צֶבַע

גזענות מוגדרת במילון אבן שושן כ"השקפה שעמי העולם נחלקים לגזע מיוחס (גזע אדונים) ולגזעים אחרים שהם נחותים". הגדרת חוק העונשין התשל"ז – 1977 היא, "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני".

אמנת האו"ם בדבר בִּעוּר כל הצורות של אפליה גזעית משנת 1966 מגדירה אפליה גזעית כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נִמוקי גזע, צבע, יִחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני…"

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שאִמצה האסיפה הכללית של האו"מ בשנת 1948 קובעת כי "כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כמו גזע, צבע, מין, שפה, דת, דיעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר."

גם מגילת העצמאות קובעת כי מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין";

כל בר דעת מזהה גישה גזענית וגזענים. במדינתנו הצעירה מקבצת הגלויות אנו נתקלים למגִנּת לבנו הרבה חדשות לבקרים בגִלויי אלו על רקע צבע העור וההשתייכות האתנית; סלקציה במועדונים, אי השכרת דירות, הדרה מבתי ספר וכיוצ"ב תופעות מכוערות.

הבעיה היא שברבים מהמקרים הגזענים אינם ערים להיותם כאלו. בין בגלל תת המודע ובין עקב הערכה עצמית שגויה לגבי השוני בינם לבין אחרים בסברם שהם עצמם עדיפים, וההפרדה מוצדקת מבחינתם ככתוב בבראשית "וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ…".

כבני אדם נאורים איננו מצפים לחזות בתופעה כזו מצד גורמים רשמיים. בודאי לא מצדם של בעלי שררה ותפקידים מנהליים או שפוטיים, במיוחד לצל החויה הטראומטית שעבר עמנו בשואה, שכל כֻּלָּה מתבססת על התורה האבסורדית של עליונות הגזע.

וּבְכֵן, שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים. שִׁמְעוּ-זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי-פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה…

יש לי חבר ועמית שמשרדו אינו רחוק ממשרדי. צעיר ממני בשנים אולם לא בחכמה ובידע. עו"ד מצויין מצאצאי אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, לו מתאים הפסוק אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. מובן בהחלט כי אין לענין זה ולא כלום לְכִשוריו המצויָּנים ויכולותיו בתחום המשפט.

מידי פעם אנו נפגשים באקראי במסדרונות היכל המשפט. באחת ההזדמנויות אני מבחין ששמחת החיים שלו אינה כתמול שלשום, והחיוך התמידי השולט בפניו מוסתר תחת מעטה ענני. "מה קורה?" אני מתעניין.

"בֹּא נשתה קפה", כך הוא, ואנו סרים לקפיטריה בקומת הקרקע. הוא מתישב ואני ניגש וקונה לשנינו הפוך קטן. "סַפּר", אני מאיץ בו.

"מכיר את כבוד השופט שאול רוֹזֶנוַייס?" שם בדוי כמובן, מחמת הבושה, כמו כל השמות בספורנו, מחמת החסיון.

"כן בודאי. תיק אחד בפניו, לפני שנים".

"מה דעתך עליו?" הוא שואל, תחינה בלתי מובנת בעיניו השחורות.

"אין לי דיעה מיוחדת. במשפט היחיד בו אני מופיע אצל כבודו, אני זוכה. פסק הדין נכון וממצה. מתובל במונחים לטיניים משפטיים, חלקם לתפארת המליצה, אבל כֻּלּנו חוטאים בכך. מדוע אתה שואל?"

"זוהי הפעם השניה שהוא מחייב את מרשי בהוצאות גבוהות בלתי מוצדקות. בפעם הראשונה בגלל איחור של עשר דקות מרשי חטף 2,000 ₪ הוצאות, והפעם 1,000 ₪ ₪ בגלל הערה שהעיר. אינני מבין זאת", כך הוא, בחֹסר אונים, שלא כהרגלו.

"ועל מה התביעה? ומי הלקוח שלך?"

