פרקר 51

אחד הגופים הצבוריים הגדולים במשק, שלא ננקוב בשמו, שלו נכסים רבים, גדולים כקטנים, מפרסם יום סתוי אחד מכרז לרכישת מגרש עם מבנה. מרשי, בעלים של מספר נכסי מקרקעין בתל אביב רבתי, מעוניין מאד בנכס כיון שהוא צמוד לנכס אחר שלו, ועל כן הוא משתתף במכרז ומגיש הצעה, העולה בהרבה על הסכום הנקוב בשמאות שהומצאה לכל משתתף במכרז, ומקווה לזכות.

אין אמורה להתקיים התמחרות, והמרבה במחיר והמטיב בתנאים הוא הזוכה. על פי פרטי המכרז המוכר רשאי שלא למכור אם הוא סבור שהתמורה אינה ראויה, אולם משהוחלטה מיהות הרוכש בדירקטוריון, ההחלטה סופית ואין לחזור ממנה.

לאחר חלוף מועד ההחלטה, מברר הלקוח בדיסקרטיות אצל פקידה במשרדי הגוף המוכר, וגם אצל אחד מחברי הדירקטוריון אתו יש לו קשר מיוחד שלא נכנס אליו בשלב זה מחמת עינא בישא, ונרמז לו באפן הברור ביותר שהוא הזוכה וכי נכתב פרוטוקול ונחתם ע"י יושב הראש בעניין.

ממתינים לקבלת ההודעה המשמחת, אולם למרבה ההפתעה והתדהמה, מתפרסם כי הוא אינו הזוכה המאושר אלא חברה שמנהלה נשוי לקרובת משפחה של יו"ר הדירקטוריון, באפן כזה או אחר. "כזה" משמעותו ככל הנראה קרבת נישואין ו"אחר" משמעותו המובנת לכל בר-בי-רב, קרבה כספית.

מכתבי התראה, טלפונים ואף פגישה עם יו"ר הדירקטוריון אינה מעלים את הפרי המיוחל, לא ענבים ואף לא באושים, וההכחשה מוחלטת. לא היו דברים מעולם, לא יער ולא דובים, לא היתה ישיבת דירקטוריון כזו, לא נכתב פרוטוקול, והבחירה המוכרזת טהורה כתינוק שאך זה בא לאויר העולם.

אין כל אפשרות להציג את המידע שבידי מרשי ואת מוסריו מסִבּות מובנות, שהרי גם מכאן תבֹא הכחשה גורפת, מחמת החשש להתנכלות למעמדם ולמקום עבודתם, אם לא למעלה מזה, שכן, אולי, יש בכך גם עבירה, והלקוח עומד על הגשת תביעה.

"אבל אין לנו אפשרות להוכיח", אני אומר לו, "תֶּבֶן, אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ, עֲשׂוּ", אני מצטט לו מספר שמות, "והמוציא מחברו עליו הראיה. אם יסכים מי משני החברים להעיד, מצבנו עדיף. אבל בלעדיהם, אין סכוי וחבל על המאמץ".

"אז מה עושים? אינני מוכן לאפשר שירמו אותי. מה אני, פרייר? תגיש תביעה ונראה איך יתפתח. אולי בחקירה על דוכן העדים יושב ראש הדירקטוריון לא ישקר", כך הלקוח שאינו פרייר, אבל תמים בדורותיו הוא.

"אתה יודע מה? לפני שמגישים תביעה, תראה אם אתה יכל לבקש מחבר הדירקטוריון הנכבד להכנס למשרד, ברצוני לשוחח אתו. יש לי רעיון. נשמע מה יש לו לאמר. הרי אינני מעוניין להזמינו להעיד בנגוד לרצונו, או אם אינני יודע מה יענה בחקירה", אני מנסה להבהיר.

"למשרד אליך? זה לא ילך. אולי ננסה לתאם מפגש אצלי בבית. באוירה פחות רשמית", עונה לי הלקוח. כמובן שאני מסכים.

