אמריקה

כלל ברזל. באמריקה מה שכתוּב מקודש. החוק הוא המלך LEX REX. עובדים ללא יוצא מהכלל על פי הספר. ככל הנראה זה מה שהופך אותה לגדולה.

לאחר פרוץ השלום עם מצרים מוקם שדה תעופה בדרום הארץ בפקוח הצבא האמריקאי. מאות עובדים וביניהם זרים למכביר מועסקים באתר ועל מנת להספיק להשלימו, כתנאי לפנוי חצי האי סיני ומסירתו למצרים. עובדים שישה ימים בשבוע, עשר ואף שתים עשרה שעות ביום.

חלק מהעבודות הגדולות והמקצועיות מוצאות דרכן במכרזים לקבלנים מקומיים, ובאחת הגדולות שבהן, הקמת חלק ניכר ממהדירים התת קרקעיים והעיליים, זוכה קזבלן הקבלן, שם בדוי מחמת החסיון, לקוח וחבר.

מובן מאליו שמעצם העובדה שהצבא האמריקאי הוא האחראי על ההקמה, העבודות מבוצעות על פי תכניות מדויקות ומדוקדקות, אין לסטות מהן ימינה או שמאלה. שנויים או טעויות לא תסולחנה.

חלק ניכר מהעבודות אותן על קזבלן לבצע הוא הצבת עשרות עמודי מתכת ענקיים בפרופיל H עליהם נשענים הגגות. הבצוע מצריך חפירה מלבנית בעומק של ששה מטרים במרכזה מוצב העמוד תוך יציקת בטון מזויין סביבו עד מפלס הקרקע על מנת ליַצבו.

דא עקא, ישראלי הוא ישראלי, ותורת האלתור היא נר לרגלנו, תורה שהיא עבודה זרה ואסורה בתכלית האִסּוּר לגישת האמריקאים הדבקים בכתוב, ולא בלי צדק. בדרך כלל.

קזבלן בעל הנסיון והותק, מקבל לחזקתו את תכניות הצבת העמודים ומיד מבחין בטעות יסודית וקרדינלית הנופלת בהן. על פי דעתו המקצועית, העמודים בתכניות המוצבים לרֹחב יציקות הבטון אמורים להיות מוצבים לאֹרכן, שכן באפן זה אחיזתם חזקה ובטוחה יותר ועדיפה בהרבה מהבחינה הקונסטרוקטיבית. דעתו נתמכת גם באשורו של מהנדס הַבִּסּוּס המועסק אצלו.

גאותו המקצועית של קזבלן אינה מאפשרת לו מצד אחד לבנות על פי תכניות שגויות להבנתו, ומצד שני גם לא לפנות לקולונל האמריקאי ממוצא סיני, האחראי על הפרוייקט, ולהפנות תשומת לבו לטעויות מהנדסיו. על כן נופלת ההחלטה לבנות כראוי וכמתחייב מההגיון והנסיון, מתוך הבנה וכונה לקבל את מלֹא ההערכה על מקצועיותו כי רבה.

העבודה מתקדמת במלא הקצב, ולא חולף שבוע ימים ולמעלה משלושים עמודים מוצבים ומבוטנים לתפארה, והנה מגיע יום הששי ויכולו השמים וכל צבאם, יום בו מתבצעים תשלומים חלקיים.

בכל סוף שבוע מסייר קולונלנו באתר וסוקר את העבודות שבוצעו בשבוע החולף, מציין לשבח את הטעון שִבּוחַ, מעיר ומאיר, מנחה ומסביר, והנה הוא מגיע אל סטו העמודים, הנוגדים תכלית התִּנגודת את תכניותיו המקודשות.

"Sorry Sir" כועס המפקד בראותו את הבצוע החורג למעצבה מההוראות הכתובות, בלתן אַיִן, ""This abomination can not stand even one day. It must be removed immediately" הוא פוקד.

"דבר תועבה???" שואל קזבלננו את קולונלו, "דבר תועבה??? הרי ברור שהתכניות שלכם שגויות, חסכתי לכם הרבה מאֹד כסף, שלא לדבר על הבושה", כך הוא, שאינו יורד כלל לסופְדעתו של האמריקאי המתגאה במורשתו המדוקדקה.

