סוסים

צה"ל נכנס ללבנון והתמקם ומטבע הדברים חלק ניכר ממשימותיו ההכרחיות הוא לטפל בענייני מנהל אזרחי. תלונות תושבים על גרימת נזקים ע"י טנקים, אספקת מים, מזון וחשמל, סכסוכי שכנים, התנכלויות מצד דרוזים כלפי מוסלמים ולהפך, שמירה בפני ביזה ואלף ואחד פרטים טכניים ואחרים, גדולים כקטנים. תפקידי הרִבּוֹן.

הנוסע בכבישי לבנון מבחין בצדי הדרכים בהיפודרומים. מסלולי מכשולים לרכיבה על סוסים. כמו באנגליה. תחביב יקר לאנשים עשירים. נודה על האמת, אין רואים כל פעילות במקומות אלו ורֻבם ככֻלם נחזים להיות מוזנחים ובלתי מטופלים. גם סוסים אין לראות, לא כל שכן כל בעל חיים אחר.

במחשבה שניה, גם ציוץ של צפורים אין. אמת. הרגשה מעיקה. אצלנו אפילו בעיר המבוטנת הצפורים מצייצות במלֹא מאודן ונשמעות תמיד. נראה שבגלל מלחמת האזרחים בלבנון, היריות, השריפות וכל השאר, בעלי הכנף כמו גם בעלי הזנב נעלמים. אשר לבעלי סנפיר אין לי מושג. מתנגנות לי בראש מילותיו האלמותיות של יורם טהרלב מפיו של אריק איינשטיין, "אם צפורים אינן נראות, המוות פה מולך, כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני הולך".

הנסיעה מבֵּירות לג'מהור קצרה יחסית, פחות מעשרה ק"מ. אבל בעת מלחמה אין לדעת מה משך הנסיעה. נוטלים אחריות גם על הנמל הימי שהוא עורק הצואר של לבנון. סחורות המגיעות לנמל משולחות לרחבי המדינה, חלקן מאוחסנות באזור המטען שם נמצאים כשנים עשר האנגַרי אחסון ענקיים וממגורה לגרעינים בתכולה של 120,000 טון. יש חששות מפני מעשי ביזה ושוד לאור היקף הרכוש המצוי כאן. אם אינני טועה אזור סחר חפשי.

ההוראות ברורות. אין מביא ואין מוציא בינתיים. חילים נמצאים במקום. שומרים, מפטרלים ומונעים גישה.

לפתע נשמעות צעקות. נדמה לי ברוסית. "מיניֶה נֶאבַאלְנוּאוֹט, יַא דוֹגֶ'ן אִיצִי, לא אכפת לי, אני צריך להכנס. קְטוֹ קוֹמַנְדִיר? מי המפקד כאן?".

אני מסתובב. בשער הנמל משאית מיכלית. הנהג מוציא ראשו מהחלון, מנפנף בידו בחסר סבלנות וצועק. אין לי מושג מה הוא אומר. גם לש.ג. לא. אני מבין מאוחר יותר.

"יש כאן מישהו דובר רוסית?" אני מתעניין לדעת. איש אינו עונה. הש.ג. אובד עצות. אני מתקרב למחסום בשער ושואל את הקומוניסט, "Do you speak English?."

בתשובה מחזיר לי נהג המיכלית, "וִי גַאבַארוּטִי פַּארוּסְקִי? בְּתֶחְכִּי עַרַבִּי? אתה מדבר רוסית? אתה מדבר ערבית?". "בַּאחְכִּי עַרַבִּי", אני עונה לו.

"מִין אלְמַסְאוּל הוֹן? מִין אלְקַאאִד?" מי האחראי כאן? מי המפקד?", הוא שואל במבטא רוסי כבד ויוצא מהמיכלית. כחוש, גבוה מאד, פנים חרושי קמטים, עיניים כחולות חודרות המבַיְשות את כחול מי הנמל, שיער בלונדיני זרוק שיבה, אסוף בזנב סוס. חולצה משובצת, מכנסי רוכבים מנופחי צדדים ומגפי רוכבים שחורים מבהיקים גבוהים מעליהם. האיש נראה אקדוחן מהמערבונים.

אני מתקרב אליו מצדו הפנימי של המחסום. "אַנַא אלְמַסְאוּל הוֹן. אַנַא אלְקַאאִד. אני האחראי כאן. אני המפקד. במה אפשר לעזור לך?". יש לנהוג באדיבות. אלו ההוראות. להמנע מחִכּוכים בכל מחיר.

"אני צריך לקחת גרעינים מהממגורה שם למלא את המיכלית. ככה הסדור כל שבוע.", הוא צועק.

