"וַאללהִי, רַאח אתְגַ'נַּן אַבּוּי. בִּדוֹ יִרְמִינִי מִן בֵּיתִי, באללה, אבי השתגע, ברצונו לזרוק אותי מביתי."
הרמתי את ראשי מערימת המסמכים בהם הייתי שקוע בעת הכנת כתב ההגנה, והשקפתי על שלושת בני התשחורת הישמעאלים בני דודתנו. הם היו עסוקים בנקוי החלונות והתריסים במשרדי כמו מדי חדשיים – שלושה. כמובן אחינו בני ישראל ישרי הדרך ויפהפי הנפש אינם עוסקים במלאכות כפיים אלא בנִהול העוסקים בהן, ואשר על כן המצאותה במשרדי של חוליית הנקיון צאצאי הגר המצרית, וצריך לאמר, גם אברהם אבינו הזכור לטוב.
"שוּ אֶללי גַ'רַא, שוּ אלסִּירֶה, מה קרה, מה הספור?" שאל אחד מהם את המתלונן.
"שוּפוּ, תראו. במשך חמש שנים בניתי ברשותו של אבי המכובד בסמוך לבית המשפחה בית עבורי ועבור אשתי וילדי לכשיהיו לי, ובו אני מתגורר. השקעתי בו את כל חסכונותי, לקחתי משכנתה, ג'ַמִיע אלְאַהֶל אֶללי בִּישְתֶעְ'לוּ בִּבֻּנְיַאן, כל בני המשפחה העובדים בבניין, הביאו חומרים מהבניינים בהם הם עובדים, עזרו לבנות, לטייח, לרצף, וּפִי אלנִהַאֶיה, ולבסוף עברתי לבית בשנה שעברה."
"וּבַּעְדֵין אֵיש? ומה אחר כך?"
"לַא בַּעְדֵין וּלַא קַבְּלֵין, לא אחרי כן ולא לפני כן" ענה המספר. "אני לומד באוניברסיטה רוקחות, ושם הכרתי חברה נחמדה שגם היא סטודנטית, ואנחנו יוצאים כבר כמה חדשים. כמובן בהסתר לִמַנְע אלטוֹשֶה, כדי שלא יהיו בלגנים. גִ'ית לַאַבּוּי קַבְּל אֻסְבּוּע, לפני שבוע באתי לאבא שלי, ספרתי לו שיש לנו תכניות להתחתן, ומתוך הכבוד לו ולמשפחתה של החברה בקשתי ממנו שיפנה לאביה לבקש את ידה עבורי."
"בִּכֻּל אלְכַּרַאמַה, בכל הכבוד. עשית את הדבר הנכון" התערב חברו בספור, "וּכִּיף כַּאנֶת מֻעַאמַלֶת אַבּוּכּ? ואיך התיחס לכך אביך?"
"מֻש מַעְקוּל. אִישִי מַא יִרְכַּבְש אלְעַקְל, לא הגיוני, זה דבר שאינו רוכב על השכל", צעק אבי, התמוטט על הכורסה ופניו חוורו כסיד. "וַעַדְתַכּ לַמַרְיַם, הבטחתי אותך למרים, אחותו של גיסך אחמד, אֶללי מִתְגַ'וֶז לַאֻחְ'תַכּ זֵינַבּ, הנשוי לאחותך זינב".
"מִין, מַרְיַם? בעדהא בנת עמרהא ת'מן סנין, מי, מרים? היא ילדה בת שמונה, ואין לי כל רגשות אליה, וּאַנַא עֻמְרִי עִשְרִין סַנֶה, ואני בן עשרים. מה לי ולה?" עניתי לו בקול רועד, "מה פתאום הבטחת? איך הבטחת? מתי? ומה לאלף עזאזל?"
