בדרום אמריקה השמאנים משמשים כמרפאים, מקשרים בין העולם הגשמי ועולם הרוחות, יועצים ואף נחשבים לעתים מכשפים. לרופאי האליל, מומחי תורת הוודו האפריקאים מיחסים תכונות ותפקידים דומים. מצינו אף במקורותינו בספר במדבר את בלעם בן בעור עליו נאמר "אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר."
אולם אין עסקינן בתרבויות רחוקות, בין במקום ובין בזמן, ואנו מפליגים דרומה, אל הנגב ומדבר סיני ואל הבדווים המצויים שם ולמקרה שקרה מזה שנים רבות.
במדבר הרוחש זוחלים ורמשים, העקיצה, הנשיכה והדקירה הם מעשה שביום יום ולילה לילה. יש הסובלים ושורדים, יש העוזבים לעולם שכֻלו טוב ויש מעטי מעטים שאינם מושפעים. כמעט. לאלו, ולמעשה לאחד ומיוחד, אנו מכוונים בספורנו זה.
אסמאעיל בין הארבע נמנה על קַבּילַת סַוארְקַה, וכבטוי הבדווים זוארגה. או שמא שבט תיאהא או תראבין? נדמה לי זוארגה. שמם בא להם, שיסלחו לי, ממקצועם, תחביבם, משלח ידם, מחִנוכם מינקות. הגניבה. סארק משמעותו גנב. וברבוי סוארקה.
באחד הימים נעקץ אסמאעיל ע"י רבנדל ארסי צהוב, באשמתו שלו. רמשים אלו אינם יוצאים ביום מחמת החום. הם נוקטורנלים. אבל משמהַפֶּך אסמאעיל אבן תחתיה מוצא רבנדלנו מסתור, אין נותרת ברגלסתו הברירה והוא עוקץ בחטף את רגלו הימנית של גבורנו, כפעולת התגוננות. עקיצה כזו ממיתה, ובודאי ילד רך ללא טפול. אסמאעיל צוחק, אם כי לא בהנאה אלא בהפתעה, אוסף את הרבנדל בידו, מכניסו לשק קטן אליו הוא מלקט צמחים שונים לסבו, המרַפא של השבט, וממשיך במסעותיו.
לעת ערב חוזר לאֹהל המשפחה ומוסר לסבו צבאח את אִסופיו, כפי שהצטוה. משרואה הסב את הרבנדל ומבחין בסימן העקיצה, ובחֹסר ההשפעה על נכדו, הוא מתחיל למלמל לעצמו, "לַאזִם יִצִיר מֻבַּשִע. לַאזִם יִצִיר מֻבַּשִע. חייב להיות מבשע. חייב להיות מבשע".
"וֻהַלְקֵית אלתַגְ'ריבַּאת. ועכשו הנסיונות", מפטיר הסב בעודו נוטל פעם את רגלו השמאלית של נכדו ופעם את הימנית, מַעֲקִיצַן חליפות ע"י עקרב צהוב מצוי, עקרב דו גוני, צפעון שחור, פתן שחור, שפיפון הנגב ועכן קטן אותם מחזיק בכלוב לצרכי הפקת הארס ונסיוב הנגד.
בבקר המחרת חומו של אסמאעיל פוחת באפן ניכר, ללא נזק ממשי. "מַאשַאללה, אַלְוַלַד מֻחַצַּן. אִלוֹ אַמַאנַה. רצונו של אללה. הילד מחוסן. רַאח נְֶדַרְבֹּה וּנְעַלְמֹּה וּיִצִיר מֻבַּשִע. נאמן אותו ונלמד אותו ויהיה מבשע. כֻּלֹּה מִן אלרַּזַּאק. לַא חַוְלַ וַלַא קֻוַה אִלַּא בִּאללה. הכל מהאל המפרנס. אין עצמה ואין כח אלא באל", מדבר לעצמו הסב בעודו מניח תחבושת רטובה ספוגה בנוזל שמנוני להורדת הנפיחויות במקומות העקיצה וההכשה.
והילד גדל, מתנער ומתבחר, יכולותיו מתעצמות, ידיעותיו מעמיקות, ושמעו יוצא למרחוק. מהנגב ועד סיני מגיע. אַחְסַן וַאַקְוַה וַאַחְ'בַּר מֻבַּשִּע פִי הַאלְקֻרְן. המבשע הטוב, החזק והידען מכלם במאה הזו.
למבשע תפקיד נוסף וחשוב, אליו נחזור בהמשך הספור.
והימים ימי הברחות מחצי האי סיני לנגב ומשם לגורמים עוינים המפגעים בעמישראל, ותפקידנו למנוע הברחות אלו. למבריחים שיטה. הם מגיעים בלילה, מעבירים את הנשק והתחמושת לבדווים מקומיים המסליקים אותם באדמה או במקומות מסתור אחרים, עד להזדמנות הנקראת בדרכם להעברתו ומכירתו ברווח רב למבקשי רעתנו.