"מִתְאַסֶף. מצטער. ההוראות הן שבינתיים שום דבר אינו נכנס ושוב דבר אינו יוצא. אחרי שנתארגן, נשב עם מנהל הנמל, נראה מה הנוהלים. בַּאקְדַרֶש אסַאעְדַכ. אינני יכל לעזור לך".

"מֻש מַעְקוּל. שוּ, בִּדַכּ יִמוּתוּ כֻּלְהֻם? בלתי הגיוני. מה, אתה רוצה שכלם ימותו?", וכאן פורץ הרוסי בשטף קללות, או לפחות כך אני מניח, בשפתו הנעלה של דוסטוייבסקי.

נוכח כזה איום, ועוד משליחו האישי של הנשיא ברז'נייב, לא נותר לי אלא לבקש הסברים. באדיבות, באדיבות, אני מזהיר את עצמי.

"תוכל להסביר לי בבקשה מי ימות, למה ימות, ומי אתה בכלל? אנחנו עדיין איננו מאורגנים", אני מתנצל, מנסה להיראות ולהשמע תקיף.

"בְּתַעְרַף חֵ'יל? מכיר סוסים?", כך הקומוניסט, "פַרַס עַרַבִּי? סוס ערבי?".

אודה על האמת, הסוסים שאני מכיר אולי ערבים, אבל הם מושכי עגלות אלטע זאכן. "שוּ בְּתַעְנִי חֵ'יל? מה אתה מתכון סוסים?", באה תשובתי.

"אִסְמַע, אַנַא אלסַיַּאס וַאלְמֻדַרִּב וַאלְמַסְאוּל עַלַא אלְחֵ'יל הוֹן, אִסְמִי יוּרִי. תשמע. אני הסייס, המאמן, והאחראי על הסוסים כאן. שמי יורי", .

"סוסים? מה יש כאן סוסים?", כך המפקד, בתדהמה.

"מֻמְכִּן אַדְחֻ'ל? אפשר להכנס?".

"או.קיי. תחנה את המיכלית בצד, מחוץ למחסום ותכנס. נדבר שם מתחת לעץ. נשב על הספסל".

מסבים מתחת לעץ ארן. שפעת אצטרובלים על ענפיו. "סַאמֵע. אני שומע", אני מדרבן את כבוד הסייס.

"הסוסים הערבים הגזעיים הם המשובחים בעולם", הוא מתחיל לספר, עיניו נוצצות והוא מתלהב כאב המספר על בנו יחידו, "והם בדיוק כמו שהיו לפני 5,000 שנה. הם מאד עמידים, מהירים, חזקים, בעלי אֹפי נח, יש להם כשר עמידות גבוה ומצייתים לבעליהם. גם סוסי עבודה וגם סוסי מלחמה. ידעת שאין סוס בעולם ללא גנים של סוס ערבי?

הסוסים מאד יפים ומרשימים ומיד ניתן להכיר סוס ערבי. יש לו חזה גדול המעיד על עָצמה, גב רחב, רגליים לא ארוכות, עצמות חזקות, מצח רחב, עיניים יפות וגדולות, אף קטן וזנב גבוה. אלו הם סוסי המרוץ הטובים ביותר, ומחירו של סוס כזה מגיע למאות רבות של אלפי דולרים ואף יותר. תלוי בבצועים ובשושלת שלו", הוא ממשיך בנשימה אחת, תאב להוציא החוצה את כל המידע העצור בו. נראה שהוא מנסה להרשים אותי"

"וַלַאכִּן לֵיש הַד'א בִּיחֻ'צְני אַנַא? אבל מה זה נוגע לי?, אני תוהה.

"אתה יודע שהם מגיעים אפילו למהירות של 90 קמ"ש? יש בנמל בשני המחסנים ההם", הוא מצביע לעבר שניים מההאנגרים הרחוקים, "כשמונים סוסים, ולא רחוק מכאן", הוא מצביע לכוון ממנה בא, "יש לי עוד מאה ושמונים סוסים. אני מטפל ומאמן אותם, ובעיקר שומר עליהם", הוא מציין בגאווה.

"הוֹן פִיה חֵ'יל? צַאר אִלְנַא הון תַ'לַאתַ'ת אַיַּאם וּמַא עַרַפְתֶש. כאן יש סוסים? אנחנו כבר שלושה ימים פה ולא ידעתי".

"יש אִתם שני עוזרים שלי שלא יצאו משם מאז שהגעתם. מרֹב פחד. יש שם ברזי מים, וזה חשוב, אבל האוכל של הסוסים נגמר וצריך לחדש את המלאי. את הגרעינים אנחנו מקבלים מידי שבוע מִן אלצַוְעַמַה הוּן, הממגורה כאן. בלי האוכל הם ימותו וזו תהיה האבידה הגדולה ביותר שניתן לחשוב עליה".

