידע הצִבּוּר על מעמדם הרם והשגיהם המופלאים.

והואיל וחִכָּם המעודן והאנין של מנהלינו אינו מיוצג כהלכה ע"י המזון בחדר האוכל במפעל וההתחככות בפועליו אינה מכבודם, מיטב המסעדות משרתות אותם נאמנה מידי יום ביומו ולילה בלילו, ועושות צדק עם אנינותם, וגם כמובן עם חשבון הוצאותיהם ההולך ותופח.

מטבע הדברים, עיניהם של צמד קבלנינו עוקבות בנִצִיוּת מתמידה אחר המפעל ונהולו, תוך קבלת מידע שוטף מגורמי הבנקאות הרלונטיים, ובשלב זה שוב הם מנסים את מזלם, והפעם אצל מנהלינו המוצלחים על פי חזותם המפוארת המקבלים לבעלותם את המפעל על כרעיו וקרביו, אדמותיו וציודו, פועליו ותוצרתו, אולם כאז כן עתה, אין מוכרים.

באין פתרון, והרצון לכבד את אמם המנוחה עז, וככל שהם נדחים בקש כן גובר תאבונם לאתר הבניה של השכונה החזויה, הם מוצאים דרכם אל עוה"ד הידוע ביצירתיותו, בידיעותיו, בכִשוריו, בִקְשריו וביכֹלתו להוציא אפילו מים מהסלע דוגמת רבנו משה יתברך.

ארבעתנו מסבים אל שֻלחן עבודתו של ידוענו, מנסים לטכס עֵצה כיצד לשכנע את המנהלים המהוללים למכור את אדמות המפעל, ולית פתרון, ככתוב, "כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה".

אולם לא אלמן ישראל, ו"גַּם-זֹאת מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת יָצָאָה הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה". משלב עוה"ד הידוע את ידיו על כפתורי חולצתו, מביט אל על, ושואל בתמימות, "אז מה הם רוצים?".

"מה פירוש מה הם רוצים? הם אינם רוצים למכור. פשוט לגמרי. וזהו", עונה הבכור שבקבלנינו.

"כן, אבל מדוע? מה הם רוצים? או בנסוח אחר, למה הם שם?", חוזר השואל על שאלתו, ועונה מיד, "כבוד. כבוד. ללא אגו לא היו מלחמות בעולם. הכל עומד על האגו. אם הם מוכרים הם מודים בכשלונם לנהל את המפעל, וזאת הם אינם יכולים להרשות לעצמם. הם המשכילים נכשלים היכן שהוריהם חסרי ההשכלה הצליחו במשך עשרות שנים".

"אז מה עושים?"

"יש לי רעיון. נציל אותם על מנת להציל אותנו", עונה עוה"ד הידוע בחיוך ממזרי משהו.

"לא הבנתי", צמד האחים פוצח בקול אחד, "מה עושים?".

"תנו לי קארד בלאנש, ואפגש אתם. סמכו עלי. הקרקע שלכם איה"ש".

שני האחים מביטים זה בזה, סומכים על עוה"ד הידוע שיצליח במשימתו לאור נסיון העבר, למרות שאינם מאמינים, אולם על מנת לגרום למוטיבַצְיַתו להשתפר אומר הצעיר שביניהם, "הכל או לא כלום. אם עשינו עסק יוכפל שכר טרחתך. לא עשינו – אין שכר. כמוך כמתווך, שכרך ימדד על פי הצלחתך. מוסכם?"

"בודאי שאני מסכים", באה התשובה. "תכינו פנקס שיקים".

"אז מהי התכנית?"

"אחרי שאסכם עם בעלי המפעל החדשים אודיעכם. לא קודם לכן, מוסכם?"

"מוסכם. מחכים לדווח בהקדם", וצמד הקבלנים קמים לעזוב את המשרד, תקוה בעיניהם וחסר אמון בלבותיהם. לפחות יִמַנעו מתשלום שכר טרחה אם אין רכישה. לפחות זה.

למחרת היום, קובע עוה"ד הידוע פגישה עם צמד המנהלים המהוללים במסעדה נחשבת, לאחר תאום באמצעות מנהל סניף הבנק בו מתנהלים חשבונות המפעל, לאור הכרותיו האמיצה משכבר ימיו כמנהל הבנק. אנו שמים פעמינו אל המפגש, תהיות בלבי, באשר גם לי אין הוא מגלה את צפונות רעיונו. אופתע בפגישה אני מהרהר לעצמי. אין ניתן להתגבר על האגו המנופח של שני המנהלים הנכבדים?

שנינו מגיעים למסעדה עשר דקות לפני המפגש. "שיראו שאנו מחכים ולא להפך. זה יחניף לאגו שלהם. חשוב מאד", מדריך אותי עו"דנו, "הם החשובים, אנחנו פחות. אם הכבוד משחק להם תפקיד כה מרכזי, נשמור להם עליו ונטַפְּחוֹ". ועדיין אינני מבין ולא כלום.