"למרשי, זכריה תנעמי, קצין מִלואים בסיירת, תחנת דלק. אחד הלקוחות שלו, נכה בשם אלי מרימוביץ, היה חייב לו כסף בגין שני שיקים בעסקה ביניהם, שחוללו. הואיל והשיקים לא נפרעו גם לאחר מכתב התראה, הגיש מרשי בקשה לבצוע בלשכת ההוצאה לפועל. עוה"ד שלו עִקּל לחייב את המכונית. החוב לא שולם והמכונית נמכרה לכסוי החוב, באִשור ראש ההוצאה לפועל כמובן. הכל כשר וחוקי. לאחר שתיק ההוצאה לפועל נסגר בשל פרעון החוב מכספי המכירה, הגיש מרימוביץ תביעה נגד תנעמי על נזקים שנגרמו לו כביכֹל עקב מכירת מכונית הנכה שלו. ובתביעה זו עסקינן".

"אבל אין לו כל עילת תביעה", אני מתרעם, כל טענה שיש לו בענין מקומה אך ורק בפני ראש ההוצאה לפועל. אין לו חלופה. דין התביעה להמחק על הסף", כך אני, אינני מבין את כל ההליך.

"גם אני סברתי כך, אבל כבודו אינו מוכן לשמוע אותי או את הלקוח. הוא נענה לכל בקשותיו של ב"כ התובע, עו"ד יאיר פלדמן, מכיר אותו? ואצלי הכל הולך קשה. שתי ישיבות, ורק עכשו נקבע מועד לקדם משפט. פעמיים חטפנו הוצאות. שלא לדבר על היחס של השופט אלי ואל מרשי. לא מבין ולא יודע מה לעשות". הוא חופן את ראשו בין ידיו.

חֹשך על פני תהום. הרהור כפירה חולף בראשי. לא יכֹל להיות. גזענות? מה פתאום. כבודו שופט מכובד. אבל…"אכפת לך שאופיע במקומך בתיק? נראה במה דברים אמורים. דבר עם הלקוח. אבל שיהיה ברור. זה בשבילך. אינני גובה ולו דינר ירדני אחד. ואם תפסקנה הוצאות לטובת מרשך, הכל שלך".

"מבחינתי, אני מוכן לנסות הכל. אני כבר מיואש. והלקוח אינו מבין מה קורה. אדבר אתו".

"בינתיים תמתין. תן לי לערוך כמה בדיקות ונדבר בעוד יומיים. בסדר?"

"אין בעיה", הוא עונה, "מה שתגיד".

אין ברירה. חייבים לאסוף מודיעין. דבר ראשון ללמוד את כבוד השופט ואחר כך ללמוד את התיק. אין להופיע במשפט מבלי להכיר היטב את התיק והשלכותיו. כאן, ככל הנראה המפתח להצלחה הוא השופט ולא המצב המשפטי או העובדתי. לכך נדאג כשיגיע הזמן. אמר סון טסו כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה, "הכר את האויב שלך, והכר את עצמך. אפילו תִלָּחם במאה קרבות, לעולם לא תובס. אם אינך מכיר את האויב אבל אתה מכיר את עצמך, סִכּוייך לנצח או להפסיד שָוִים. אם אינך מכיר את האויב שלך ואינך מכיר את עצמך – אין ספק שתובס בכל הקרבות".

איך לומדים את השופט? קודם כל קוראים פסקי דין שלו, ובמקביל מאתרים מי מחברי עורכי הדין המכיר אותו אישית. נדמה לי שכבודו משמש עורך דין פרטי קודם מִנּוּיוֹ למשרתו המורמת מעם ולא מהפרקליטות או מהאקדמיה.

אודה על האמת. קשה עלי המחשבה שפעולות כבודו נובעות ממניע חשוך. בין אם במודע ובין אם בתת. על פני הדברים זה כך, אבל…

אני עובד על מספר פסקי דין מפרי עטו של כבודו. אינני מבחין בשום נעימה גזענית או הטית משפט. אם כי הזוכים במשפטיו נוטים לצדו הבהיר של הספקטרום. אין משהו בולט. רק הטיה קלה של הכנף. מכאן אין ללמוד דבר חד משמעי.

לאחר חקירה ודרישה עולה שמו של אחד מעמיתי הותיקים, אתו אנו נפגשים לעתים אצל חברים משותפים. אני נזכר בתיק שאנו מנהלים ביננו שנים קודם, וזוהי עילה מצויינת לשיחה טלפונית.

"אתה זוכר את התיק של…" ואני נוקב בפרטי התיק בשיחה טלפונית שאני יוזם, "יש לי צרך בפסק הדין ואינני זוכר היכן הוא. ככל הנראה התיק בוער אצלי".

"יש לי. אעביר לך", כך הוא, "מה נשמע אצלכם? מזמן לא התראינו".

