לקוח במשרד, עתיר גיל, נסיון, חכמה ורכוש, משכיר מוסך באזור של מוסכים בדרום העיר מזה שנים, ללא כל בעיות מיוחדות, בהיותו נעים הליכות, איש של אנשים ושוחר פשרות והרמוניה, אלא שבשלב מסויים נקלע השוכר לחובות.
משמסתבר שהשוכר מנצל את טוב לבו, ותרנותו ואֹרך רוחו הבלתי מובן לטעמי, של משכירנו, בהעדיפו נושים אחרים המגלים סלחנות פחותה, לא נותרה ברירה בידו ואנחנו מגישים תביעת פנוי וסלוק ידו של השוכר מהמוסך.
הואיל וטחנות הצדק טוחנות את התובעים לאט אבל בטוח, וזכייתם של הטובעים בסופו של דבר משולה לנצחונו של פירוס, אנו פונים גם ללשכת ההוצל"פ לבצוע השיקים שחוללו ומבקשים להטיל עקולים לפני משלוח האזהרות, והכל כדי למנוע רִקוּנה של הקֻפָּה המחוררת ממילא.
משניתן צו העיקול על הציוד במוסך ממהר הכותב יחד עם מתמחהו לעבר המושכר כדי לבצע את השלב הראשון שהוא עקול ברִשום.
שנינו נכנסים למוסך, לוח צפחה וחרט בידי, ובטֹפס המתאים אני מתכון להתחיל למלא את פרטי הציוד כך שלא יטען אחר כך שציוד זה אינו קיים.
לפתע מגיח בנו של השוכר, בן תשחורת קטן ועצבני, פניו למלחמה, פיו מפיק מרגליות רעל המתיימרות לטפל בי, באברי המוצנעים, בבני משפחתי, ובמקצוע המיוחד על ידו לבנות משפחתי, ובידו מפתח שבדי גדל מימדים, מִטַּלטל באיום מכוון.
מיד אני עובר לויזואליזציה מוד. אני מדמיין את כף ידי השמאלית יורדת בעצמה בשוטו אוצ'י על שרש כף היד האוחזת בשבדי ומרחיקה את האיום, מניפה אותה כלפי מעלה ואוחזת בה, ידי הימנית אוחזת בציצת ראשו תוך הטחתו מטה אל עבר ברכי העולה בבעיטת היזה גארי ומוחצת את חרטומו. התוצאה הודאית היא עלפון חושים, חֹטם מָחוּץ וחמרמֹרת שלא מהעולם הזה, לאחר היקיצה.
ויזואליזציה אינה פעולה כמובן אלא הקדמה ותכנון לעת הנחיצות. וכאן ממש לא צריך. "תרגע, לא קורה כלום, אני רק ממלא את תפקידי. אני רק כותב. לא לוקח כלום. חבל שתסתבך. למה לך", וכך אני ממשיך לשדלו בדברי כִבּוּשִין שהרי מענה רך ישיב חימה, ואינני נוהג להשתמש במכבש כדי לשַטֵחַ שניצל.
לצדי מתמחי הנאמן רוטן לעצמו ואלי, וכועס על בוסו המיומן בקראטה המשפיל את עצמו בפני ירבוע מצוי במקום ללמד אותו דרך ארץ, באמצעים גופניים מובהקים. "תראה לו מַזֶה. בשביל מה אתה מתאמן בקראטה כל כך הרבה שנים ולא יוצא לך מזה כלום? למד אותו לקח. איך אתה מותר על הכבוד שלך ככה?" והוא ממשיך למלמל ולהתעצבן, מתבייש בי ובהתנהגותי.
לאחר מאמצי שכנוע נרגע הכמעט מָחוּץ-אף, ונעמד כנוע, כשהשבדי תלוי בתנוחה בלתי מאיימת.
במשך כל הזמן בו אני רושם את פרטי הציוד ממשיך המתמחה בכעסו עלי ובהשתלחותו בהתנהגותי הפחדנית לטעמו, ומנסה להמשיך בכך גם במכוניתי בדרכנו חזרה למשרד.
במקום להסביר את עצמי ולהתנצל, אני מתקשר מהמכונית ללקוח המבוגר והחכם ממני, וכמו שאומרים בשפת בני דודנו אַכְּבַּר מִנַּכּ בִּיוֹם אַחְ'ַּבר מִנַכּ בִּסַנֶה וּאַכְּבַּר מִנַּכּ בִּשַהֶר אַחְ'בַּר מִנִַכּ בִּדַהֶר. גדול ממך ביום חכם ממך בשנה וגדול ממך בחֹדש חכם ממך בדור, מציג בפניו את התרחיש ומבקש את עמדתו.
"אתה צודק לגמרי", הוא אומר, "אם היה קורה לו משהו אתה אשם. כשטפש וחכם רבים אין לדעת מי הטפש ומי החכם. מומחה לקראטה נגד קטן ועצבני, גזר הדין ברור. נהגת בחכמה ובשקול דעת. כל הכבוד. אינך צריך להוכיח דבר לאיש. מכל מקום בטח יקבל את המגיע לו במקום אחר".
לאחר שבוע, מתקשר הלקוח. "שים אותי על רמקול ותקרא למתמחה בבקשה", כך הוא. המתמחה מתיצב לידי, ומקשיב לדברי חכמים אשר בנחת נשמעים, "מי אמר שאין מאזן בעולם? אתמול נעצר הקטן והעצבני על גניבת רדיו ממכונית במוסך הסמוך והתקנתו במכוניתו שלו. אתם רואים? צדק פואטי.
