מב יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ; וְכָל-עַוְלָה, קָפְצָה פִּיהָ. (תהלים קז)
בין לקוחותי נמנה תֹמר, שם בדוי, בעל עסקים מכובד, איש צבא בכיר ביותר בעברו, ישר דרך ונקי כפיים שהצדק נר לרגליו, והעוְלוֹת שנאת נפשו.
משרדי מלווה אותו שנים רבות, ביעוץ משפטי ובעסקאות, קטנות כגדולות, והוא בעל דעות נחרצות, בעיקר כאשר מדובר בחֹסר צדק, או אז הוא מוכן להלחם על עמדותיו, יהיה המחיר אשר יהיה.
יום אחד מתיצב תֹמר במשרדי, זעום וכעוס שלא כהרגלו בקֹדש, "זה פשוט לא יתכן, אינני מסכים, אני אראה לו מה זה. לי הוא יעשה דבר כזה? מי הוא? ששוטר יעשה לי דבר כזה?" הוא מתחיל להפגיז עוד לפני שמוצעת לו כוס מים קרים לצנן את רוחו היוקדת.
"שב, תנוח, שתה משהו קר, תרגע, ואחר כך תספר לי הכל. דבר דבור על אופניו", אני מרגיע אותו, הולך ומביא לו כוס מים קרים מהמתקן במבואה.
"אתמול נסעתי לנצרת", הוא מתחיל תוך שהוא לוגם מהמים הקרים, לכאורה שב לשליטתו העצמית המוכרת והרגילה, "וחניתי במקביל למדרכה, בין שתי מכוניות, מקום שם אין אף תמרור האוסר על החניה, ואין גם סִמּוּן כחול – לבן. כעבור שעה, בסיימי את ענינַי, למגנת לבי הרבה אני מבחין בדו"ח חניה הצמוד לשמשה מתחת למגב. על מה ולמה דו"ח? אין לי מושג". שוב מתחיל להתרגש או להתרגז.
"ואז אני רואה שוטר רושם דו"חות לכל שורת המכוניות, ללא כל צִדּוּק. אני ניגש אליו ומבקש להבין את הַסִבָּה לדו"ח. השוטר מסביר שזה קרוב מאד לבית הספר, ועוד מעט מגיעים ההורים לאסוף את התלמידים, ואם יש שורת מכוניות חונות יכולה להגרם תאונה חס וחלילה ולכן הוחלט לתת לכלם דו"חות".
"ומה הוא אומר לך בתשובה?"
תֹמר מתעלם משאלתי, וממשיך בשלו, "מה זה הוחלט? אני חוקר אותו, היכן הוחלט? מי החליט? והחשוב מכל, היכן פורסם? הרי אין כל תמרור, אין שוטר המתריע בפני מכוניות, אין כלום. אי אפשר לדעת שיש החלטה כזו בכלל, ולכן חונים. אז הדו"ח אינו חוקי ושיבטל אותו מיד".
"ומה הוא אומר לך בתשובה?" אני חוזר על עצמי.
"שאפסיק להפריע לו במלוי תפקידו, שהוא פועל לפי ההנחיות, ושאני יכל לערער. מכל מקום זוהי ברירת קנס. שלם 190 ₪ או שתתיצב למשפט בנצרת להקראה בעוד עשרה ימים. אבל תדע לך, אומר לי השוטר, שגם אם תכתוב מכתב ותבקש לבטל את הדו"ח זה לא יעזור לך. יש לי נסיון. מה שיש לך לומר תגיד במשפט". תֹמר מתעצבן שוב, שלא כמנהגו, כאילו אני השוטר, "אז אני מבקש שתיצג אותי במשפט".
"תשמע. אינני שם את עצמי במקומך, אבל על 190 ₪ אתה רוצה להלחם? מלחמות עולות ביוקר כשם שאתה יודע היטב". ברור לי שדברי אינם משפיעים עליו, אבל לנסות צריך.