"בַּדַל. בְּתַעְרַף שוּ מַעְנַאתֹה בַּדַל, חלופין. אתה יודע מה זה בדל. התנאי להסכמתו של אבא של אחמד לנישואין עם זינב היה שאתה תתחתן עם מרים. מַא לַכְּש מַנַאץ, ואין לך ברירה. אֻרְבֻּט אלִחְמַאר מַטְרַח מַה יִקוּל לַכְּ צַאחְבוֹ, קשור את החמור במקום בו אומר לך בעליו. אני אביך, אני בעל הבית, ואתה תעשה מה שאמרתי. ההבטחה תקויים עַ'צְבַּן עַנַכּ, למרות עמדתך" התרגז אבי.
"אבל הייתי בן ארבע עשרה ומרים היתה בת שנתיים! תג'ַנַנֶת? השתגעת? צעקתי בקול רועד", כך המיועד לרוקחות.
"וּבַּעְדֵין אֵיש?, ואחר כך מה?" שאל הישמאעלי השני.
השלושה לא שמו לב שאני מאזין לשיחה בינהם. התערבתי בשיחה בשפתו של הנביא מחמד צַלַּא אללהֻ עַלַיְהִ וַסַלַּם, שיתפלל עליו אללה לשלום, השגורה על פי, "שוּ, מה, מַנְהַג' אלְבַּדַל לֶסַה מַוְג'וּד עַנְדְכֻּם? המנהג של הבדל עודנו נוהג אצלכם? ואני חשבתי שהוא פס מהעולם עם המודרניזציה. וּאִחְנַא פִי אלְקֻרֻן אלְוַאחִד וַאלְעִשְרִין, ואנחנו במאה העשרים ואחת".
השלושה נבהלו, "שוּ, אִנְתֶ מִן אלשַבאַכּ? מה, אתה מהשב"כ? שאל המספר, "מִין וֵין בְּתַעְרַף עַרַבִּי?, מאיפה אתה יודע ערבית?"
"מִן אלְגַ'אמִעַה, מהאוניברסיטה, בְּתַעְרַף, אתה יודע, תַעַלַּמֶת אלְאַדַבּ וַאללֻעַ'ה אלְעַרַבִּיָּה, למדתי ספרות ושפה ערבית ובלשנות שמית לתאר שני. שוּ, חַקִיקִי אלְבַּדַל לֶסַּה מַוְג'וּד? מה באמת הבדל עוד קיים? אתה יודע מה יהיה אם לא תסכים לקיים את הבטחתו של אביך ותתחתן עם החברה שלך ולא עם המרים הזו?"
"מֻסְתַחִיל. אַבַּדַאן. מֻש מֻמְכִּן. בלתי אפשרי. באפן מוחלט. לא יתכן", ענה הבחור בעצבנות גלויה ופנה אלי. "אתה יודע בכלל מה זה בדל? מה המשמעות שלו? מִן וֵין מַצְדַרֹה? מהיכן הוא נובע?"
"מַעְלוּם, ברור" עניתי, נהנה להראות את בקיאותי במנהגי ערב. "לאור העובדה שיש עֹדף נשים על גברים, ומתוך החשש שתשארנה נשים שאינן נשואות וללא ילדים, וַגַ"דוּא חַלֵּין, מצאו שני פתרונות. אַלְחַלּ אלְאַוַּל, הפתרון הראשון, מותר לגבר לשאת יותר מאשה אחת וכך נמנעת בעיתה רווקות אצל הנשים. אַלְחַלּ אלתַ'אנִי הֻוַ אלְבַּדַל. הפתרון השני הוא הבדל. חילופין. הבטחה של הורי החתן או הכלה להשיא את בנם, ואפילו הוא ילד, לאחות, שיתכן שהיא תינוקת, ילדה או אף שטרם נולדה, של הכלה או החתן לפי העניין. ההבטחה וההתחייבות מחייבות את כלם, הן את ההורים, הן את הזוג הנישא והן את בני הזוג העתידי."
"וּחַסַבּ הַדַ'א אלְמַנְהַג', ועל פי המנהג הזה, מה יקרה אם החתן המיועד אינו מעוניין לשאת את האחות המובטחת?" שאל הרוקח לעתיד.
"זוהי הפרת הבטחה והתחייבות חוזית לכל דבר ועניין, על כל המשמעויות שלה", עניתי.