"אתה יודע מה? בהזדמנות זו בֹא נפגש לארוחת צהריים. עלַי. מה דעתך מחר באחת בדרבִּי בָּר בויצמן?" אני מנסה את מזלי.

"או.קי. קבענו. אביא את פסק הדין אתי. נדמה לי שיש לי יותר מהעתק אחד מאומת. אם יש לי רק אחד אשלח בפקס. להתראות מחר".

אנחנו יושבים בדרבי בר, בפנים, בגלל המזגן. מזמינים חומוס וסלטים, פתות חמות, צ'יפס וקולה, עם לימון וקרח. "מנה עיקרית אחר כך", אני מבקש מהמלצר.

"מה שלומך? הנה פסק הדין המאומת. יש לי שני עֹתקים", כך חברי, "אבל לא בגלל זה אנחנו נפגשים, נכון? מה אתה צריך?". כך עו"ד חבריהו.

"לא, לא", אני מנסה שלא להִתָּפס בקלקלתי, "את פסק הדין אני צריך, אז על הדרך יש לי צרך במידע מסויים"…

"אם אין הוא פוגע בחסיון עו"ד – לקוח, עד חצי המלכות", עונה לי חבריהו, "במה דברים אמורים?"

"אני מבין שיש לך הכרות טובה עם כבוד השופט שאול רוזנוייס. ויש לי בעוד חֹדש דיון אצלו. מה אתה יכל לספר לי עליו? אני עושה עבודת שטח, לדעת מי הוא. הכּר את האויב. כמובן שהוא לא האויב", אני מוסיף בחיוך מאולץ. מקוה שאני צודק.

"שופט מצויין. לְךָ לא תהיה כל בעיה אִתוֹ. מי עוה"ד ממולך?"

"עו"ד יאיר פלדמן. עו"ד צעיר".

חבריהו מחייך. "דוקא הוא? אולי בכל זאת יהיה לך קֹשי בתיק. הוא היה המתמחה של השופט. קִבּל רשיון לפני ארבע שנים".

"מה, ואין גִלוי נאות? מוזר מאֹד שאיש מהם לא הצהיר שזה המצב. לא כבוד השופט ולא כבוד הפרקליט. אני מקַוֶּה שאין לזה כל קשר חס וחלילה למזג השפוטי או לישרה של מי מהם". נו, יש לי קצה חוט להאחז בו. הולך לחפש אתונות ומוצא מלוכה.

"אינני מאמין" כך עמיתי, "אולי לא שמת לב. אני משוכנע שהיתה הצהרה כזו."

"ניתן להם ליהנות מהספק. אולי אעלה זאת בישיבה הקרובה. מה עוד אתה יכל לספר לי עליו?"

"טוב תראה. כבודו מתהדר בלטינית ובספרדית. שלוב מונחים משפטיים בלטינית בפסקי הדין שלו, הוא דבר די שכיח. גם בספרדית הוא משתמש לעתים. אז אם תעשה שמוש בכך, יש לך יתרון מה."

"וזהו? אין עוד משהו שאני יכל להשתמש בו?" אני שואל, חושש להעלות את הנקודה המדאיגה אותי.

"מה שמו של הלקוח שלך?" מתעניין חברי.

"אתה יודע שיש חסיון. אינני יכל למסור את שמו".

"תסלח לי, אבל כמובן לא לזה התכונתי. תן לי שם דומה. מאותה עדה…"

"שרעבי. שמו דומה לשרעבי".

"אז תכין את התיק היטב. טוב בהרבה מכל תיק אחר שלך. בנושא זה אל תבקש ממני להוסיף. והמבין יבין".

"תודה רבה. באמת תודה. מלצר? אפשר להזמין מנה עיקרית?".

מצוייד בכל המידע הקרדינלי האמור, ובהסתמך על עצם העובדה שאין לתביעה ידיים ורגליים, אני מתחיל לתכנן את מהלכי בתביעה זו. זֶן-נוֹ-סֶאן. אני חייב לתקוף קודם שחברי הפלדמני יתעשת. כדי להמנע מהטלת הוצאות על מרשי עלי לשלוף כבר בתחילה תותחים כבדים מבלי לאפשר לחברי המלומד והמקושר לשאת דבריו, שמא ימצא חס וחלילה רבב בהתנהגותו של מרשי אשר תכניסהו להוצאות עוד טרם יסתם הגולל על התביעה האומללה.