למחרת נפגשים בביתו של הלקוח. חבר הדירקטוריון הנכבד, הלקוח ואדבוקטו.

לאחר שיחת חולין וכמשיח על פי תֻמי אני מבקש מהחבר לספר לי על הישיבה. "מה יש לספר?" הוא תוהה, "ספרתי הכל".

"אכפת לך שאשאל שאלות? רק כדי להבין? אני מתחייב חגיגית שלא אזמן אותך להעיד ולא אסגיר שאתה הוא המקור שלנו. אני מבין את הרגישות", אני מרגיע אותו, ומתכוון לכל מילה.

"בסדר. אם אתה מתחייב. תתחיל לשאול".

"ברשותך אוביל אותך לאט לאט אל תוך הישיבה. תזכר היטב. כשאתה נכנס לחדר הישיבות. מה אתה רואה? תשתדל לתאר לי כל פרט ופרט".

"שלוש מנורות עגולות לבנות צמודות לתקרה. מעל שלחן מוארך. כהה, כמעט שחור. מסביבו עשרה כסאות מרופדים עם גלגלים. ארבעה מכל צד, בראש השלחן בצד הרחוק כסא היו"ר, וכסא נוסף קרוב לדלת הכניסה. על הקירות תמונות נוף ישנות ומאחורי יושב הראש תמונות של ראש הממשלה, נשיא המדינה והרמטכ"ל. בפינה הימנית הרחוקה דגל ישראל מוצב בתוך גליל מתכת על רגל מעוגלת. אני חושב שזהו."

"מה על השלחן?"

"מספר צלחות חד פעמיות עם בטנים, עֻגיות, ובייגלאך, כוסות חד פעמיות ומספר בקבוקי שתיה קרה. סודה, מים ונדמה לי קוקה קולה".

"מצויין. אתה מאד חד הבחנה", אני מחמיא לעד, מקווה שאני מצליח להכניס אותו למצב סֶמי הפנוטי כך שירגיש ויחוש שוב את ארועי הישיבה.

"כמה אנשים נוכחים בישיבה? תמנה לי אותם אחד אחד בבקשה, מהקרוב אליך מימין דרך יושב הראש ועד לקרוב אליך משמאל. אגב, היכן אתה יושב?" אני מקפיד לדבר לאט, בקול עמוק. שמעתם פעם פסיכיאטר משוחח עם פציינטו? אז ככה.

"אני יושב מיד לימינו של היושב ראש. כלומר מצד שמאל של השלחן כשמסתכלים אל תוך החדר". ואז מונה לי החבר לאטו, בקול מעושה הדומה לזה המופגן על ידי, שמות שלושה חברים נוספים. שתי נשים מצד שמאלו של היו"ר הנכבד, וגבר נוסף בצד ימינו של ידידנו.

"באיזה עט כותב יושב ראשנו?" אני מקשה.

"פרקר 51. עט נובע זהב כֻּלו. דיו בצבע טורקיז. אני זוכר היטב כי גם לי יש פרקר 51, אבל לא זהב. שחור. עט מצויין. חבל שלא מייצרים כזה עוד. אתה יודע מדוע קוראים לו פרקר 51? כי הדגם הראשון של העט יצא בשנת 1936 שזו היתה השנה החמישים ואחת לחברת פרקר".

"באמת עט מצויין", אני משתתף בנושא המרתק, בהיותי אספן עטים נלהב. נלהב מדי לטעמי. "אתה יודע שזה העט הנמכר ביותר מכל העטים הנובעים מאז ומעולם? נמכרו אם אינני טועה יותר מ 40,000,000 מליון עטים כאלו, וזה רק עד שנת 1978 עת הופסק היצור". תראה עניין בתחום התעניינותו של הפציינט ותזכה באמונו. תחומים משותפים חשובים ביותר לקרבה בינאישית.

"אבל, למרות שהנושא מאד מעניין בא נחזור בבקשה לחדר הישיבות", אני מנסה לישר את העד, "על איזה דף נכתב הפרוטוקול?".

