כמו בכל משפחה טובה יותר או פחות, יש גם אצלנו מכל עוף למינהו, מכל המינים והגוונים.
מיר זענען שטאָלץ, אנחנו מתגאים באגף חסידי, שלא נסגיר את השתייכותו מחמת החסיון, מצד הסַפְּתא של אמא, שהחלק המכובד שבו מתגורר אחר כבוד בעיה"ק, שלא נזכיר את שמה מחמת החסיון, אִתם אנחנו נפגשים לעתים לא-כל-כך מזומנות בשמחות, ורחמנא ליצלן, ניט געוואוסט לעווייַע, שלא נדע, בהלויות. המפקד העליון של הכוילל, שלצֹרך ענייננו יקרא רֶבּ דוֹד, ושוב אָן פאַקטיש נאָמען, ללא שמו האמיתי מחמת החסיון, מחבב ומעריך אותי, איך טאָן ניט וויסן וואָס, אינני יודע מדוע, אבל כמובן שאינו משתמש בשירותי המקצועיים שהרי הוא את פתרונותיו מוצא בדין תורה ולא אצל בתי משפט של עכו"ם.
"רֶבּ אפרים" כך רֶבּ דוֹד בטלפון מפתיע באמצע החיים, "אנטשולדיגט צוּ אַרן, סליחה שאני מפריע, מֵיבין אין וויל, וואס איז אין צאוואֶס אונד יערושֶעס?, מבין בצוואות, כלומר בצוואות ובירושות?"
"כן רֶבּ דוֹד, ונדערסטאַנדס, מבין היטב. במשרד שלי אנחנו עוסקים הרבה בכך, אבל אנחנו לא הולכים צוּ ישיבֿה קאָורט, לבית דין רבני, לקבל צו קיום צוואה וצו ירושה, אָבער צו רעגיסטראַר פון יערושֶעס, אלא לרשם הירושות. איר וויסן, אתה יודע, וכף רגלך המכובדת כמובן אינה מעזה לדרוך אצלו".
"אלץ איז פייַן, איך האָבן אַ וויכטיק קשיא, הכל בסדר יש לי שאלה חשובה. איך אצלכם, מהי צוואה ומלעגאַל, איר וויסן, אתה יודע, חוקית?"
"נו, איר זען, טוב תראה" געבן אַ ענטפער, משיב האדבוקאט המתפלא על הכבוד, "עס זענען פיר טייפּס פון וויל, יש ארבעה סוגי צוואות: צוואה בעדים, מודפסת וחתומה ע"י המצווה עם הצהרה חתומה של שני עדים בגירים שאין להם קשר למצווה ואינם נוחלים אותו, יש צוואה שכֻלה בכתב ידו של המצווה עם חתימתו ותאריך, יש צוואה בפני רשות, דהיינו שופט או נוטריון, ויש צוואת שכיב מרע בה המצווה אומר את צוואתו בעל פה עובר בסמוך למותו והיא נרשמת ללא דחוי בפני שופט…"
"דאנק איר, תודה רבה רֶבּ אפרים, איר זענען זייער נוצלעך צוּ מיר, היית לי לעזר רב", כך רֶבּ דוֹד, ובכך מסתיימת לה ההתיעצות המשונה, שכמסתבר היא אינה אלא רק התחלה של עפּעס אַנדערש, משהו אחר.
חולף כחֹדש ללא מאורעות מיוחדים מהאגף המשפחתי החרדי, ושנתי טרם מתחילה לנדוד סביב העניין, און די טעלעפאָנירן רינגס ווידער, והטלפון מצלצל שוב.
"רֶבּ אפרים", סח שוב המפק"כ, "צוואה עליה חתומים כעדים דריי דאקטוירים אונד צוויי שטוב נורסעס, שלושה רופאים ושתי אחיות ראשיות, כעדים, ומלעגאַל, חוקית?"
"בודאי. כפי שאמרתי לך מספיקים שני עדים, שהרי לויט צו די צוויי וואָלט אַרבעט אויס, על פי שניים יפול דבר, ווי עס איז געשריבן, ככתוב. אבל למה כל כך הרבה? וואָס איז קאַליע, מה לא בסדר?".
"אַלע ויסגעצייכנט, הכל מצויין, אָבער, אבל, אם המצווה חותם מיט פינגערפּרינט, בטביעת אצבע, זה חוקי?"
"כמובן, אם הוא מבין על מה הוא חותם, וכך מצהירים העדים שהם במקרה שלנו אין די מעדיציניש פאַך, במקצוע הרפואה, ויש לו בעיה פיזית שאינו יכל לחתום, אז אינני רואה כל בעיה." בשלב זה מתחילים עננים שחורים לרחפף מול עיני והחדר השמאלי בלב מפרפרפר.
"איצט איך האָבן אַ וויכטיק קשיא איר האָבן, עכשו לי יש שאלה חשובה ברשותך. המצווה היה באַוווסטזיניק, בהכרה כאשר חתם על הצוואה, או גאָט זאָל אָפיטן, חס וחלילה, האט שוין דראַפּט טויט, קראָאַקעד, כבר התפגר?" כך אני, כשהוודאות הביזארית על סף החִלחוּל למֹחי המשפטני, ואני חש שההתערפלות קרובה מתמיד.