"שאלה לי אליך", אני פותח את שיחתי עם עמיתי מצאצאי אליפז, "תזכר היטב. האם בבית המשפט נאמר שיש בין השופט ועוה"ד פלדמן היכרות קודמת או קשר כלשהו?"

"לא. יש לי כל הפרוטוקולים. מדוע אתה שואל?"

"עו"ד פלדמן היה המתמחה של כבודו. לפני ארבע שנים קִבּל רשיון עריכת דין. עובדה זו עלתה בבית המשפט?"

"מה פתאֹם. אתה חושב שהייתי מסכים שהוא יופיע בתיק שלי? זה שֹרש הבעיה אתה חושב?" שביב אור מבליח באפילת ההוצאות הפסוקות.

"לא רק. ככל הנראה ההרגשה שלך לענין הנקודה העדתית יש בה משהו. אני מקוה שאתבדה. אבל, במלֹא שאט הנפש הראוי, אם זה נכון, אעשה בזה שמוש באמצעות הפולניות שלי. מקוה שלא נגיע לכך", ומפת הקרב כבר ערוכה אצלי בראש.

"טוב. אני סומך עליך. בחיים לא הייתי מגיע למידע הזה. שלחתי אליך כתב העברת יפוי כח. ושיהיה בהצלחה". העליזות שבה לקולו.

"רק דבר אחד אני מבקש. הדיון בשעה 10:00. הלקוח יתיצב במזנון בית המשפט בשעה 09:30, דקה אחרי כן לא. שלא יעז לאחר. ותזכיר לו יום אחד קודם. כי אם עוד פעם הוא מאחר ההוצאות שתפסקנה נגדו תהיינה גדולות בהרבה. מצדי שישן ליד בית המשפט", אני מתרה.

"אני צריך טובה", אני מבקש משכני אלברטו, שהספרדית שפת אמו בה הוא שולט ללא מֵצָרים; בדִבּוּר, בכתיבה, בשירה וברִקּוּד. "איך אומרים בספרדית גם לחמור לא צריך להרביץ?"

"Incluso el burro no tiene que vencer", למה אתה שואל?

"אני זקוק לזה למשפט שאני מנהל", אני מסביר, "יתכן שלא אעשה בזה שמוש, אבל מי שהולך למלחמה צריך נשק". "Los que van a la guerra deberían Armas"

"לא הבנתי" אני אומר לו, "מה אמרת"?

"רק תרגמתי מה שבקשת. מי שהולך למלחמה צריך נשק".

אני ממשיך לשאוב מאלברטו בטויים בספרדית כִּמְלֹא החֹפן לתרחישים הרצים לי בראש. "תודה רבה", אני מודה לו, "אחרי המשפט אספר לך מה קרה".

אני מחפש, מאתר ומוסיף לארסנל הספרדית שלי גם תחמושת לטינית. רק עכשו, אחרי שאני משוכנע שהאגף הלינגוויסטי מכוסה, אני מתפנה לתביעה עצמה ולהכנתה מהבחינה המשפטית.

זהו. Paratus sum. אני מוכן.

בקפיטריה בבית המשפט כבר מחכה לי זכריה. גבוה, שרירי, שיער שחור, עיניים חכמות ומבט חודר. לחיצת יד ענינית וגברית. אני שונא לחיצה רופפת. הוא מתחבב עלי מיד. מבהיר שאסור לו להתפרץ או לדבר בעת הדיון גם אם הוא סבור שהדבר מחוייב המציאות, שהישיבה היא קדם משפט ולכן לא תהיינה חקירות עדים, ואיה"ש התיק יסתיים היום.

"התביעה הזו אינה הגיונית", הוא אומר, "כל פעולותיו של עוה"ד שלי נעשו באשור ראש ההוצאה לפועל. ואם הוא חרג מתפקידו, מדוע התביעה אינה נגדו? מה אני אשם?"

"אתה צודק. אני מקוה שכבוד השופט גם יראה את התביעה באור זה", אני מנסה להרגיע אותו.

"השופט הזה? הוא נגדי מהרגע הראשון, והוא אפילו אינו מכיר אותי".

"אל תדאג. אותי הוא יכיר היום. ואני מקוה שגם לא ישכח", אני עונה בזחיחות דעת שאינה במקומה. ואולי כן. נראה.

