חברת הבטוח לקחה לי את הוולוו אני רוצה לקבל אותה חזרה", כך הפציינט, שלשם הנוחות נכנהו פתיאל.
"מדוע, מה קרה?
"קניתי את הוולוו במיטב כספי, ובמזומן, ולא יכל להיות שיקחו לי אותה".
"אפשר לשמוע את הספור מההתחלה?"
"תשמע. אני נוסע רק בוולוו. האוטו הכי בטוח בעולם. יש לו חישוקי פלדה וגם אם מתהפך לא קורה כלום. כל שנתיים אני מחליף אותו בוולוו בן שנתיים, הרבה שנים. בחדש יולי, לפני שלושה חדשים אני מוצא מודעה בעתון למכירה וולוו 850 אדומה, בדיוק מה שהרופא רושם לי. אני מתקשר למוכר לביתו בירושלים ומציע מחיר מחירון, אבל הוא רוצה יותר כי האוטו עשה רק 8,000 ק"מ. לא מתאים לי, אני אומר לו, ואז הוא מציע לי להתקשר כעבור שלושה ימים ואם הוא לא מוכר עד יום חמישי אולי יש לנו עסקה".
פתיאל לוקח אויר, לוגם מכוס המים שמזכירתי מניחה לפניו וממשיך בשטף, "שלושה ימים אני על קוצים. מתקשר ביום חמישי ולשמחתי הרבה הוולוו עדיין בשוק. אנחנו קובעים להפגש בביתו ברוממה למחרת, יום ששי. חבר מסיע אותי לירושלים כי כבר אין לי אוטו והכסף בבנק. בחוץ אני רואה וולוו 850 אדומה יפהפיה. ממש חדשה בלי אף דפיקה. הספידומטר כפי שאני רואה מבחוץ עומד על 7,770 ק"מ, ושבע זה מספר המזל שלי".
"שלי שמונה", אני מאיר.
פתיאל מתעלם ממני וממשיך, "אני דופק בדלת ופותח לי המוכר. בחור גבוה, בטח מרים משקולות, בלונדיני, כבן 25 בערך, רוסי. 'אוֹתך דברתי על אוטו?' הוא שואל אותי, ואני עונה לו שכן וכי אני מבקש קודם לראות ניירות. הוא מביא לי תעודת זהות ורשיון רכב. השם והמספר בתעודה וברשיון מתאימים, גם הפרצוף בתעודת הזהות, והאוטו בן שנתיים פחות חֹדש".
"בדיוק בשבילך", כך אני.
"אפשר לעשות סבוב באוטו, נסיעת מבחן? 'אין בעיה' הוא עונה לי, ואנחנו יורדים. הוא מוסר לי את המפתחות ואני נכנס. יש מנעול הגה. אתה יודע, כזה ארוך. אני פותח אותו ומתחיל לנהוג. מה אגיד לך, ממש אוטו חדש. אני מתאהב מיד. קניתי, אני אומר. אבל ליתר בטחון רוצה לקחת אותו לבדיקה. 'נט פראבלם. פאז'אלסטה. אין בעיה. בבקשה' הוא אומר, ואנחנו נוסעים למ.מ.מ".
"בירושלים? הם עובדים ביום ששי?"
"כן. בודאי. זה היום הכי טוב שלהם. הבדיקה מראה שהכל פיקס. גם הם אומרים שהוולוו במצב מצויין ושאני קונה מציאה".
"נו?", אני מאיץ בו.
"אני משחרר את החבר שלי והמוכר ואני נוסעים הביתה, לתל אביב. אני נוהג. לא חוזרים לבית של המוכר. הוא אומר שיש לו אחות בתל אביב, ושישאר ללון אצלה בשבת. נכנסים לבנק שלי, אני מוציא לו כסף מזומן כפי שסִכַּמנו. נכנסים לסניף הדאר הסמוך ומעבירים בעלות. והכל מצויין". הוא נושם נשימות קצרות ודחופות כיולדת.
"נו, ואתה נהנה מהוולו האדומה שלך?" אני שואל על מנת להצילו מהלידה הקרבה ובאה.
"בודאי. בובה של אוטו. וגם צריכת הדלק לא בשמים. אני מקבל הביתה את רשיון הרכב בו שמי רשום לאחר העברת הבעלות והולך לעשות טסט. אתה יודע אחרי שנתיים צריך לעשות טסט לאוטו חדש".
"אז מה הבעיה? אינני רואה שום בעיה", מתערב האדבוקט שבי.
"במבדק בהרצליה הוולוו עובד בלי שום בעיה. הטסטר שבודק את המסמכים מפנה את תשומת לבי שהוולוו עלה על הכביש בחדש יוני ואילו שנתון במכוניות מחליפים בחדש מאי, כך שהאוטו כאילו בן שנה ולא שנתיים וזה הבדל גדול במחיר". נראה עליו שהוא מתחיל להתעצבן.
"אז מה זה משנה? אז האוטו בשנתון מתקדם יותר, אז מה?" אני תוהה.
"והוא מציע לי", ממשיך פתיאל מבלי להבחין בי, "לפנות למשרד הרשוי לשנות את המספר. אתה יודע הרי שתי הספרות האחרונות במספר הן השנה".