באחד הלילות אנו מגלים בדרך מקרה סליק חפור באדמה. מדוע בדרך מקרה? שכן היה זה לילה סוער במיוחד, ורוח סופה משתוללת. הסליק נחפר בדרך שבין שני הרים, ומחמת העובדה שהדרך הופכת למנהרת רוח, האדמה נחפרת והסליק מתגלה.
ובכן מי הוא העבריין? התשובה אינה מסובכת. מזה שנים מרואן משבט סוארקה או שמא שבט תיאהא או תראבין? לא זכור לי אבל הוא נמנה על שבטו של אסמאעיל, רועה את עזיו בסביבה ומסלול הליכתו עובר בדיוק מעל הסליק. בִּדוּן לַף וּדַוַרַאן. ללא סבובים ועקופים. ולמעשה אין לו ברירה. זוהי הדרך היחידה האפשרית להגיע חזרה אל אהל שמפחתו בשבט.
למחרת אנו עוצרים את מרואן וחוקרים אותו במקום הארוע. "לֵיש חַפַרֶת אלְחֻפְרַה וּחַ'בֵּית פִיהַ אלסִּלַאח ואלדַ'חִ'ירַה? מדוע חפרת את החפירה והחבאת בה את הנשק ותחמושת? ממי קבלת אותם?"
"וֹאלַלהִ מֻש אַנַא. אֶמְבַּארֶח מַשִינַא עַן טַרִיק אלגַ'בַּל מִן פוֹק. באללה לא אני. אתמול הלכנו בדרך ההר מלמעלה", אומר הרועה כמתנצל וללא כל בושה או חרטה, ומצביע על ההר מעלינו. ברור לכלם ששם הדרך בלתי הגיונית ובלתי עבירה.
"וּאלְעַ'נַם כַּמַאן? וגם הצאן?"
"טַבְּעַאן. אֻמַאל אֵיה? יִמְשוּ לַחַאְלהֻן? ברור. ומה? ילכו לבדם?", עונה העברין.
"מִתְאַכֶּד מִיֶּה פִי אלְמִיּה? בטוח במאה אחוזים?"
"וַלַוְ, מִיֶּה וּחַ'ְמִסין פִי אלְמִיֶּה", ומה, מאה וחמישים אחוזים".
מאחר והעקשן עומד במריו, וַאלְחַבֶּל כִּדְ'בֹּה קַצִיר, והשקר חבלו קצר, אנחנו מטקסים עיצה ומחליטים להעמיד את השקרן במבחן מכונת אמת, הגם ששמענו שאינה יעילה לגבי אלו.
"שוּף. עַאיְזִין נִפְחַצַכְּ במִּאַכִּנַת אלְחַקִיקַה. הִיֶ בְּתִקְדַר תִכְּשַף אלְכִּד'בּ. מֻסְתַעִדּ? תראה. רוצים לבדוק אותך במכונת אמת. היא יכולה לגלות שקר. אתה מוכן?"
"מַעְלוּם", באה התשובה המידית ללא כל מחשבה, "הֵיכּ צַאר. כך ארע".
וכאן הסבר קצר. עקרון מוסד במכונת האמת מתבסס על ההנחה שבני האדם, לפחות אלו בני המערב, מחונכים מעת היולדם על האמת, ובמקרה של שקר תהיה הרגשה בלתי נוחה לחלוטין, שהרי זה בנגוד לטבע האנושי וחנוכו. הואיל וכך בעת אמירת שקר נוצרים שנויים פיזיולוגיים בלתי נשלטים הנובעים מפחד; לחץ הדם עולה, שנויים בקצב הדֹפק, במוליכות החשמלית של העור והתיבשות הרֹק.
ואם זה העקרון, אין אפשרות שמכונת האמת תוכל לגלות כזב אצל יפני למשל, שמינקותו מחונך על טַטֶמַאֶה. התנהגות שלא תפגע בהרמוניה, ולאמת אין כל קשר להתנהלותו והתנהגותו. ואם לצרך שמירת ההרמוניה יש צרך שלא להתיחס לאמת אין רע בכך.
ועכשו לבדוים. מה תענה ילדה בדוית בת חמש שאביה יוצא לשלושה ימים על מנת להביא טרף לילדיו, כשרק אמה ושלושת אחיה ואחיותיה הקטנים נותרים באֹהל, ומגיע גבר זר ושואל אותה, "אַבּוּכִּ מַוְגוּד פִי אלְבֵּית? אביך נמצא בבית?"
"טַבְּעַן פִי אלְבֵּית וּכַּמַאן תַ'לַאתַ'ת אִחְ'וַאנִי אלְאַכְּבַּר. בודאי בבית וגם שלושת אחי הגדולים", שאחרת יבולע לה ולמשפחתה חסרת ההגנה.