נכנסים לאולם הדיונים. אני קד כמנהגי. זכריה קד כמוני. תלמיד כלבבי. מצביע לו על ספסל אחורי מימין והוא מתישב שם. אני ניגש לספסל השמאלי, שם יושב ב"כ התובע. "עו"ד פלדמן?", אני שואל ומושיט את ידי.

"כן", הוא לוחץ את ידי לחיצה רופפת. לחיצת ידי חזקה במיוחד. בכונה. 1:0 לטובתי. "מי אתה?" הוא שואל.

"אני עו"ד מנדלמן. ב"כ הנתבע. הנה כתב ההעברה".

"נעים מאד", הוא עונה.

"אם מותר לשאול, היכן התמחית?" אני מתמם לצל חִוְרוֹנוֹ ההולך ומתפשט עד לאזניו, המונע ממנו ככל הנראה להשיב, שכן הוא נאלם.

"אני מבין. אצל כבודו, מה? ואינך סבור שעליך לגלות זאת בהזדמנות הראשונה? או שעל כבודו לעשות זאת בעצמו? מה קורה כאן?" אני הולם בו, בוֹש מההנאה.

חברי המלומד ניצל בעור שִניו שכן כבודו נכנס לאולם. כלנו קמים. "היכן ב"כ הנתבע?" שואל כבודו, זוית פיו מתגבהת כמעה, אולי מחשב את סכום ההוצאות העומד לנחות על מרשי ו/או על ב"כ הקודם, בן עדתו.

"כבודו, אני מיצג את הנתבע, הנה כתב ההעברה". אני ניגש אל כבודו ומוסר לו את המסמך. יש אכזבת מה בעיניו? לא יכל להיות. אני רואה צל הרים כהרים. חוזר למקומי.

קודם שמי מהנוכחים מספיק לאמור דבר מה, אני קם. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. "סנשו פנשה אמר לדון קיחוטה Incluso el burro no tiene que vencer. גם לחמור אין להרביץ. גם אם הבנאדם חמור לא מגיעה לו מכה בראש. במה אחראי מרשי? בתביעה שלפנינו Nullus causa actionis אין עילת תביעה, לתובע אין זכות עמידה locus standi Nullus, והמסקנה המתחייבת בברור היא דחיית התביעה. Dimicit clamore.

התביעה מלאכותית ואין לה ידיים ורגליים. כדברי כבוד השופט בר אופיר בספרו על דיני ההוצאה לפועל שבעניינים כאלו כל הטענות והתביעות שיש לחייב תמוצינה במסגרת לשכת ההוצאה לפועל. אין בתביעה טענה שכונס הנכסים שמכר את המכונית חרג מסמכותו. הואיל והמכירה היתה באשור ראש ההוצאה לפועל אין יכולה לקום כל תביעה או טענה, גם לא שם. בודאי לא בפני כבודו.

התובע מנסה לְיַצֵּר תביעה יש מאין. אבל מעורו של חמור אי אפשר להפיק צמר Ab asino lanam. אינני מבין מדוע מרשי נמצא פה. עליו להלחם בטחנות הרוח של דון קיחוטה? Molinos de vinto de la Guerra". אני מתישב תשוש.

כבודו נראה המום, נהנה ומשתאה. בפעם הראשונה בחייו יש מי שמטיח בו מונחים בספרדית ובלטינית ואין לו תשובה מיידית. קודם שהוא מצליח להוציא מילה, קופץ ב"כ התובע, "כבודו"…

Por qué está saltando? "מדוע הוא קופץ?" אני שואל את כבודו בספרדית צחה, שפה שאינני מבין בה ולו מילה אחת למעט מה שאני מקבל לבקשתי מאלברטו, תבורך נפשו.

"אדוני מדבר ספרדית?", שואל כבודו, מראה בקיאותו. "El Señor habla español?"

"Entender y hablar un poco. מבין ומדבר קצת", אני עונה בענוה תוך ספוק עצמי. 2:0. הדיון מובל למחוזות האהובים על כבודו.

עו"ד פלדמן אובד עצות. אינו מבין כיצד היוצרות מתהפכות עליו. הוא מתרומם לאמור דבר מה, אולם כבודו מושיב אותו במבט נזעם. מתמחהו לשעבר מפריע לו ברגעים של נחת. סוף סוף מופיע לפניו עו"ד כלבבו ומכניס ענין לשעמום הדיונים. לפחות כך אני מקוה שהוא חושב.