"נכון".
"והוולוו שווה יותר. הטסטר מלווה אותי למשרד המנהל שלהם שמתקשר למאיר, היבואן של וולוו, ומברר אתו. שם אומרים לו שלא הם יבאו את האוטו וככל הנראה שזה יבוא אישי. ונכון, זה מה שכתוב ברשיון הרכב שזה יבוא אישי. אבל, כך הם אומרים, 'תן לנו את מספר השלדה ומספר המנוע ונבדוק שאין טעות'". כאן כבר ניכרים סימני מצוקה אצל הפציינט. הוא משחרר את העניבה ומוריד את הג'קט למרות שלא חם.
"המנהל קורא בטלפון את המספרים ואז אומרים לו מהיבואן שזה אוטו שנגנב ברעננה, והמספר הנכון הוא באמת שנתון מתקדם בשנה, ושאסור לו לשחרר לי את האוטו ושהם מצלצלים למשטרה". אני ממהר להזמין עוד כוס מים לפני שהוא מתמוטט.
"אז מגיע גורר משטרתי, ואני נוסע למשטרה בכפר סבא ונותן עדות על הכל. איזה אדיוט אני. אבל מה יכלתי לעשות? מאיפה לי לדעת? כל הנירות תקינים. וקבלתי העברת בעלות. מה, משרד הרשוי מטומטמים? האוטו גנוב והם מעבירים בעלות? ושולחים לי רשיון רכב על שמי? ומה היה אם לא הייתי פונה ליבואן? הכל היה בסדר?" הוא יורה מבלי לנשום כמעט.
"בקיצור, המשטרה מחרימה את האוטו והוא חונה אצלם. חברת הבטוח תובעת לקבל את האוטו כי הם שלמו לבעלים והאוטו שלהם הם אומרים. במשטרה מתקשרים לירושלים למוכר ואין תשובה. מפנים אותי למשטרת ירושלים ומתלווה אלי שוטר אל דירתו של המוכר אבל יש שם שוכר אחר. הוא מראה לנו את חוזה השכירות והשוטר מדבר על הבעלים מהטלפון שבדירה. מתברר שהמוכר הגיע אל הבעלים ורצה לשכור ממנו את הדירה ולהכנס מיד. הם חותמים על זכרון דברים בכתב יד, המוכר נותן 500 $ על החשבון ונכנס לדירה. מסוכם שבתוך שבוע יהיה חוזה שכירות. אבל הוא שוהה בדירה רק ששה ימים ונעלם. לבעלים אין בעיה כי הסכום שבידו שווה הרבה יותר מששה ימי שכירות". לגימה נוספת מהמים, ונראה לי שהמוכר על סף העִלָפוֹן.
"מתברר שתעודת הזהות מזוייפת. השם נכון, המספר נכון אבל הפרצוף שגוי. במשרד הפנים, כך מוסרים לי במשטרה אחרי כן יש כפילות. גם במשרד הרישוי יש כפילות. כנופיית זייפנים רוסים. אבל איך? איפה המדינה? איפה המשטרה? מה זה? מה, אין לי זכויות?" קולו מטפס לגבהים ומסתיים בפלצטו.
"אבדוק במשטרה ונראה מה ניתן לעשות", אני מנסה לשדר אופטימיות.
למחרת מזמן עצמו ב"כ של הפתיאל למשטרת כפר סבא לחבר ותיק משנים שנימה במסגרת הקראטה, רב פקד במחלקת החקירות. ממנו אני למד כיצד שיטת הפעולה של הכנופיה הרוסית עובדת.
מאתרים מכונית פאר באחד מהמוסכים. פונים אנונימית, טלפונית, לאחד מעובדי המוסך מציעים לו 200 $ כדי שישאיר את המפתחות והמסמכים במכונית ואת הדלתות בלתי נעולות. אם הוא מסכים, 200$ מחכים לו בתיבת הדאר. אחרי מעשה משולם לו סכום זהה נוסף באותה דרך ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. המוסכניק גם אינו יודע מי פנה אליו ואינו יכל להסגיר איש.
מי מהזייפנים נכנס למכונית, מצלם את המסמכים ומשכפל את המפתחות. לאחר מכן מושתלים במחשב משרד הרשוי פרטי הרכב עם מספר רשוי חדש, ובמשרד הפנים יוצרים כפילות תעודת זהות עם דיוקנו של הרוסי המוכר העתידי. יש לכנופיה משת"פים בשני המשרדים.
המכונית נותרת במקומה. רק משהמוכר בכח משוכנע שיש עסקה, הוא, או מי משותפיו, מגיע למכונית, מחליף את לוחיות הזהוי ועולה אתה ירושלימה עיה"ק, כשברשותו המסמכים המשוכפלים המגיעים ישירות ממשרד הרשוי באמצעות המשת"פ.
משרד הרשוי ימשיך לשלוח את רשיון הרכב לחדוש טסט לבעלים הרשום של המכונית עם מספר הרשוי המזוייף, אבל המושתל במחשב, ואיש אינו יודע שיש בכלל תקלה. אפילו אין כאן ענין של נסיון לשייף ולזייף מספר שלדה או מספר מנוע, פעולה בעייתית כשלעצמה.