"אַיְ נַעַם. וַלַאכִּן שוּ אלנַּתַאאִג'? כן, אבל מה התוצאות"?
"יתכן שיפסקו פיצויים גדולים, ואף יתכן שאחותך תיאלץ להתגרש ולאו דוקא כאמצעי לחץ, כי כשחוזה מבוטל יש להשיב את מה שהתקבל" אמרתי, "ובכלל לא משנה אם יש לה ארבעה ילדים, או בית עם משכנתה".
"וּשוּ מַעַ בֵּיתִי? ומה עם הבית שלי?" כך בגניחה הכמעט רוקח.
"כאן אנחנו בתחום המשפטי. אלְבֵּית תַאבִּע לאַבּוּכ. הבית שייך לאביך, כי הקרקע שלו יחד עם כל הבנוי והנטוע עליו, ואין ספק שהוא יכל לפנות אותך, ואפילו לנשל אותך מהירושה או להחרים אותך בגלל הבושה והפרת ההתחייבות. אתה כמובן תוכל לתבוע את אביך לגבי הכספים שהשקעת בבניה."
"יַעְנִי, מַא פִיש חַלּ? אז אין לי כל פתרון? מה אני קשור?"
"פַתִּש עַן חַלּ פִי אלשַרִיעַה אֶללי אַנַא מַא בַּאעְרִפְהַאש, חפש פתרון בשריעה אותה אני לא מכיר. אבל כמובן שאתה יכל להסכים לנישואין ולגרש אותה אחרי יומיים, ואז ההבטחה וההתחייבות קויימו, פניו של אביך לא הולבנו, והבעיה תהיה של הכלה הצעירה ומשפחתה. בטח יתנו אותה לאיזה זקן שישא אותה לאישה…"
"וַלַאכִּן עֻמְרַהַא תַמַן סִנִין וּמַא אַקְדַרֶש אַסְתַנַּא, אבל היא רק בת שמונה, ואינני יכל לחכות"
"אַללה מַעַ אלצַאבִּרִין, אִ'דַ'א צַבַּרוּא, וַאִדַ'א מַא צַבַּרוּא, כַּפַרוּא, אללה עם הסבלנים, אם באמת יש להם סבלנות, ואם אין להן סבלנות, הם כופרים" עניתי בציניות. "אֶללי בִּינַאם מַע כְּלַאבּ בִּיקוּם מֻקַרֹּץ', מי שישן עם כלבים קם עם קרציות" חשבתי לעצמי.
השלושה החלו להתווכח ביניהם, ואני אבדתי עניין. אולי תצא מכך תביעה נגד האבא להחזר כספים בעילה של עשיית עשר ולא במשפט.
סוף דבר:
אני נוסע בכביש נחל עירון לכוון צפון, מאזין לרביעיית מיתרים של מוצרט, ופונה ימינה לתחנת הדלק שליד כרכור. מסתכל בשעון ורואה שעִתותי בידי, וכי ככל שאמשיך באותו קצב אמצא מקדים בכשעה וחצי לפגישה המתוכננת. כשם שאינני מאחר אינני מקדים. זה עקרון אצלי.
חוכך בדעתי אם לסעוד את לבי בארוחת בֹּקר כאן במסעדה או שמא בהמשך. בסופו של דבר נכנס למסעדה. בעליה שני ערבים אחים המתגוררים בבאקה אלע'רביה, וכל המלצרים והעובדים ערבים. המלצרים אנשים מבוגרים. זה המקצוע שלהם, שלא כמו העבודה המזדמנת אצל סטודנטים אצלנו.
אולם רחב ידיים. כמה עשרות שלחנות המיועדים לשישה סועדים ויותר כל שלחן. משמאל מטבח פתוח. המקום משמש גם לארועי שמחה. מסעדה מזרחית טפוסית והאוכל עממי, משביע וזול. והעיקר, המקום נקי להפליא. גם השרותים.