"פנקס צהוב עם שורות. אתה יודע מה שנקרא Yellow pad".

"ואיך כתב היד של יושב הראש? גדול? קטן? יפה? קריא? יש משהו מיוחד בכתב היד שלו או באפן הכתיבה?"

"מצחיק שאתה שואל. כתב היד בינוני וצפוף, אבל הוא כותב כשהשוליים מימין הולכים ומתרחבים. כאילו אלכסון מלמעלה למטה. למעלה ממש צמוד לשול הימני, ולמטה מרחק אולי של חמישה ס"מ או יותר", הוא נזכר ועיניו כאילו חולמות.

אני נוטל דף נייר מתיקי ומבקש ממנו לסמן קו אלכסוני שידמה את קו השול הימני של הכִּתוב. במחשבה שניה אני מגיש לו עט נובע אדסון בצבע כחול עמוק. לטעמי העט הטוב ביותר שנוצר אי פעם. אולי עולה אף על הפרקר 51. "אתה מכיר את העט הזה?"

"בודאי. אין יותר טוב מזה. למעט הפרקר 51. ידעת שהוא נקרא על שם לואיס אדסון ווטרמן? כותב גם במטוס ולא נוזל, שלא כמו עטים נובעים אחרים", מתהדר העד בידיעותיו.

"כל הכבוד", אני מחמיא לו שוב. "בבקשה תסמן לי על הנייר את קו הימין של הכתוב וגם, אם אתה זוכר, את תחומי הפרוטוקול. האם הוא היה על כל העמוד, או על חלקו…"

"זה קו השול הימני. למעלה נכתבה המילה 'פרוטוקול' בגדול עם קו למטה. מתחת לזה מספר שורות קצרות לשמות הנוכחים, ואחר כך ההחלטה עם הקדמה לגבי הרקע, פרטי הקרקע, מועד המכרז, פרטי הזוכה, המחיר. נדמה לי שהפרוטוקול הסתיים כאן. בערך אחרי שלושת רבעי העמוד. וחתימת יושב הראש בצד שמאל של הפרוטוקול". הוא מחייך גא בעצמו על זכרונו המצויין.

"והחתימה? גדולה, בינונית קטנה?"

"חתימה מקושקשת גדולה. אני מכיר אותה בכל מקום. הנה. היא נראית ככה", והוא מדגיש. עתה יש בידי סקיצה של הפרוטוקול.

"ומה הוא עשה עם הפרוטוקול?" כך אני, בקול של מרתף.

"אם אינני טועה הוא קמט אותו באגרופו וזרק אותו לפח מתחתיו. אני זוכר שהוא עשה זאת אבל אינני משוכנע מאה אחוז שזה היה הפרוטוקול. אולי ניר אחר. טיוטה אולי", הוא מתנצל על שזכרונו אולי אינו מעולה כל כך, משתדל לרצות אותי, שותפו לתחביב אסוף העטים הנובעים שבבעלותו עט אדסון יקר, ממוספר מסדרה מוגבלת.

"יוצא מהכלל אני אומר לו. לא הייתי מאמין שתוכל לזכור כל כך הרבה פרטים. ממש פנומן", אני מחמיא לו בשלישית, וחושב לעצמי, בסוף הוא עוד יאמין לי…

אני מודה לעמיתי לעטים הנובעים, נפרד ממרשי ומסכמים לשוחח למחרת.

"נו?" שואל מרשי בטלפון בשבע בבקר, שהרי הוא מכיר את עתותי המוקדמות במשרד, "מה אתה אומר?".

"נראה לי שיש קצת יותר בשר ממה שהיה לנו לפני המפגש בביתך, ואוכל להתמקד יותר בחקירתו של יושב הראש. מקווה שיהיה בסדר".

"אפשר להגיש תביעה?" הוא שואל בלחץ.

"אפשר. גם נגיש בקשה לצו מניעה שלא ימשיכו בהליך המכירה, בין היתר בהסתמך על קרבת המשפחה, ונטען גם שגונבה שמועה לאזנֵינו שזכית. לא נציין שום מקור שהוא. אבל שיהיה לך ברור. תצטרך להפקיד סכום רציני כערבות לכל נזק. צו מניעה זה לא פשוט".

