פִּיקָסוֹ

בשלב מסויים בחייה של מדינתנו הקטנה, עם עלייתם המבהילה של אחוזי האבטלה, יוזמים חכמי המשק רעיון מהפכני; מעסיקים אשר יגַיְסו למצבת כח האדם שלהם עובדים שכירים נוספים מעבר למה שהיה להם בשנה החולפת, יקבלו תמריץ בצורת החזר מהמוסד לבטוח לאומי בשיעור של שליש מהשכר של אותם עובדים, ובלבד שיועסקו רבעון שלם.

הרעיון קורם עור וגידים, החקיקה צולחת את כל המכשולים ועוברת עשרות תקונים. רק רואי חשבון יחידי סגולה – מתי מעט היושבים על המדוכה ועושים לילות כימים כדי ללמוד את התסבוכת הבטוח לאומית החדשה מסוגלים להבין לאשורם את רזי רזיו של התקון על תקוניו ותקוני תקוניו.

לתוך נישה זו קופצים ראש שלושה רואי חשבון צעירים המקימים את חברת רבעון בע"מ, שם פיקטיבי, שמשימתה לדאֹג להשיג למעסיקים את כספי ההחזר אשר רואי החשבון שלהם אינם מסוגלים להשיגם מחמת שהענין דורש התמחות מיוחדת בתחום חוקי סבוך ומבולבל.

מטבע הדברים חברת רבעון בע"מ אינה עובדת בחִנּם. ומי כן? התמורה היא שליש מהסכומים שיתקבלו. עובדים על בסיס של הצלחה בלבד. לא קִבַּלת לא שִלַמת.

החבר'ה מחפשים גופים עתירי עובדים ומציעים להם את את הצעתם, "תראו, אנחנו יכולים להשיג עבורכם כספים ממשלתיים. גם אתם יכולים להשיגם אילו הייתם משקיעים בכך. הואיל ואינכם עושים זאת, וחבל על הכסף, אנו נבצע את העבודה. ככל שנצליח, שכרֵנו יהיה שליש ממה שתקבלו. לא הצלחנו לא גבינו. לא קבלתם לא שלמתם".

לחברת רבעון בע"מ מספר הצלחות, אולם לא משהו דרמטי.

רואי החשבון הצעירים, רבי התושיה ומעוזזי המרץ תרים אחר הבוננזה. מחפשים גוף עסקי שהוסיף מספר גדול של עובדים למצבתו ומוצאים את עתון הכלכלה הפורה בע"מ, שם פיקטיבי, המעסיק עשרות עובדים.

רואה חשבון חבירי, שם פיקטיבי, מבעלי הרבעון מציע את העסקה לבעלים של העתון, מליונר צעיר שעסקיו חובקי עולם, ומשרדיו, נניח לצרך הספור, בניו יורק הרחוקה, ואשר במסגרת מצחקֵי הגורל הוא מוכר לי אישית מלִמודינו המשותפים בבית הספר התיכון ומאמוני קראטה הסטוריים.

המליונר הצעיר והממולח מנסה לשאוב מרואה החשבון מידע לגבי מקור הכסף, אולם אינו מצליח. הוא כמובן מבין את הרתיעה מהגלוי, שהרי גם הוא עושה עסקי תווך בהם המידע הוא הדובדבן שבהמבורגר.

בסופו של יום הוא חותם על ההסכם. עתון הכלכלה הפורה מתחייב לשלם שליש מכל סכום שיקבל עקב פעילות חברת הרבעון ורואי חשבונה, בתוספת מע"מ כחוק. שכר הטרחה מותנה בהצלחה. אין כסף אין שכר.

על מנת לבצע את תפקידם מוסכם שחברי הרבעון יקבלו גישה חפשית לכל מכמני הכלכלה הפורה; מחשביה, הנהלת חשבונותיה, פרטי עובדיה וכל מסמך והסבר שיהיה בהם צֹרך, יקבלו יפוי כח לפעול בשמה לכל דבר וענין, יוכלו להגיש עבורה דו"חות כפי המתחייב לגופים המשלמים וכל סיוע שידרש. והכל בכפוף לסלוגן 'לא קבלת לא שלמת'.

שלושת הרו"חים החרוצים מתלבשים על כל התכנות, שואבים את המידע הנחוץ, במשך מספר שעות, ומגיעים למגִנַּת לבם הרבה למסקנה הנחרצת שעבודתם לריק, לשוא, סתם, ללא תועלת וחבל על הזמן. תחילת פעילותו של עתון הכלכלה הפורה באחד בינואר ולפיכך אין לו תוספת עובדים על מצבת העובדים מהשנה שעברה, שכן לגביו אין אשתקד. עתון ללא עבר אין לו עתיד. מבחינת התמריצים כמובן.

זנביהם בין רגליהם, מבכים את מר השקעתם בכלכלה הפורה ההופכת לנגד עיניהם הכלות לכלכלה חרבה, אוספים רו"חינו המאוכזבים את מרכולתם חזרה הביתה.