הצמד מגיע. חליפות מחוייטות ממותגות, עניבות משי איטלקיות, האחד עונד שעון פָּאטֶק פיליפ קַלַטְראבַה, והשני שאפהאוזן פורטוגז. שניהם זהב 18 קרט כמובן. עטי מונבלאן ומבט ארוגנטי. ילדי שמנת, כך על פני הדברים. הם מתישבים. פותח עוה"ד הידוע, "הואיל והפגישה ביזמתי החשבון עלי. תרגישו חפשיים".

שניהם מביטים זה בזה. נעלבים כיוון שהם רגילים לשלם? או שמחים על המחמאה? ניכר עליהם שהם חשים מוחמאים. יש מי שמעריך אותם כדבעי.

מזמינים. הצמד מזמין את המאכלים היקרים ביותר בתפריט, ולאו דוקא הטעימים שבהם. גם בקבוק יין העולה יותר מכל הארוחה. נהנים מכל רגע. עוה"ד מבקש לדעת הכל עליהם. מאד מעניין אותו. הרי הוא לא כלום. רק הם החשובים. נראה בעליל ששניהם בולעים את הקרס והפתיון, כולל המשקולת, חוט הנילון והחכה. הם מתגאים בהשגיהם האקדמיים ומטלטלים פה ושם את ידם השמאלית. אולי טרם הבחנו בזהב שעוניהם.

על אף הנחיותיו של עוה"ד הידוע, ותוך שמירה על קו נפוח האגו, אני שואל "שעון IWC? כל הכבוד. אני רואה שיש לך טעם מצויין. ושלך פאטק? כשאהיה גדול אני מקוה שאוכל להרשות לעצמי שעון כזה" אני מחניף להם. שידעו שיש מי שמבין אותם, וסובר אף הוא שטעמם המשובח.

עוה"ד הידוע מעיף בי מבט. מעריך את גישתי. שני בני שיחנו מתמוגגים. רואים שהם מצליחנים.

ההקדמה מסתיימת ועוה"ד, המכיר היטב את מצבם הפיננסי של המפעל ובעליו, באמצעות קשריו הבנקאיים והאישיים, בודאי טוב מהם, פותח ואומר, "כפראפרזה על דברי אנטוני במחזה יוליוס קיסר I come to assist you, not to bury you .

אני מכיר ומוקיר את הוריכם שנים ארוכות, והם אנשים מצויינים. מלח הארץ. בזמנו הייתי מנהל הבנק בו מתנהלים חשבונות המפעל. ברור לי שכל ההתחלות קשות. רק קבלתם את הנהול עליכם ועכשו מצבו הפיננסי של המפעל אינו מהמשופרים. אני משוכנע שבהמשך תשתלטו על העסק ללא בעיה שהרי השכלתכם היא מהמשובחות שיש".

"איננו צריכים כל סיוע. אנחנו מסתדרים מצויין", אחד מהם מתפרץ לדברי עוה"ד, אולם השני מהסה אותו, "תן לשמוע. אם לא יעזור לא יזיק. הוא משלם עבור הארוחה והיין, מגיע לו לפחות שנאזין וניתן לו את הכבוד המגיע".

"אני מציע הצעה שתסייע בידיכם כספית. בסכום גדול מאֹד, ומיד. ואיש לא ידע על כך. תוכלו לצאת מאפילה לאור גדול והוריכם יתגאו בכם. מה אתם אומרים?". נו באמת. מה יאמרו?

"אני מוכן לשמוע. בתנאי מפורש שלא יתפרסם בצבור. אבל זה תנאי יסודי בכל הסדר שנעשה", אומר זה המוכן לשמוע. גם השני כורה אזנו כאפרכסת.

"אני מציע כך. מרשי ירכשו מחצית המקרקעין עליו עומד המפעל וכל הכסף ישולם במזומן. כמובן תוך הבטחת תשלומי מס שבח מקרקעין, היטל השבחה ושאר מסים והוצאות. המחצית הנרכשת תמשיך לעמוד לרשות המפעל ללא כל שנוי מהיום כמה זמן שתרצו, במסגרת חוזה שכירות ארוך טוח. הערובה היחידה לתשלום דמי השכירות תהיה משכנתה על המחצית השניה של הקרקע. כל עוד דמי השכירות משולמים, לא תשמעו ממרשי ולו מילה אחת. אני מניח שלא תהיה כל בעיה לתשלום דמי השכירות שהרי הסכומים שתקבלו ממכירת המחצית יספיקו לשנים רבות", עוה"ד לוקח אויר ושותה כוס מים. "מה אתם אומרים? אינכם חייבים לקבל החלטה במקום. דברו עם הוריכם אם זה מה שאתם רוצים, תגידו להם שההצעה באה ממני".

"אין צֹרך לדבר אתם. אנחנו מחליטים. אף אחד לא מחליט עבורנו", כך הענוד IWC, חושש ככל הנראה שיראה כאילו לא דור המשכילים בשליטה אלא דור המיסדים.