"אין בעיה. מה שצריך", מאשר הקליינט, "אני לא פרייר".

אנחנו מגישים תביעה ובקשה לצו מניעה. מתקבל צו מניעה זמני, הלקוח מפקיד ערובה בקֻפּת בית המשפט הנכבד, ועוד קודם שמתקבל כתב הגנה, מתקבלת תגובת הגוף המוכר שלא ננקוב בשמו, עם תצהיר מפורט של יושב הראש הנכבד בו מפורטת, כצפוי, הכחשה מכל וכל של עצם קיום ישיבת הדירקטוריון וזכייתו של התובע במכרז, והצדקת הזכיה כביכל של הזוכה המוכרז.

לקראת מועד הדיון אני מכין לעצמי פרוטוקול על פי המתווה של המומחה לעטים. כותב באלכסון, שורות קצרות למעלה, חתימה גדולה משמאל למטה, בעט פרקר 51 מהאֹסף שלי, בדיו טורקיז של Quink, הדיו המיוחד של פרקר, והכל על Yellow pad. אותנטי ממש, אני מהרהר לעצמי, ומחייך חיוך של טום שבלע שמנת מתחת לאפו של ג'רי.

אני מקמט את הפרוטוקול באגרופי ומניח את כדור הניר בתיקי. נראה אם ההִמּור יצליח.

לאחר סיום חקירתו של התובע על תצהירו, שאינה מעלה דבר, תוך שהוא כמובן נזהר מלהפליל אי מי, מגיע תורי לחקור את יושב הראש.

לאחר כמחצית השעה של חקירה, בה מכחיש יושב הראש את כל ספור ישיבת הדירקטוריון המאשרת את זכייתו של התובע ובכלל כך את עצם כתיבת הפרוטוקול, על אף שאני מתריע שלישיבות ההוכחות של התביעה העיקרית אזמן את כל חברי הדירקטוריון להעיד, כולל הזוכה על קשריו, המשפחתיים והאחרים ככל שיש כאלו עם יושב הראש, אני מגרד בראשי בכניעה כביכל ומתישב.

"סיימתי? אני יכל לרדת מדוכן העדים?" פונה העד אל כבוד השופטת.

"רק רגע. טרם סיימתי כבודה", אני קם מוציא אט-אט את הכדור הצהוב מהתיק ומניח אותו על השלחן לפני. "אתה בטוח שלא כתבת פרוטוקול וחתמת עליו לפיו התובע הוא הזוכה במכרז?" אני שואל תוך כך שאני מישר את הפרוטוקול בכף ידי הימנית, אוחז בשמאלית את קצה הדף, "נכון שהפרוטוקול נכתב עם שול ימני אלכסוני?" אני מסתכל בניר ההולך ומתיישר, "נכון שאתה כותב בפרקר 51 בדיו טורקיז?", אני מסיר את ידי השמאלית כך שהוא יוכל לראות את הניר שבפני, את צבעו וצורת הכתיבה ממרחק של כשלושה מטרים, "אתה בטוח במאה אחוזים? אתה יודע שיש עונשים הקבועים בחוק על עדות שקר!", אני מרעים בקולי.

דממה נופלת באולם בית המשפט. השופטת הנכבדה מצביעה על הניר הצהוב, ובמקביל העד מצביע באצבעו הרועדת לאותו כוון. "מאיפה לך הפרוטוקול. הוא הושמד. זה לא יכל להיות. אני בטוח שזרקתי אותו לפח. זה לא יכל להיות…" ופורץ בבכי.

אין צרך להמשיך את הספור נכון? ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לטובתנו, פטוריו של יושב הראש, רכישת הנכס ע"י מרשי, והעיקר – התובנה שלא הכל אבוד עד שהוא אבוד, וכפי שנאמר בלטינית Dum spero speri, אם יש נשימה יש תקוה.