אולם יְהוָה, אֹהֵב מִשְׁפָּט, וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, וההארה הפתאומית אינה נחלתם הבלעדית של ארכימדס או ניוטון. רו"ח חבירי אוסף את זנבו השמוט ומכשכש בו בעליצות, "אבל חבר'ה, לא יתכן שהכלכלה הפורה החלה לפעול באחד בינואר, הרי החברה נרשמה הרבה קודם אצל רשם החברות בירושלים עיה"ק, עשו עבודת הכנה גדולה כדי לפתוח את העתון בתחילת השנה, ורק לצרך נוחות המס החלו לפעול בתחילת השנה. מה עם העובדים שהכינו הכל? אחד או שניים?"

"אתה צודק לגמרי. בא נבדוק".

לאחר בדיקה שטחית מסתבר ששלושה עובדים ממומנים ע"י הבעלים של העתון כמו כל ההוצאות האחרות עד אותו מועד, ההתחשבנות נעשית לאחר ינואר, והיא מופיעה במפורש בהנהלת החשבונות. מוגשת בקשה לתקון הדווחים, ובעקבות כך החיוכים זורחים והזנבות מכשכשים. הצלחה רבתי.

חברי הרבעון מכינים את הדו"חות למוסד לבטוח לאומי ומבקשים מרואה החשבון של עתון הכלכלה הפורה מחמת הקולגיאליות, הסכמתו לחתום על הדו"חות על מנת להגישם.

זה האחרון, מתבהלת נשמתו, שהרי זוהי עבודתו ועתה אולי הוא יואשם ברשלנות, שכן לא עשה דבר להשגת התמריצים למרות שכל המידע היה ברשותו, ועתה על העתון לשלם מאות אלפי שקלים חדשים לרבעון בגין עבודתו שלו!

ללא הסוס, מסרב רואה החשבון לאפשר חתימתם של רו"חינו על הדו"חות, הוא מעתיק אותם על טפסים חדשים ומגישם למוסד לביטוח לאומי, בחתימתו.

במקביל מודיע מליונרנו איש העולם הגדול לרבעון הננטש, על בטול ההסכם שבין שתי החברות. 'אני לא פרייר' הוא משנן לעצמו, 'אינני משלם מאות אלפי שקלים חדשים עבור עבודה של מספר שעות. לא אצלי'.

מכתב התראה בו נדרשים הכלכלה הפורה בע"מ ובעליה לשלם לחברת הרבעון בע"מ כמה מאות אלפי ₪, על פי תחשיב מדוייק שהרי כל הסכומים בידיעתם של רו"חינו, אינו נענה. גם שיחה אישית של כותב שורות אלו עם ידידי מנוער המליונר הנכבד, מעלה חרס. אין מנוס אלא לשים פעמינו בית המשפטה לנסות להוציא בלעו של גזלן מפיו.

מוגשת התביעה לבית המשפט. בהגנתה טוענת הנתבעת כי ההסכם בוטל כדין, כי אין לה מניעה לשלם לתובעת על פי הקף עבודתה, דהיינו לפי שעות עבודה, אבל לא יעלה על הדעת שעבור עבודה של מספר שעות ישולמו מאות אלפי שקלים חדשים. פשוט לא יתכן. זה פשוט עֹשק. כך לטענתה. Ex post facto. לאחר מעשה.

השופטת הנכבדה, כבודה במקומו מונח, מנסה לשכנע אותנו כי הגיוני הוא לקבל שכר על פי שעות עבודה. שכר כה אדיר לכה מעט עבודה אינו הגיוני בעיניה. קשה לי להבין את גישתה צרת האפקים, עד שאני מבין שהיא מגיעה לשִפּוט מהפרקליטות ולא מהסקטור העסקי, ועל כן גישתה נראית דרך הפריזמה של משכורתה.

בשלב מסויים, כשכבוד השופטת שוב מעלה את הצעתה חסרת ההגיון, אני מתפרץ, "תסלח לי כבודה. בפעם האחרונה שכבודה קנתה תמונה של פיקאסו בעשרים מליון דולר, היא שאלה את הצייר הגאון כמה זמן עבד על הציור? התביעה הכספית היא בגין תוצאה. לא עבודה. ובכלל כך הסכון. ללא הצלחה אין תשלום. מה לא ברור?"

למרבה ההפתעה, האסימון אינו נופל. כבוד השופטת מתקשה להבין מה אני אומר.

"גבירתי, יש הסכם חתום. למרות גישתו הבלתי מובנת של בית המשפט הנכבד, ההסכם מחייב. הבטול כביכל נעשה שלא כדין שהרי היה זה אחרי שכל העבודה בוצעה. מה הבעיה?".