"מה זאת אומרת להכנע לסחטנים? מה זה, פרוטקשן? כל החיים שלי אני נלחם. כל מלחמות ישראל מאז שאני חיל, וגם עכשו, נגד בירוקרטיה, אטימות, אדישות, רֹע לב וסתם התעללות. זה בדיוק זה", הוא נאנח ומשתתק, אולי נזכר בקרבות אחרים.
"אם לא, אז ככה" אני אומר לתֹמר, "הופעה בנצרת זה 500 $ + מע"מ. בשבילך. זה חצי יום עבודה. וגם אל תשכח ארוחת צהריים. ותהיינה שתי ישיבות. הראשונה הקראה והשניה הוכחות. אז אלף דולר + מע"מ ושתי ארוחות".
"עלי", הוא מיד עונה, "כסף אינו מהווה בעיה".
"בסדר. אני מסכים. אבל מה יקרה אם השופט יאמין לשוטר, שיאמר שהזהיר אותך וסרבת לפנות את הרכב, או שהתוכחת אתו וזו הפרעה לשוטר במלוי תפקידו, או שימציא משהו אחר, והשופט יקבע שאינו מאמין לך, ויטיל עליך קנס. מה אז?"
"נערער. פסק דין כזה לא יתכן", הוא מיד עונה, בלי לחשוב, "מערערים. נקודה".
"טוב. מערערים. ערעור עולה לך 4,000 $ + מע"מ וארוחה. זה יחד כבר חמשת אלפים ומע"מ וארוחות. זה כבר נשמע קצת אחרת, מה? השקעה גרועה כדי להמנע מתשלום של 190 ₪, אינך סבור כך?" אני מנסה להוריד אותו מהסולם הגבוה, רומז שאין לסולם הנוטה לִפּוֹל לתהום אפילו שלבים.
"הכסף אינו משחק תפקיד. אמרתי לך. לי לא יעשה אף שוטר בית ספר בלתי מוצדק".
"ונניח שהשופט בבית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת לא יקנה את הספור שלך ולא יקבל את הערעור, שהרי רב רֻבָּם של הערעורים נדחים, שכן השופטים דואגים לשמור על בני מינם, ואז יכתב בפסק דין של בית המשפט המחוזי שאתה שקרן"…
"אני מערער לעליון אין דבר כזה. זה לא צודק. תרחיש דרקוני כזה במדינה עליה נלחמתי כל חיי אינני מוכן לדמיין. זה צדק זה?" רותח גנרלנו.
"ממתי בית המשפט מחוייב לעשיית הצדק? הוא עושה משפט. שזה שני דברים שונים. לכל אחד הצדק שלו. השם הוא בית משפט. רק בג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק. וכדברי ישעיהו הנביא הזכור לטוב וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי-כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא-תוּכַל לָבוֹא", אני מצטט לו, הגם שאני יכל לצטט פסוקים רבים הכורכים משפט וצדק, משפט וצדקה.
"ואז", וכאן אני מטיל את הפצצה, "כל אחד שיגגל את שמך במחשב ימצא את פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפיו אתה נמצא שקרן. פסקי הדין של בית המשפט המחוזי מתפרסמים ומוחזקים כרוכים אצל עורכי הדין ובמקומות אחרים. זה מה שאתה רוצה? אני מציע שתעזוב את זה. יש לך דברים חשובים יותר לעסוק בהם. עלות תועלת. אני משלם את הקנס. תשאיר את הדו"ח אצלי".
תֹמר מבין שמלחמה לא תוביל אותו לשם מקום, נאבק עם עצמו, ונכנע. פעולה שאינה באה לו בקלות שכן אין הוא רגיל בה, ויוצא את המשרד מהורהר, עצוב ובראש מורכן.
ואני עצמי, אם זה הייתי אני, האם הייתי נוהג כפי שיעצתי? אינני יודע.
ותשע שנים מאותו מקרה ועד שהלך לעולמו, כעס עלי תֹמר יהי זכרו ברוך, וחבל שכך.
