הפלגה

הנריק, שם בדוי מחמת החסיון, בעלים של מספר נכסי מקרקעין, מנהל אותם ביד רמה, וממשיך לרכוש נוספים בעוּל ימיו, בהיותו בן 94. בשל אפיו, ממונו ונכסיו הוא שולט גם בשלושת ילדיו, שמטבע הדברים גם הם אינם ינוקות.

בעסקת הרכישה של חצי בנין הנערכת במשרדי יש צרך לקבל אשורים מהעיריה. הנריק שולח את בנו הבכור, צעיר המבוגר מאביו במראהו ובהרגשתו, להשיגם. זה כמובן אינו מעז להמרות את פיו מחמת החשש שינושל מהירושה. האב הנדיב, מנצל את פחדי ילדיו ומזחיל אותם חדשות לבקרים, שולחם לבצע משימות שונות עבורו, ללא כל תמורה למעט ההבטחה התלויה באויר בדבר הירושה העתידית המרחפת מעל ראשיהם כחרב דמוקלס.

כשאנו קובעים פגישה במשרדי, מגיע הנריק בנוהגו את מכונית השברולט הענקית שלו ומחנה אותה על המדרכה. דו"חות חניה? אלו מבוטלים בעקבות מכתביו על דרך השגרה בהציגו את גילו המופלג ומתבכיין על מצבו הכלכלי הנואש.

אחת לחצי שנה הוא מחוייב לבדיקות רפואיות ובדיקות עיניים. על אף אֶנֶרְגִיָתוֹ רשיון הנהיגה נשלל ממנו, שכן בריאותו אינה כתמול שלשום, אך הוא אינו מתיאש, "יש לי ילדים. הם יסיעו אותי".

מצבו הבריאותי אינו מטריד אותו, הגם שהוא מטופל בתרופות שכן מכונת גופו ישנה, כדוגמת צעירים ממנו בעשור. הוא אינו מותר על נוכחותו בקונצרטים, שחיה בבריכה וטיולים בעולם בגפו. נסיעותיו מדווחות לילדיו, שלא ידאגו מארוע אסוני חס וחלילה.

וכמובן שהילדים חוששים. בין אם לבריאותו ובין אם לירושתם, וברצונם להעביר את פַּפִּיהֶם לבית דיור מוגן. למנות לו אפוטרופוס אי אפשר שכן הוא במלֹא חושיו, מנהל את עסקיו, הגם שפסק לנהוג בשברולטו בעצמה.

יורשי העצר באים להתיעץ אתי. כמובן שעצתי להם לרדת מהעץ הגבוה עליו הם מנסים לטפס. "הוא ילד גדול. יכול לדאוג לעצמו. מה הבעיה? תנו לו לחיות את חייו…"

בשלב מסויים מתלונן בפני בנו בכורו, "מה קורה לאבא שלי אתה שואל? אתה חושב שזה גנים, הגיל והמצב שלו? מה פתאום. הוא פשוט כל כך קמצן שהוא מסרב להצטרף לאבותיו מחשש שנקבל את רכושו. טוב אני צוחק"… לכשעצמי אני בטוח שהוא רציני.

שיחת מוטיבציה ביזמת הילדים עם אביהם המאריך ימים ויכולת מעבר לאלו של חבריו שאינם בקרבתו עוד, אך מכעיסה אותו. מבהיר להם שאיש אינו מנהל את חייו. לא מאז עמד על דעתו ולא לעולם. Quamdiu possum". כל עוד אני יכול אני עושה", הוא מדגיש להם, "ותרדו לי מהגב".

שבוע לאחר השיחה מתקשר אלי בנו, מתחקר אותי אם יש לי מידע היכן מצוי אביו. אני משיב בשלילה. "אבל אני מציע שתבדוק במשטרת הגבולות אם הוא יצא את הארץ. עכשו אנחנו בסוף ינואר. אולי טס לזלצבורג לפסטיבל מוצרט. מי יודע".

כעבור מספר שעות הוא חוזר אלי. "אתה צודק. הוא יצא את הארץ. לא יודע להיכן. נחכה לטלפון ממנו."

חולף עוד שבוע וְהַטַּיָּל מתקשר אלי ומבקש לקבוע מפגש במשרדי עם ילדיו למחרתיים בצהריים. "אין בעיה" אני אומר לו. "תיהנה".

שני בניו ובתו של מרקו פולו מגיעים למשרדי, והוא מתיצב שזוף מאד, באחור מתחייב של עשר דקות. שיזיעו קצת, מה יש. מתישב מולם, וקודם שהם פוצים פה, הוא אומר, "תשמעו, אני חוזר עכשו מהפלגה בת שלושה שבועות בקווין מרי 2. נא לא לדאוג לירושה. הטיול עולה פחות מדיור מוגן איכותי, ויש רופא צמוד, אוכל ומשקאות הטובים ביותר. כל היום. ספורט כמה שרוצים. אינני מהמר, הכסף שאני מרוויח אינו צומח על העצים, אז לא לדאוג לא לבריאותי ולא לירושה".

"אבל, אבל", מנסה בִתו לענות לו.

"אבל כלום. בשלושה שבועות האלו אפילו לא הייתם צריכים לעזור לי, לבקר אותי או לטפל בי. וגם לא בקשתי מכם דבר. אז ההפלגה יותר בשבילכם מאשר בשבילי. מה הבעיה? אז שתדעו לכם, כבר הזמנתי שתי הפלגות נוספות, בהפרש של שלושה שבועות זו מזו, ולכן קבלתי הנחה גדולה. וככה אני גם זוכה לשבת ליד השֻלחן של הקפטן כמה פעמים בכל הפלגה. ואני מכיר אנשים חדשים. והכל בסדר. בקורת? אל תטרחו. באמת. מחמאות אני מוכן לקבל", כך הוא. בפסקנות.

אני משתדל לא לצחוק בהנאה. שני בניו נראים המומים, וגם בתו. לבסוף היא מצליחה לומר, בהתנצלות מה, "לא, לא הבנת אותנו. רק דאגנו. ברור שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אבל תגיד לנו מתי ולאן אתה נוסע, כדי שלא נדאג".