איש אינו בבית. אין הבנה. הלקוחות כועסים עלי, סבורים שאני מרגיז את כבוד בית המשפט שיבֹא חשבון אתנו בגין כך בפסק הדין. "יש זכות ערעור", אני עונה ואינני מאמין שלא נזכה. אבל מי יודע מה יהיה, שהרי מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות, ולמיטב ידיעתי אינני נמנה לא על אלו ולא על אלו.

התובעת מסיימת את שלב העדויות שלה. על הנתבעים להביא ראיותיהם חדשיים לאחר מכן. לקוחותי עצבנים. כבוד בית המשפט ממשיך בעוינותו. כבוד ב"כ התובעת ממשיך בעקשותו. לא יתכן שבית המשפט יפסוק על פי אמרותיו. לאחר שכל הראיות תפרשנה בפניו, הוא יראה את האור. אבל אין גרנציה כמובן. אינני מוכר אבטיחים.

שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְהוָה. בטוח שמשהו ישתנה והשופטת הנכבדה תתעשת. הרי התביעה פשוטה מאד. יש הסכם חתום. יש תוצאה כספית. קבלתם שלמתם. מה הבעיה?

ואז, בום. שבוע לפני עדותו של מליונרנו קופצת לעיני ידיעה מרנינה. הבחור מרוויח בעסקת תווך של סחורה המצויה באניה של מי ממודעיו מליון ורבע דולר. אני מצלם בצבע, בהגדלה רבתי, את הידיעה עם תמונת האניה, בארבעה עותקים. אינני אומר דבר ללקוחותי. מבקש להפתיעם בעת החקירה. בענק.

ידידנו עומד על דוכן העדים. לאחר חקירה ראשונית ומגששת, אני מעיף מבט לעבר לקוחותי. הם מודאגים. מאֹד. להמשיך עוד קצת במשחק? אני מחליט להתקדם לעבר ה- coup de gras, הנוק אאוט.

"תאשר לי בבקשה שההסכם בוטל לאחר שמרשי עשו את כל עבודת ההכנה, הכינו את הדו"חות, ורק לא הספיקו לחתום עליהם בשם הכלכלה הפורה בע"מ".

"נכון", הוא אומר, "אבל הם לא היו רשאים לחתום. זה התפקיד של רואה החשבון שלנו, שהכיר את כל הנושא של התמריצים. אז לא מגיע להם".

"ותאשר לי גם בבקשה שלדעתך מגיעה לתובעת תמורה, אבל לא הסכום הנתבע, אלא לפי שעות", אני ממשיך.

"בדיוק כך. אם יגישו חשבון לפי שעות אשלם אותו ללא כל בעיה. מגיע להם. אבל לא מאות אלפי שקלים על כמה שעות עבודה", כך המליונר.

"אני מראה לך כתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים בעתון. תאשר לי שמדובר בך". אני מוסר לו אחד הצלומים ובמקביל מעביר ללקוחותי צלום, לב"כ הנתבעים צלום ולכבוד השופטת צלום.

עד היום אני מצטער שלא מתאפשר לי לצלם את פניו של מליונרנו. הוא מתאבן.

"אני חוזר על השאלה. תאשר לי שמדובר בך".

"כן", הוא לוחש. לבן כמו הקיר.

"תאשר לי שהרוחת מליון ורבע דולר בעסקת תווך. תאשר לי שאפילו לא ראית את האניה. תאשר לי שסגרת את העסקה בשני טלפונים או שלושה. תאשר לי שלא השקעת שעות בעסקה זו. תאשר לי שקבלת את הכסף עבור התוצאה ולא העבודה. תאשר לי…" כל שאלה כמו פטיש. כל שאלה גורמת לעד – המתווך – המליונר – הבעלים של עתון הכלכלה הפורה בע"מ – איש העולם הגדול, להתכווץ. כֻּלם בהלם. במיוחד כבוד בית המשפט. כֻּלם חוץ מעבדכם הנאמן. משתדל לשמור על פנים חתומים ולא לקפוץ ולהרים ידיים כמנצח באליפות העולם בקראטה. נו טוב, שם כבר הייתי.

לקוחותי נראים באופוריה. ב"כ הנתבעים נראה טובע ומחפש אויר. אולי חש שהאוניה המדוברת עוברת עליו. וכבוד השופטת? חבל שאינה חובשת כובע. חושב שיודע מה הייתי מציע לה לעשות אתו…

ומי מתאושש ראשון? מליונרנו. הוא מסתכל עלי וצוחק. ממש צוחק. הוא קד כלפי קידה עמוקה. אני מחזיר לו קידה. "אוס" הוא אומר לי ברשמיות. "אוס" אני מחזיר לו. הוא מסתכל על כבוד השופטת ואומר לה ברצינות, "אני מצטער. מגיע להם כל סכום התביעה. בתוך שבוע אשלם הכל. אין מניעה לתת פסק דין". הוא יורד מדוכן העדים, לוחץ את ידי, לוחץ את ידי עוה"ד שלו, ויוצא.

Deus ex machina.