"חוכעם", מלחשש רֶבּ דוֹד, "הוא הצהיר והכריז קבל עם ועדה, גם פֿון די אָמעד פון דער שול, מעל במת בית הכנסת שהוא מעוניין שכל רכושו, שלושה בניינים בעיה"ק שלא נזכיר את שמה מחמת החסיון, ילך לכוילל, לערנען די קינדער פון ישראל תורה און גוט מעשים, ללמד את בני ישראל תורה ומעשים טובים".
כאן יש לעשות הפסקת הבהרה. הכוילל זה רֶבּ דוֹד, המפק"כ. לא עמותה, לא חברה, לא ועד חכמים ולא נעליים. הוא עצמו. סתם. סליחה, לא סתם, רק נאמען פירם, שם פירמה של אחד מסבאיו הנכבדים במדינת הים בה היה, לויט צו וואָס זיי זאָגן, על פי מה שמספרים, רב גדול בעל נסים, חצר חסידים, השפעה וכבוד.
"והמצַווה, שלא נזכיר את שמו מחמת עינא בישא, ער האט קינדער ? סיבלינגז ? משפוחה? היו לו ילדים? אחים ואחיות? משפחה"?
"ביסט איר משוגֶע? השתגעת? דו זאלסט נישט זאָרג, אל תדאג, היה ערירי, אַליין אין דער וועלט, לבד בעולם, ער האט קיין, לא היה לו אף אחד".
"היה? נפטר ? מתי? לפני שחתם על הצוואה או אחריה?…." הודאות חובטת לי בראש אַזוי ווי האַמער פון ריכטער, כמו פטיש של שופטים או יותר נכון קראז פון ליציטאַציע, כרוז של מכירה פומבית. במצב כזה אני מתחיל גם לחשוב ביידיש. אפֿשר ער פרעאַקינג אויס, אולי אני מתחרפן…
"חוכעם" חוזר רֶבּ דוֹד על הגיגו הקודם, "אבער פינף זייער אונטערשיידן…, אבל חמישה מכובדים מאד…"
"קען זיין, יכל להיות שהם כלם דאַוונען, מתפללים אצלך בבית הכנסת רֶבּ דוֹד?" לוחש עבדכם המעולף למחצה "דיין פּערזענלעך סטייַע, נמנים על צאן מרעיתך, ווי זיי זאָגן, כמו שאומרים?"
"מיסטאָמע, בודאי, הונדערט פּראָצענט, מאה אחוז", מתמוגג רֶבּ דוֹד, "ולכן אני אין פּאָזיציע, בפוזיציה להעיד שהם מכובדים וטובים. איך וויסן יעדער יינער ויסגעצייכנט, אני מכיר את כלם מצויין. אני המוהל של כל הילדים שלהם, וגם חתנתי אותם. וילדיהם ונכדיהם ילמדו בכוילל שנקים מיט גאָט'ס הילף, בעזרת השם בשלושת הבניינים של המנוח הזצוק"ל".
"רֶבּ דוֹד" מאנפף האדבוקאט המעולף כדי שבע שמיניות, "נראה לי שהיה עדיף, בכל הזהירות הראויה, שאת העניין יַפנה כבודו לעו"ד שאינו מכיר את הספור, ושהוא ילך צו רעגיסטראַר פון יערושֶעס אָדער צו ישיבֿה קאָורט לקבל את הצו. איך קען נישט אונד איך אַנטשולדיקן, אינני יכל ואני מתנצל. בודאי לא אחרי ששמעתי את כל הספור."
איך איז געווען אויס פֿאַר צוויי שעה. אני מתעולָף לשעתיים.
To make a long story short, או בשפת רֶבּ דוֹד, מאַכן די געשיכטע דערציילונג קורץ, נפגשתי אתו באחת מההלוויות דו זאלסט ניט וויסן, שלא נדע, של מי מבני המשפחה העניפה ממנה לא יכלתי להתחמק, אונד מיר האט אַ טשיקאַווע שמועס, והיתה לנו שיחה מעניינת. מסתבר כי הצוואה קויימה, רצונו האחרון של המנוח הזצוק"ל שהוכרז מעל במת בית הכנסת ובחוצות עיה"ק שלא נזכיר את שמה מחמת החסיון, ככל הנראה, מומש, לומדים באֹפן קבוע בכוילל כמה עשרות אברכים, מקבלים (רֶבּ דוֹד מקבל) בודגעטינג פון געלט, הקצבה כספית לגבי כל אחד ואחד מהם ממדינתנו המתחנפת, אונד אלץ זיך אויס פייַן, והכל בא על מקומו בשלום, וסייג לחכמה שתיקה.
ועד היום אינני בטוח שרֶבּ דוֹד לא צדק שהרי במקום שהרכוש ירד לטמיון (אוצר המדינה) הוא משמש למטרות שיעד להם הזצוק"ל וכמו שנאמר, אָנשטאָט גאָר צדיקים ליגנעריש…, במקום שצדיקים גמורים שוכבים…
