ויהי בשלהי שנות השבעים, ועבדכם עורך דין עול ימים, ויסור למשרדו איש נשוא פנים, חולצת עבודה כחולה, מפודח שיער, אפור צדעיים, בשנות הארבעים לחייו, שרירי ומוצק, רציני ועצוב מראה, כתפיו שמוטות וכל חזותו כאילו חרב עליו עולמו.
ויקרב אל שלחן האדבוקט ויאמר בחשש ניכר, "מקווה שאני בידיים הנכונות שאם לא כן אני אבוד". וישַטח על השלחן מסמך שכותרתו "תביעת פנוי וסלוק יד".
ויעיין עורך הדין בכתב התביעה, ויוָּכח לדעת כי הקליינט רוכש בית בדרום עיר הבכא תל אביב, בדמי מפתח מאלמנת הדייר המוגן, בכל כספי חסכונותיו אותם, כך לדבריו, הוא מרויח בזיעת אפו בשתי עבודות, האחת בסבלות מפרכת והשניה בשמירה בבנק הסמוך ברחוב הרצל בו הוא מבלה את שעות היום בהמתינו להובלות.
ויסתבר מהנטען בפטְשֶגֶן הכתב עוד כי זכויותיה של הארמלה, הנעלמת לאחר קבלת הכסף כאבק פורח והנסה בבהילות חשודה למדינות הים, אינן מבוססות דוקא, ויוצאי חלציו של המנוח טוענים לעומתה לזכויות המוגנות, וחלקם גם לבעלות ממש, ומכחם זה הם משתלחים בפציינטי ומבקשים לגרשו ולהציגו, יחד עם בני משפחתו הסמוכים על שלחנו, ככלי ריק בפני שֹקת מחוררת.
והלקוח, ובכלל כך גם אשתו המהורינה ובתו העוללה, על סף הקלושריות והמגורים חסרי הבית ברחובותיה האכזריים של עירנו האפורה, ככל שתצלח מזימתם של הנבלים, אשר יתכן, אם נדונם לכף זכות, ולו מזערית, שנבלותם ברשות תורתנו הקדושה.
וירא הצעיר כי המשימה והאחריות קשים מנשוא, והזמנים טרם ידיעתו והבנתו שאפשרי הוא שלא לטפל משפטית במבקשי סיוע, שרב הסכון בעניינם. ויטול על עצמו את היצוג, בלב כבד ובנפש חפצה, תר אחר פינה בגן עדן, שהרי בתמימותו הוא עדיין סבור ששלוחי מצוה אינם ניזוקין וכי צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ; וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.
ויפנה עו"דנו אל ב"כ התובעים וינהל עִמו מו"מ ארוך ומיגע, מתובל בנמוקים, טיעונים ותחינות, ויבקש רחמים על הרוכשים קשי היום ומפסידי החסכונות, ובסיועו של היתברך, צולחת שליחותו ומוסכם על כך וכך אלפים שיוסיף מודענו הנתבע, ובמסגרת עסקת חבילה יקבל בעלות על הבית ולא רק זכויות מוגנות, שצרתן בצדן.
דא עקא, שצרורו של שוֹלְחֵנוּ נקוב, וגם גרוד תחתית חריטו אינה מסייעת בעדו. וישם פעמיו ב"כנו, אבל וחפוי ראש, אל לשכתו הממוקמת במשרדו של סֶנְיוֹרוֹ למקצוע, שבעברו הוא משמש מנכ"ל בנק ופקיד בכיר בטמיונה של מדינתנו הצעירה, ובכליו קִשורים וכִשורים כחול אשר על שפת הים.
ויאזין סניורנו לג'וניורנו ברב קשב, וכדברי הכתוב וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה, ויתאם לו פגישה אצל ידידו כאח לו, מנכ"ל בנק טפחות, למען יסייע לקיים שלוש נפשות מישראל, ובכך יקיים עולם מלא.
ויעלה חברנו המלומד את בירתנו עיה"ק על ראש שמחתו, ויעטה מחלצות, ויסע ויחנה ויכנס אל בנק טפחות, ויסור אל הדביר, ויפגש שם עם הוד מנכ"לותו, וישיח בפניו את מר צרותיה של המשפחה, ויבקש סיוע, בין אפותיקאי ובין אחר, והכל ובלבד שיעלה בידו למלט את נפשם מגורל הומלסי.
והשעה היא שעת רצון, וכדברי הנביא ישעיהו, כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה, עֲזַרְתִּיךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת, ויושט הבנק ידו לעזרה, ויממן את הרכישה במלֹאה, ותרשם אפותיקה, כִּי-פָדָה יְהוָה, אֶת-יַעֲקֹב; וּגְאָלוֹ, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ.
ותחזור השמחה לשרור במעון המשפחה המאושרת, וידע עו"דנו כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם.
ויהי מקץ שנים מועטות ותתרחב האינפלציה מאד מאד, ותתבטל המשכנתה מאליה, והרי צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה.
וישאל השואל, ומה במשך ארבעים השנים הללו? ויען הכותב כי הוא מוזמן לכל שמחה בבית המשפחה כאורח הכבוד, ומידי שנה בשנה, בעקביות, וללא פסיחה כלל, בערב ראש השנה ובערב חג הפסח, מתיצב יקירנו, הגם שהוא כבר בגבורותיו, ולו שלוש בנות, חתנים נכדים ונינים, אסיר תודה לעד, במשרדו של ב"כ ומגיש לו אשכר תקרובת לחג הממשמש ובא.
ופעם אחת במשך כל התקופה האמורה, מעז המשרבט לשלוח לכבוד חג החרות אל לקוחו, מתנה אף הוא, אולם היא מוחזרת במלא הכבוד הראוי בצרוף ההארה: נא לא לאפס את מתנתי ותודתי לכבודו.
ותגמול זה, גבירותי ורבותי, לא יסולא בפז.