אני פורש את כל המידע בפני הפתיאל הזועם. "אז מה עושים עכשו? אני רוצה להגיש תביעה כדי לקבל את המכונית. קניתי במיטב כספי, אני הבעלים הרשום, ולא מעניין אותי שומדבר".
"טוב, מבחינה משפטית יש לנו בעיה. סעיף 34 לחוק המכר דן בתקנת השוק והוא קובע כי 'נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב'", אני מצטט, "אלא שהבעיה היא שלמרות שהמחיר סביר, ואין מקום לחשד, העסקה אינה במהלך העסקים הרגיל של המוכר. אם היה זה במגרש מכוניות, היום אתה הבעלים של הוולוו להתפאר".
אתה יודע בלטינית אומרים Nemo dat quod non habet. אף אחד אינו יכל לתת יותר ממה שיש לו. אם אין לך זכות בעלות לא תוכל להעביר זכות בעלות, תקנת השוק היא חריגה, והכל כדי לשמור על חיי מסחר תקינים.
"אבל סליחה. מי קונה מכונית במגרש מכוניות? 99% מעסקאות יד שניה של מכוניות זה דרך העתון. זה לא מהלך עסקים רגיל? אני לא מאמין ששופט לא יתן לי את המכונית. תגיש תביעה", הוא עומד על שלו.
"לא נוכל לזכות למיטב הבנתי המשפטית", אני משדל אותו לרדת מהענין, "איך אפשר לטעון שזה מהלך עסקים רגיל? וכי זה עסוקו של המוכר? לא נראה לי".
"תראה. אני עומד על תביעה. להפיס את דעתך אכתוב לך במפורש שעצתך המשפטית היא לא להגיש תביעה לאור תקנת השוק. אבל אני מוכרח. אם נפסיד, ידך לא תהיה במעל".
אני מסכים כמי שכפאו שד. מגיש תביעה לסעד הצהרתי שהוולוו שייך לפתיאל, הן כנגד המשטרה והן כנגד חברת הבטוח. אני מצרף לתביעה חוות דעת שמאי רכב אשר קובע בפסקנות שלמעלה מ95% מעסקאות רכב משומש נעשית באמצעות העתון. וזה למעשה שוק פתוח ומהלך עסקים רגיל.
אבל, מכוניות אינן צומחות על העצים וגם לא פסקי דין הצהרתיים, והתביעה כמובן נדחית, אולם השופט הנכבד מביע את אי שביעות רצונו, על דרך ההמעטה, בכך שאינו פוסק הוצאות, וזה משהו, ואף רומז לכך שיש לבדוק את ההבט של אחריות המדינה, שכן ע"י כך שהיא מאפשרת גישה חפשית למחשביה והשתלת מידע מוטעה, היא מציגה מצג שוא הגורם נזק למרשי.
"אמרתי לך שזו תהיה התוצאה ולא הקשבת. אבל, עכשו יש לנו פתח להגיש תביעה נגד משרד הרשוי ומשרד הפנים בעילת רשלנות, בכך שהסתמכת על המצג שהוצג לך ובהתבסס עליו רכשת את המכונית ושנית מצבך לרעה, נגרם לך נזק בעקבות כך. אני מציע להגיש תביעה", אני מבהיר, ולהודות על האמת, אולי זו הדרך שלי לנסות ולנקות את כתם ההפסד הצורב. אם נזכה כאן יהיה בכך פרסום מצויין.
"אתן לך תשובה בתוך שבוע", כך הפתיאל.
אינני משתהה ומכין את התביעה על כל נספחיה להגשה, ממתין לתשובתו החיובית של הפתיאל. משחולפים שבועיים ואין קול ואין עונה ואין קשב, אני מתקשר. "בקר טוב. נו, מתי מגיעים את התביעה? הכל מוכן".
"תשמע", כך פתיאל", חשבתי על זה. יש כאן פושעים מעורבים. אינני מעוניין שיבולע לי או למשפחתי. אינני רוצה להגיש תביעה או להמשיך להתעסק עם זה. פניתי לחברת הבטוח, הסברתי שם את המצב שלי והצעתי לרכוש את הוולוו מהם במחיר מופחת לאור הנסיבות. והם הסכימו. עכשו אני באמת הבעלים של הוולוו, אפילו שעלה לי יקר. לא רוצה תביעות ובתי משפט. עזוב את זה", כך הוא, באפן סופי ומוחלט.
"טוב תראה", אני מבצע נסיגה טקטית, "אם תשנה דעתך התביעה מוכנה להגשה, רק תגיד"…
"לא. תודה על הכל. אני יורד לאוטו".
והתביעה הבלתי מוגשת שוכנת עדיין אחר כבוד בארכיב של המשרד, עם תחושה של החמצה, הגם שחולפות שנים רבות מאז המקרה. הבעיה היא שגם אני נוסע בוולוו. בגלל הבטיחות. וכל פעם שאני נגש ופותח את הדלת אני נזכר בפתיאל.