מרגע שההכרח לא יגונה, והשקר חיוני למהלך החיים התקין, וזוהי מצות אנשים מלומדה וגרסתא דינקותא, דברי שקר שנועדו לאפשר חיים אפשריים ובלתי פגיעים ואין בהם רע. אם זה המצב הכיצד מכונת אמת תגלה את הכזב?
ואמנם כך הוא. בן דודנו מרואן הרועה אינו מתרגש מהמכונה הישראלית, ואנו איננו יכולים להסתייע בה כלפיו.
כאן המקום לעשות צדק עם בני השבט. חלק הארי שלהם אינו מקבל את שתוף הפעולה בין המבריחים נשק ותחמושת ובין בני שבטם, שכן בעקבות מעצרם מבולע לשבט, יחס השלטונות כלפיהם מורע ואין מועבר להם מזון מהצבא מעודפי החמישיות שהחיילים אינם מסיימים. מאליו מובן אם כן שקיימת התנגדות עזה, לפחות למועד קרות האירועים בהם עסקינן.
וכאן נכנסת סמכותיותו של המבשע ותפקידו כפוליגרף אנושי. מֻבַּשִעֵנוּ מוערך ביותר, אולי אפילו בצורה על טבעית אצל הבדוים. אסמאעיל מודענו הוא המבשע המוביל ברחבי הנגב וסיני. אין בדוי ששמעו לא הגיע אליו, ואין אחד שאינו מאמין בו בכל נפשו ובכל מאודו.
אנחנו פונים אל אסמאעיל כדי לגיסו לגילוי האמת. ככל שלא נאתר את העבריין, כל בני השבט חשודים. מצב זה אינו מקובל כלל על מַגְ'לִס אלשֻיוּח', מועצת הזקנים של השבט, וגם לא על המבשע המנַדֵּב את יכולותיו למשימה.
ערב. אהלו של המבשע וסבו. אסמאעיל כבן 17, וכבר במלא כחו. זקני השבט, מכובדיו וגם שלושה מאתנו ישובים על ספסלים מרופדים סביב קירותיו הפנימיים של האהל. הספסלים אינם אלא קופסאות פח אטומות מכסה, בהן מאוחסנת גבינה מלוחה, המתקשה עם הזמן ועמידה בפגעי מזג האויר, אֹרז ושאר מוצרי מזון עמידים.
במרכז האהל חבית ועליה גזיה צהלית דולקת. מצדה האחד אסמאעיל. גבוה הרבה מעבר לממוצע ובודאי לגילו, עבאיה לבנה, כפיה ירוקה לבנה, עיניים ירוקות חודרות בלתי אפיניות לבדוי. מקרין עצמה בלתי רגילה, כאילו הילה מסביב לראשו. לידו כסא ועל משענתו עומדת בּוּמֶה. תנשמת, או שמא ינשוף, כוס, אוח? אינני מזהה. עובדה המחזקת את הרֹשם הבלתי ארצי של המבשע. עופות הלילה פגיעתם רעה מאמינים הבדוים. היה ועומד מי מהם על יתר האהל, המות יפגע במי מיושביו. אם לא עכשו, בעוד עשר או עשרים שנה. אשמת העוף הנוקטורנלי.
מצדה האחר של החבית החשוד. לבוש עבאיה שחורה, פניו מבועתות. נראה עליו שהוא פוחד מהמעמד. פחד מות.
המבשע נועץ מבטו הרושף ירוק בעיני מרואן. מרואן נראה מהופנט. אסמאעיל מרים מטבע זהב טורקית קטנה ומראה אותה לכל הנוכחים. הוא אוחז אותה בעזרת מלקחיים זעירים. "אִדַא בְּיִכְּדִ'ב אַח'וּנַא מַרְוַאן, תַחְתַרִק לִסַאנֹה. אם אחינו מרואן משקר תשרף לשונו. אִדַ'א בְּיִחְכִּי אלצַרַאחַה מַא בִּיצִירְש לֹה וַלַא אִישִי. אם הוא דובר אמת לא יקרה לו דבר".
מכונת אמת לכל דבר, אני אומר לעצמי. מרואן מאמין בכחו של המבשע לגלות אמת ושקר. הוא מתרגש. אם ישקר יתיבש לו הרֹק ולשונו תשרף. אם הוא דובר אמת, לא יחשוש, יצבר רֹק על לשונו המטבע לא תזיק לו, וישמע קול קרורה של המטבע. גאוני.
אסמאעיל משקע את המטבע בלהבה. זהב, ורוד אדום לוהט. הוא מרים אותה תוך כדי שירה קצבית שקטה שאין להבין את מלותיה ומקרבה אל פניו המבוהלים של העברין, ובקול שלא מהעולם הזה הוא רועם, "בְּתַעְתַרִף? אתה מודה?".
אינני מאמין למראה עיני. מרואן נופל על ברכיו, בוכה כתינוק, "בַּאַעְתַרִף. בַּאַעְתַרִף. אני מודה, אני מודה. אַלְעַפוּ. אַלעַפוּ. אַלְעַפוּ. סליחה, סליחה, סליחה".