"אדוני סבור אם כן שלא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה?" מגשש כבודו שבמקומו מונח אצל כבודי.

"כן אדוני. והכל על פי הגיון החוק Ratio legis, הגיון הדברים Ratio verborum, והגיון הענין Ratio materiae. נדמה לי, במלא הכבוד הראוי שֶהַוִּכּוחַ עקר. אנחנו מתוכחים על צל של חמור. De asini umbra disceptare", מתכון למשפט הראשון בהרצאת דברי שגם אם הפצינט חמור אין מקום להלקותו, דהינו מדוע להשית עליו הוצאות כשהתביעה בטלה מעיקרא?

ושוב קופץ עו"ד פלדמן, שברור לכל שסר חִנו בעיני מאמנו לשעבר, "היכן למד חברי המלומד להתפרץ לדברי חברו? בהתמחות?" אני שואל אותו, נועץ את המסמר האחרון בתביעה חסרת השחר, מנצל את הפרש הגילים ביננו. ומדוע לא להביא גם שפתו של מחמד לזירה? "בערבית אומרים אַכְּבַּר מֳנַּכְּ בִּיוֹם אַחְ'בַּר מִנַּכּ בִּסַנֶה וּאַכְּבַּר מִנַּכּ בִּשַהֶר אַחְ'בַּר מִנַּכְ בִּדַהֶר. גדול מך ביום חכם ממך בשנה גדול ממך בחדש חכם ממך בדור."

גם העו"ד הפלדמני וגם השופט הרוזנוייסי מחוירים. נדמה לי לפחות. ברור לשניהם שקלונם גלוי לכל. מקווים שלא אמשיך בקו זה. אני מִתְגַּדל בעיניהם שכן אני מתישב ואינני מוסיף עוד מילה.

כבוד השופט מביט בשני הפרקליטים חליפות, בי בהערכה ובמתמחהו לשעבר ברחמים. מרים מבטו אל עבר מרשי ואל עבר התובע, מהנהן בראשו בהבנה. בועט בשלחן שלפניו בשתי רגליו וכסא כבודו מתגלגל עמו אל עבר דלת לשכתו בתנופה. בעודו מצוי בסף הפתח הוא פוסק, בישיבה, בטון בלתי פענִיחַ, "חצי שעה הפסקה. נא להמתין באולם", ונעלם.

מרשי מתקרב אלי, שואל מה עכשו. "מיום שחרב בית המקדש, נִטְלה נבואה מן הנביאים ונִתְנה לשוטים. נחכה ונראה", אני מצביע לו על כסאו, מסמן לו לשבת ולהמתין בסבלנות, שולף את האַיְפון ומתחיל לשחק סודוקו. עוה"ד פלדמן יושב כעל קוצים, מנבא את אבדנה של תביעתו ההזויה.

חולפת לה כמעט שעה וכבודו מתגלגל אל מרום דלפקו. הנוכחים קמים. מתישבים לתנועת ידו. הוא מביט בי בהערכה ואומר, "אני מודה לאדוני על הרצאת דבריו המאלפת והמהנה. נִכָּר באדוני שהכין שיעורי בית לתפארת". הוא מפנה מבטו אל עבר מר זכריה תנעמי, נתבע על לא עול בכפו, "בית המשפט מתנצל בפני אדוני על ענויי הדין. תביעה זו טוב היה אילו לא היתה באה לעולם. צודק פרקליטו המלומד. דינה להמחק על הסף. לתובע אין ולא כלום נגד אדוני מהבחינה המשפטית. Nemo dat quad non habet ואיש אינו יכל לתת מה שאין לו. התביעה נדחית בזה. התובע ישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. את הנִמוקים יוכלו הפרקליטים הנכבדים לקרוא בפסק הדין שישלח למשרדיהם. בית המשפט מודה לצדדים ולבאי כחם. בזאת תמה הישיבה". בעיטה כפולת רגליים והכסא מתגלגל אל עבר הלשכה.

אני ניגש לחברי המלומד ההמום מהדברים שנשמעו ולוחץ את ידו. המנצחים יכולים להרשות לעצמם להיות נדיבים. סב על עקבותי, מרמז לזכריה ואנו יוצאים יחד, מותירים את התובע וב"כ באולם. שנינו קדים לעבר כס המשפט ויוצאים. מחוץ לאולם זכריה לוחץ את ידי בהתרגשות רבה, "תודה רבה. אתה גאון", הוא אומר ומשתנק