השני סוקר את בנדודו, את עוה"ד הידוע ואותי, עושה תחשיבים בראש, ככל הנראה מתכנן רכישת כמה שעונים נוספים, אולי פרנק מולר, אודמר פיגה או דומיהם, או אולי מטוס, מי יודע. "וכמה תשלמו?", הוא שואל, ואני מדמיין את חוט הדיג משתלשל מפיו.

"תנו לי שם של שמאי מקרקעין ונפנה אליו. לא נלך לרב. הוא יקבע מה שווי המחצית, בלי הציוד והסחורה כמובן, ומה שיעור דמי השכירות. מה שהוא יקבע מקובל עלי".

שני הצעירים המהודרים מביטים זה בזה ובנו, רוצים לתת תשובה חיובית במקום, מה זה רוצים, משתוקקים, אבל הדבר יראה לא טוב. צריך לשמור על פַסון. "תשמע", אומר הפָּטק, "הצעה מעניינת, אבל אנחנו צריכים לשקול את כל ההשלכות. תקבל תשובה בתוך יום או יומיים".

"אין בעיה. מה שטוב לכם טוב לנו. באנו לעזור", אומר עוה"ד הידוע בהכנעה. הוא מזמן את המלצרית כדי לקבל חשבון, פורע אותו ומוסיף באופן מופגן ומובלט, במזומן, תשר בשיעור של עשרים וחמישה אחוזים, מחמיא לה על השירות המופלא, ולשף על המאכלים. הוא פונה לשותפינו לסעודה, "תודה רבה. נעמתם לנו מאֹד. אני שמח לראות שהתפוח אינו נופל רחוק מהעץ. אנו ממתינים לתשובתכם. נשמח אם נוכל לסייע, אבל גם אם לא, נהניתי מאד להכירכם".

בדרך למשרד אני מנסה לתחקרו, להבין אם הוא סבור שהתשובה תהיה חיובית, לדעת איך מתקדמים. הוא אינו מוכן להתיחס, ורק אומר לי משפט קצת סתום עבורי, לפחות באותו שלב בחיי, ""You can negotiate anything. ככל שיש לך יותר מידע על הצד אתו אתה מנהל משא ומתן, או אפילו יריבך בקרב, מאשר לו עליך, ואתה מגיע ערוך ומוכן, ידך על העליונה. סוּן טְסוּ. לעולם אל תגיע בלתי מוכן. למו"מ, לקרב, לדיון בבית המשפט. לאף מקום".

יומיים אחר כך מתקבלת תשובה חיובית מהמנהלים הצעירים. אלא מה. "מה הם לא יכלו לתת תשובה במקום?" אני שואל.

"מה פתאום. שומרים על הכבוד. על מראית עין. ענין של אגו. מראים שהם שוקלים. שהם אינם צריכים את הכסף. אז כנראה שלאחר יומיים כבר לא יכלו להתאפק", הוא צוחק, "עכשו נזמין את הקבלנים ונשתה לחיים".

מגיעים השניים ומתישבים. המזכירה מביאה בקבוק ויסקי הנשמר בדיוק למקרים כגון דא וכוסיות זכוכית תואמות. הצמד לוחץ ידיים. "עכשו ספר. השארת אותנו באפילה אבל ככל הנראה הצלחת. איך עשית את זה?" שואל המבוגר מביניהם.

עוה"ד הידוע מספר על כל הקורות אותנו ועל התשובה שהתקבלה במשרד. צמד הקבלנים פוצח בצחוק רם, קמים ורוקדים איש בזרועות אחיו, טופחים זה על שכמו של זה ואינם פוסחים על שכם עוה"ד הידוע. "נשים פתק בכובע?" שואל הצעיר מביניהם את אחיו ושניהם מביטים בעוה"ד הידוע. מה הם רוצים? עוברת מחשבה בראשי. אינני מבין מה הוא אומר.

"אין לי כובע, אבל יש לו", הוא מצביע עלי "קסדה של האופנוע. זה יספיק", אומר עוה"ד ונותן לכל אחד מאתנו פתק מרובע כחול מקופסה שעל שלחנו, נוטל אחד עבור עצמו. כל אחד מהשלושה כותב משהו על הפתק. מקפלים אותם מספר פעמים ומניחים בקסדה. סופסוף אני מבין. כותב "שנה".

"נו?", שואלים קבלנינו.

"שנה" אני אומר, "שישה חדשים" אומר עוה"ד הידוע. שני הקבלנים צוחקים.  שניהם כותבים "12 חדשים".

בערבית אומרים אִסְאַל אלְמֻגַ'ּרַּב וַלַא תִסְאַל אלְחַכִּים. תשאל את בעל הנסיון ואל תלך לרופא. עוה"ד הידוע צודק כמובן. חמישה חדשים לאחר הדברים האלה חוזה השכירות מופר, השיק חוזר א.כ.מ., ומשאלתם של צמד הקבלנים מתגשמת. אמם המנוחה מונצחת בשם השכונה שהם מקימים כמפעל חייהם על מקרקעי המפעל.