"צַבַּאח אלְחֵ'יר. אַהַלַאן. תְּפַצַ'ל. בקר טוב. ברוך הבא. בבקשה". מקבל את פני מלצר גבוה ודק, משופם, כבן ששים. עובד במסעדה שנים רבות.
"צַבַּאח אלנוּר, אַהַלֵין, בקר אור. ברוך הנמצא", אני עונה.
המלצר פונה אל שלחן ליד הקיר. אני ממשיך לשלחן האחרון, ויושב כשגבי אל הקיר ופני אל הכניסה. תמיד מקפיד לשבת באפן זה. תמיד תהיה עירני. אין לדעת מה יקרה.
קודם שאני מספיק להזמין נוחתות על שֻלחני מספר צלחות של סלטים שונים ופיתות מחוממות. אני מזמין חביתה ולימונדה. אין צֹרך להזמין מעבר לזאת שכן הסלטים מהווים ארוחה בפני עצמה.
נכנס זוג צעיר עם עגלת תינוק וילד כבן ארבע. שניהם פונים ויושבים בשלחן הסמוך. הגבר בשנות העשרים המתקדמות שלו ואשתו ספק בגילו ספק צעירה ממנו במקצת. נדמה לי שאני מכיר את הבחור, אולם אינני מצליח להזכר מהיכן.
שניהם משוחחים בערבית. שפתם משובחת ואין ספק ששניהם בוגרי אוניברסיטה. אני מקשיב בחצי אֹזן לשיחתם, מנסה להזכר מהיכן פניו או קולו מוכרים לי.
אני משקע עצמי בחביתה שמוגשת לי. עשויה בדיוק לטעמי. מסיט ראשי ומבטי אל עבר הבחור. הוא מניד בראשו ואומר בעברית, "שלום, מה שלומך?".
"כֻּלוּ עַלַא מַא יֻרַאם. הכל מעולה". מהיכן אני מכיר אותו? אני תוהה.
"אתה לא זוכר אותי? לא מזהה?" הוא שואל, "נפגשנו אצלך במשרד ברמת גן. הייתי עם עוד שניים ונקינו את החלונות.אתה עו"ד, נכון?…"
ואללה. זה שאבא שלו רצה לזרוק אותו מהבית כי לא בא לו להתחתן עם בת 8.
"זוכר, בטח זוכר, אני שמח שהכל הסתדר עבורך". אני מתבונן בתינוק החבוק בזרועות אמו ובילדון היושב בכסא ילדים מוגבה. "אם לא מפריע לך, אולי תוכל לספר לי מה קרה? היית מאוד מיואש כשהיית אצלי. לפני כמה זמן זה היה, שלש שנים?"
"חמש. תכיר את אשתי. היא גם עו"ד".
אשתו קמה ממקומה, עם התינוק, מושיטה את ידה אלי, "שמי אבתסאם. למדנו יחד באוניברסיטה. בעלי למד כלכלה. שמו פַארֵס".
אני קם, לוחץ את ידה, למרות שאולי זה אינו מקובל אצלם, אבל היא הציעה, "נעים מאד. אפרים".
מכיון ששאלתי מקודם לא נענתה, וסקרנותי ערנית לגמרי, אני חוזר לנושא שמעניין אותי, "מֻמְכִּן נֻפְרֻץ' אֶנוֹ פי אלנִהַאיַה אלְבַּדַל מַא נַגַ'חֶש? אפשר להניח שבסופו של דבר הבדל לא צלח?"
אבתסאם מביטה בי כאילו נפלתי מהחלל החיצון. "שוּ, בְּתֶחְכִּי עַרַבִּי? מה, אתה מדבר ערבית?"
"אַיְוַה. תַעַלַּמֶת פִי גַ'אמִעַת תַל אַבִּיבּ. אללֻעַ'ה אלְעַרַבִּיַּה וַאלְאַדַבּ. כן. למדתי באוניברסיטת תל אביב. שפה וספרות ערבית".