"אם יורשה לי להציע", מנסה הקבלן טקטיקה מתחנפת בהוַּכחו לראות שדברי חכמתו נופלות על אזניים ערלות, "שִלחו נא את התכניות ארצות הבריתה לבדיקת נכונותן. בינתיים נבצע עבודות אחרות. אם יסתבר שהצדק עמי, מה טוב. אם לא, נהרוס על חשבוני ונבנה מחדש. מה דעתך?"

בתגובה, עולה העשן הוירטואלי מאֹזְניו הסיניות של המעסיק וטון פקודתו עולה אוקטבה שלמה, "Abomination must be destroyed. I-m-m-i-d-i-a-t-e-l-y"

בצר לו פונה המבצע היותר חכם והפחות פִּקֵחַ אל היעוץ המשפטי כדי להיחלץ מהצרה האמריקאית שנפלה על ראשו. "תשמע", הוא מתלונן באֹזְנִי טלפונית, "הם פשוט אטומים. זה לא הריסה פשוטה. צריך לפוצץ. זה עולה המון כסף. למה לא מקשיבים לי? והקולונל מהנדס, בטוח שהוא מבין"…

"ככל הנראה לא הבנת עם מי יש לך עסק. הם אמריקאים", אני מנסה לפייס אותו, "מה לא ברור? כמה יעלה לך לפרק את הכל ולבנות מחדש?"

"אולי ארבעים אלף דולר כולל שכר עבודה וחומר נפץ. וזה עוד שבוע עבודה. מי ישלם לי על זה?" הוא מתבכיין.

"אני מציע לך לעבוד חכם. לא צודק. תקשיב לעֵצה של חבר. תמשוך את ההריסה שבועיים – שלושה. ממילא יקח שלושה שבועות עד שתגיע התשובה בקשר לתכניות מארצות הברית. כשיסתבר שצדקת, תגיש להם חשבון של 210,000 $. הם לא יעזו לא לשלם. מהבושה. אבל תזהר. אל תעז להגיד להם 'אמרתי לכם'. אני מכיר אותך. שלא תעז. אם תעשה מה שאני אומר, אבל בדיוק, הכל יהיה בסדר. עשרת אלפים שכר טרחתי מאתיים בשבילך. OK ?".

"טוב, אם אתה אומר…"

"אבל אתה בטוח שאתה צודק? מאה אחוז צודק בקשר להצבת העמודים?" אני מתחקר אותו, שלא תהיה בעיה חס וחלילה.

"מה זה מאה אחוז? אלף אחוז. בטוח".

"אז בהצלחה", אני נפרד ממנו, מקוה שבאמת הפעם הזו יעשה מה שאומרים לו, לא יתחכם ולא יאלתר.

חולפים מספר שבועות ואינני שומע דבר מקזבלן הקבלן, וּבֹקֶר אחד בקבלי את הדֹאר אני מוצא מעטפה ממנו. בפנים שיק על 10,000 $ בש"ח, על פי השער היציג, עם מכתב תודה לקוני.

איזה יופי, אני חושב לעצמי ומתקשר אל מושך השיק. "אני מבין שסוף סוף אתה עושה מה שאומרים לך, איך היה?"

"קודם כל, תודה רבה על העצה. משכנו את פצוץ הבטונים למשך קצת יותר משבועיים, והצלחנו אפילו להנציל חלק מהעמודים. בחִשוב גס עלה לי קצת פחות ממה שחשבתי בהתחלה. אחרי כמעט חֹדש הגיעו התכניות המתוקנות וכמובן שצדקתי. הקמנו את הכל מחדש כמו מקודם, לא אמרתי לקולונל כלום לגבי הטעויות ושצדקתי. עשיתי בדיוק מה שאמרת לי. הגשתי חשבון 220,000 $ והם שלמו בסוף אותו שבוע. איזו מכה עשיתי. והכל תודות לך. קבלת את השיק? שיהיה לך לבריאות", הוא מסיים ולוקח אויר.

"אני שמח שאתה מרויח ותודה רבה על השיק", אני עונה לו, ,אבל דברנו על 210,000 $ ולא 220,00 $, או שאני טועה?".

"אתה צודק" הוא עונה לי, "אבל מה, לאשתי לא מגיע גם 10,000 $?", ופורץ בצחוק גדול ומשוחרר.