"לֵיש? מדוע?", אני נבהל מהמחשבה שידי תהיה במעל. הרי ההוראות מפורשות. אין יוצא ואין בא. עדיין איננו מעודכנים.

"הסוסים האלו הם האבות של כל הסוסים הערביים המתחרים היום בעולם. הם בבעלות השייח'ים במדינות המפרץ ובסעודיה. הסוסים האלו משמשים להרבעה. אתה יודע כמה עולה מנת זרע אחת של סוס מהמשובחים שכאן? יכל להגיע לשלוש מאות אלף דולר, אם ההזרעה מצליחה. אם לא אז אולי מאה אלף", הוא עוצר לשאוף אויר.

"אינני מאמין", אני מפטיר. "כאלו מחירים? והם כאן? הרי יש כאן שווי של עשרות מליונים!".

"הרבה יותר. אבל תחשוב על דור העתיד של הסוסים הערביים. אלו כאן כֻּלם אלופים והשושלת שלהם יכולה להגיע לשלושים דורות אם לא יותר. ככל שהשושלת מכובדת וההשגים גבוהים יותר, כך גם השווי. אינני מאמין שגם אם תציע חמישה מליון מישהו מהבעלים יסכים למכור לך אחד מסוסיו. הם יקרים יותר מבני משפחה", מבטו מצטעף ומרחף אל עבר המבנים בהם נמצאים הסוסים.

"וּשוּ רַאח נַעְמל? אז מה עושים?" אני שואל אותו, מנסה להתפטר מהטרדה שנפלה עלי.

"אַוַּל שִי, תַעַאל תִתְפַרַּג' עַלַא אלְחֵ'יל. קודם כל, בא תתבונן בסוסים. ככה תוכל להתרשם. בַעְדֵין נֶחְכִּי. אחר כך נדבר".

"בִּיתְהַיַאש לִי. לא נראה לי. אני לא מתכוון ללכת לשם זה לא הענין שלי ויש לי הוראות". אני נותר יושב על מקומי מסרב לשתף פעולה. וואלה הוא מגזים, אני חושב.

יורי מושיט ידו למגפו הימני, שולף משם שוט רכיבה גמיש, אולי ארבעים ס"מ ארכו, מצליף על מגפו, "דַאוַאיְטֶה, בא נלך", הוא מזרז אותי ברוסית. אני מבין מבלי לדעת את שפתו, אבל אינני קם.

יורי מתכופף, ואומר לי בשקט בשקט, בהטעימו כל מילה כאילו היא בנפשו, "חַצְ'רַת אלְקַאאִד, אַנְַת אלְאַמַל אלְוַחִיד לִהַדִ'ה אלְחֵ'יל. קֻם וּתַעַאל מַעִי מִן פַצְ'ַלּכ. כבוד המפקד, אתה התקווה היחידה של הסוסים האלו. קום ובא אתי בבקשה". הוא מצליף שוב על מגפו.

אני נאנח, קם בליאות והולך אחריו. אין לך אֹפי, אני גוער בעצמי. אבל יכל להיות שהוא צודק. מכל מקום, מה יזיק להתבונן בסוסים? דַאוַאי.

מרשים בהרבה מתאוריו הציוריים של הגגארין. יורי דופק באגרופו על דלת ההזזה הענקית של ההאנגר. שלוש דפיקות, הפסקה ועוד שלוש דפיקות. הדלת נעה על גלגלים משומנים ימינה. מציץ אחד מעוזריו. גבר כבן ארבעים, חזות רוסית, מקריח, גבהו כשל ילד. "הוא ג'וקי, רוכב במירוצי סוסים, אבל מזה כמה שנים שהוא עובד אצלי", ואז הוא פונה אל העוזר, "סוֹ פּוּטוֹם?" ואז הוא נזכר בנוכחותי והוא חוזר ושואל, "כֻּלֻה מְנִיח? הכל בסדר?".

העוזר פורץ בהרצאה ברוסית, ופותח את הדלת. בפנים שתי שורות של תאים עבור הסוסים, צמודים לקיר הימני והשמאלי, ובמרכז רחבה גדולה, מעין היפודרום עם מכשולים. באלות של חציר ערומות ממול, ושֹקת בכל קצה של שורת התאים. מספר סוסים מטיילים להנאתם ברחבי האולם. להערכתי שטח ההנגר אולי חמישה דונם.