אבתסאם מודדת אותי במבטה. עיניים שחורות, בורקות וחודרות, גבות יעריות, שיער שחור חלק וארוך, רזת גזרה, ממוצעת קומה, שמלה צבעונית ארוכה. מוסרת את התינוק לבעלה, וגוררת את שלחנם אל עבר שלחני ומצמידה אותם. "אִִחְכִּי לוֹ. ספר לו", היא מורה לבעלה.
"מַא עַרַפְנַאש שוּ רַאח נַעְמַל, לא ידענו מה לעשות", מתחיל אנור, "ולנו היו תכניות להתחתן. בשום פנים ואפן לא יכלתי להתחתן עם בת 8 כפי שאבי התחייב. אמרתי לו שזה לא בא בחשבון. אנחנו במאה העשרים ואחת. הוא אמר שהוא מבין אבל אין ברירה. לא יהיה מנוס ואחותי תצטרך להתגרש אם ההבטחה לא תקויים. הַדַ'א עַקְד חַקִיקִי. זה חוזה אמיתי."
אנור לוקח אויר, לוגם לימונדה, ורוצה להמשיך, אבל זוגתו מהסה אותו בעדינות בהניחה כף יד עדינה על זרועו, "ידענו שרק הסדר יפתור את הבעיה. בקשתי מאבי שיפנה אל המחותן המיועד וישאל אם אפשר להשתחרר מההבטחה. הייתי בטוחה שהבעיה כספית שהרי בנשואי בַּדַל המוהר קטן בהרבה כי שני הצדדים חוסכים ככה".
"וַלַאכִּן הֻוַ מַא וַאפַקְש. אבל הוא לא הסכים" ממשיך אנור במקום שהפסיקה אשתו, "הוא אמר שזה לא ענין של כסף זה ענין של כבוד. לא ידעתי מה לעשות".
"הלכנו לאחות של אנור", ממשיכה אבתסאם, "ובקשנו שבעלה ידבר עם אביו. אולי הוא יצליח לשכנע אותו שהרי אחרת הוא יאלץ להתגרש. אבל זה לא עזר. אביו חזר והדגיש שזה ענין של כבוד."
"אבל בסוף התחתנתם, לא?", אני שואל , חש שזמני קצר.
"הבנתי שאם זה ענין של כבוד" חוזרת הגברת לתמונה, "אז מי שחייב לדבר אתו זה רק אבא של אנוַר. הוא צריך להתנצל, לבקש סליחה, לשלם פצויים עבור המוהר החסר, אולי משני הצדדים. זה המוצא היחיד".
"נסיתי לשכנע את אבא שלי אבל הוא מאד עקשן. אמרתי לו שבשום ואפן לא אתחתן עם המיועדת, אלא רק עם אבתסאם, ושהוא צריך ללכת לאבא של חתנו, להתנצל ולהציע פצוי. ההורים של אבתסאם הבטיחו לעזור, אחותי הסכימה להשתתף".
"וּאַבּוּ אלְבִּנְת אקְתַנַע, מֻש הֵיכּ? ואביה של הילדה השתכנע. לא?" אני שואל.
"בַּאבַּא אקְתַנַע. אבא השתכנע. אַלְעֵיבּ עַלֵיה. הרי הבושה עליו. הוסדרה פגישה אצל ראש המועצה, התנאים סוכמו, שולם פצוי גבוה, וההבטחה של הבַּדַל בוטלה. אני התנצלתי בנוכחות שני עדים מכובדים בפני הילדה שלא ידעה בכלל על מה מדובר, והיא סלחה לי באפן רשמי בפניהם, וכך הכבוד נשמר, וכֻלַם מרוצים. גם אבא שלי. וזה מה שחשוב".
"אני שמח שהכל הסתדר לכם, ואני מאחל לכם כל טוב".
אבתסאם מחייכת. טוב, משמעות שמה הוא חיוך, והם חוזרים לאכול. אני משלם, ונפרד מהם. "בְחַ'אטֶרְכֻּם. ברשותכם", אני אומר וקם ללכת. "היה נעים מאד להכיר אותך", אני אומר לעוה"ד אבתסאם. אולי נתראה בבית המשפט.
אולי. מי יודע.
