"כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי-חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א' ג')
"אני שולח אליך שניים מלקוחותי לשעבר כדי שתקיים ביניהם בוררות. כעת בתפקידי כשופט בית המשפט המחוזי ברור שאיני יכל לטפל בענינם. אני סומך עליך", כך משמיע לי בטלפון כבודו, אתו יש לי קשרים אמיצים מתקופת היותו ידידי המלומד ובטרם עידן הוד כבודותו.
באותם הימים שוכן משרדי ז"ל שעלה באש לאחר מכן בשרפה הפורצת עקב קצר חשמלי, בלונדון מיניסטורס בתל אביב. על הקירות תעודת הוקרה ודרגות ואחרות, גביעים מאליפויות קראטה וחרבות יפניות שוכנות אחר כבוד לרחבן על מעמדים.
מגיעים שניהם למשרד. בגדי עבודה, בשנות הארבעים לחייהם. ניכר שהאהבה אינה שוררת ביניהם. אין תקשורת. האחד מניח על שלחני חבילת שטרות של 100 ₪ שהוא שולף מתיק עור התולה על כתפו. "יש כאן 30,000 ₪ וקצת", הוא אומר. "היינו שותפים הרבה שנים עד שהוא הכניס את הבן שלו לעסק", הוא מצביע באגודלו אל עבר שותפו לשעבר, "והכל התחרבש. מאז אנחנו לא מדברים. חלקנו את העסק בשוק הכרמל לשנים. קיר באמצע. וזהו. באנו שתהיה בורר."
השני מתחיל להסביר מדוע מגיע לו יותר משותפו, מאשימו בנסיון לצרף את אשתו לעסק. "היא אשמה לא הבן שלי".
אני מהסה אותם. "אם אתם מבקשים שאהיה בורר נא לחתום על הסכם בוררות. אני מגיש לכל אחד מהם עֹתק. מובהר בו במפורש שאני רשאי לנהל את הבוררות כפי שאראה לנכון, משוחרר מהדין המהותי ומסדרי הדין. הם מהנהנים בראשם. לפחות כאן יש הסכמה בין השניים. הם חותמים. "כבוד השופט אמר לנו שאפשר לסמוך עליך". אחד מהם אומר והשני מסכים.
ללא אומר ודברים, וללא מחשבה, אני קם ונוטל כרך כחול של פסקי דין. עביו כחמישה ס"מ. מניחו על השֻלחן לפני ועליו אני מניח את שִפְעת השטרות.
"עכשו אבקש מכל אחד מכם בתורו לספר את הספור ולשטוח את טענותיו. תשתדלו לא להפריע זה לזה בבקשה. תתחיל אתה", אני מצביע על הימני מביניהם.
לאחר ששניהם מוציאים את הרעל מהגוף, כל טרוניותיהם גלויות וברורות. ועדיין אין הם מדברים זה עם זה.
ללא כל מחשבה, אני שולח שתי ידיים לאחור ומוריד את הוואקיזאשי מהקאקא. המעמד עליו החרבות שוכנות אחר כבוד זו מעל זו. זוהי חרב הסמוראי ממוצעת האֹרך. הגדולה היא הקאטנה, האמצעית היא הוואקיזאשי והפגיון, החרב הקטנה, היא הטאנטו. מושין נו שין. הראש ריק ממחשבות. אני שולף את החרב, ומניח את הנדן על השלחן. שני המבוררים מסתכלים זה על זה בתמהון. אולי בבהלה. לאחר מכן עלי.
ללא אומר ודברים אני מוריד באבחה חזקה את הלהב על ערימת השטרות. הם נחצים וניתזים לשני הצדדים. עפים על הרצפה. על כרך פסקי הדין נותרת שכבת שטרות שלמים. מבלי לספור אני שם אותם בנונשלנטיות בכיס חולצתי, מקופלים. "זה שכר הטרחה", אני אומר בארשת פנים רצינית לשניהם, מוסר לאחד מהם גליל סלוטייפ, "לכל אחד מגיעה מחצית כמות השטרות. בבקשה תדביקו אותם, ותחלקו ביניכם. חצי חצי. זה פסק הבוררות". אני חש שהאדרנלין המשתולל בגופי ברגעים האחרונים מתחיל להרגע. המחשבות שבות להתרוצץ בראשי. מחזיר את החרב לנדנה ומניח אותה במקומה, על הקאקא, ומתישב. "אשלח לכל אחד מכם חשבונית מס על מחצית שכר הטרחה".
שני השותפים לשעבר מתחילים בתקשורת ביניהם. לראשונה מזה זמן רב. "יש לך מספר 2756224657?" שואל האחד את השני. "הנה", אומר השני, ושניהם משתפים פעולה בהדבקת שני החצאים לשטר אחד, וכך ממשיכים עד שכל השטרות חוזרים לאיתנם. למעט אלו הבריאים ממילא השוכנים בכיסי.
השנים מסתכלים האחד ברעהו, לוחצים ידיים, מודים לי במאור פנים ויוצאים מהמשרד מחובקים. לפחות חוזרת אליהם החברות, אני מהרהר לעצמי.
אני נוטל את שלוש החרבות ומעביר אותן לחדר הישיבות. חס וחלילה שלא תמשכנה להתגורר בלשכתי. מי יודע מתי וכיצד אעשה בהן שמוש בלתי סביר שוב.
כל הדרך הביתה אני מנסה לבדוק את עצמי, כיצד אני מגיע לפעולה הזויה כזו, ולא מצליח. ככל הנראה עלי להפסיק קצת להתאמן. ההשפעה שלילית. מה יגיד או יעשה כבודו כשישמע על הבוררות ותוצאותיה? אני נרעד מהמחשבה.
בבית אני מספר לזוגתי בהתנצלות, על הבוררות. היא מגיבה בפשטות, "מה פרוש אינך יודע מהיכן זה בא? הרי אמש צפית בטלויזיה במערבון, שם אחד משחקני הפוקר בקש משותפו למשחק לחתוך את החפיסה, וזה בדיוק מה שהוא עשה. חתך בעזרת סכין גדולה ששלף. ככל הנראה הסצינה היתה לך בראש"…
בשוק הכרמל אינני יכל עוד להסתובב. כשאני מגיע שמה, השניים, שהקיר המחלק את החנות אינו עוד, פותחים לי שלחן, ומפארים את שמי ואת יכולותי. לא נעים.
בכנס עורכי הדין המתקיים כחדש לאחר מכן באילת, פוגש אותי כבודו. הוא סוקר אותי מלמטה למעלה וחזרה, ואומר, "מה עשית להם שם בבוררות? הם אומרים שאתה ממש שלמה המלך".
אני המום. "העיקר שהיו מרוצים", אני אומר בענוה. איזה מזל.