יורי ממצמץ בשפתיו. ניגש אלינו בצעדי הִדּוּס סוס מפואר, שחור משחור, לבד מכתב כוכבי לבן על מצחו ולבן בקרסולי רגליו הקדמיות, כחותלות. הסוס מניח את ראשו על כתפו של יורי וזה מאכילו מכף ידו בקוביות סוכר ששלה מכיסו "חַרַשַאיַה לוֹשַד. חַרַשַאיַה לוֹשַד. סוס טוב, סוס טוב", הוא מאנפף. נראה לי שהסוס מחייך בהנאה. אני מלטף את צוארו של הסוס. ממש משי. הוא מסתכל אלי, מחפש אשור מיורי, ומניח את ראשו על כתפי שלי. משונה. מעולם לא התקרבתי לסוס כדי כך. אבל מצד שני, אני מוכרח להודות שלא ראיתי אף פעם חיה מדהימה כזו.

"הַדַ'א אלְפַרַס תַאבִּע לִאַמִיר מִן אלְעֵילה אלְמַלַכִיַּה אלסֻעוּדִיַה. הסוס הזה שייך לנסיך ממשפחת המלוכה הסעודית. הוא זכה במירוצים רבים וזרעו מבוקש מאד, וּטַבְּעַן עַ'אלִי כְּתִ'יר. וכמובן יקר מאד. צאצאיו אלופים גם כן. שמו אַלְדַבְּרַאן. אתה יודע, הכוכב. בגלל הכתם שעל מצחו. לכל סוס ניתן שם לאחר התייעצויות ובדיקות ארוכות על מנת שיתאים לו לכל חייו. השם הזה מצויין".

אנחנו מסתובבים ויורי אומר לי את שמותיהם, שמות בעליהם, אליפויות שזכו ועוד פרטים רבים. זכרון פנומנלי. אודה על אמת אינני זוכר כלום. אין לי מושג מה לעשות. מה שברור הוא שאסור שהחיות האצילות האלו תפגענה. מלך סעודיה לא יסלח לי.

"וַלַאכִּן אלְאַוַאמִר הִיֵ אֶנּוֹ מַמְנוּע אִחְ'רַאג' וַלַא אִישִי. אבל ההוראות הן שאסור לי להוציא כלום", אני מתנצל. "בַּאקְדַרֶש אַעְמַל צִ'ד אלְעַמַלִיַאת. אינני יכל לפעול כנגד ההוראות".

"תַעַאל מַעִי. בא אתי", הוא אומר ומושך אותי בידי. נכנסים למשרד הצמוד לדלת הכניסה מימין לה, המתוכנן להיות מכלאה לסוס. על הקיר תמונות של סוסים, גביעים, סרטים צבעוניים, ועוד ועוד. הוא ניגש לשלחן, מחפש בערימת הניירות ומגיש לי טופס בו מפורטת כמות הגרעינים שקִבּל, עם חתימתו וחתימת מנהל הנמל עם חותמת שלו. התאריך בדיוק שבוע קודם. "שַאיֶף? אתה רואה?", הוא אומר, "כֻל אֻסְבּוּע נַפְס אלְכַמִיַּה. כל שבוע אותה כמות".

אני מביט על סגני העומד לידי, והוא מושך בכתפיו. "זו האחריות שלך", הוא אומר.

מה עושים? אני מסתכל על אוצר הסוסים העולמי, חושב על תרומתי האפשרית להצלת התרבות הסוסית, ועל הוראות בלתי אפשריות של מפקדים חסרי שקול דעת, שאינם בודקים את העובדות קודם לכן. לפתע עולות בעיני רוחי תמונות ממחזהו של פיטר שאפר "אקווס", ומיד מחליט לדאוג לסוסים ולא להדמות אפילו טיפה לאלאן סטראנג'.

"פִיש מֻשְכִּלֶה. אין בעיה", אני אומר ליורי, "מה שצריך לעשות כדי לסייע לילדים שלך, נעשה".

"סְפַּסִיבַּה קוֹמַנְדִיר. סְפַּסִיבַּה. תודה המפקד. תודה", משתפך יורי, "מחרתיים צריכה להגיע ספינה במיוחד לקחת את הסוסים, כי כאן מלחמה ויכל לפול פה פגז חס וחלילה. אל תדאג. בעוד יומיים לא יהיה פה אף סוס".

וכך היה. אז אם תראו סוס ערבי צעיר זוכה באסקוט, בגרנד נשיונל, בדרבי או בכל מרוץ אחר, תדעו שהקרדיט לצה"ל. יש להניח שאלוהים של הסוסים הבטיח לי מקום בגן העדן שלהם לאחר שדאגתי להמשך השושלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

.