קַאטַנַה

חלק א.

או – סנסאי נולד בשנת 1893 יסד ארגון קראטה יפני מפואר, לאחר שנפטר ירש אותו ואת תפקידו כראש הארגון, קאנצ'ו, בנו שנולד בשנת 1931, דאן 10. לארגון סניפים ברחבי העולם. האנשי, שהוא השני בחשיבותו לקאנצ'ו, מתגורר ומאמן בארצות הברית, חבר הועדות המקצועיות של ארגון קראטה הפאן אמריקאי, והארגון העולמי.

לציון מאה שנה להולדתו של או – סנסאי שיסד את הארגון, מחליטים לערוך בתחילת חדש מאי 1993 את אליפות העולם בטוקיו.

באותה תקופה אנחנו חוברים להאנשי. הוא מגיע לארץ, עורך אמונים ובחינות, ומחמת הקשרים אנחנו מקבלים הזמנה לאליפות העולם. ומכאן מתחיל ספורנו.

כמו כל פולני טוב, מוזמנים אינם באים בידיים ריקות. לאחר מחשבה וחפוש ארוכים אני סר לחנות רותם ברמת השרון לקנות שתי מתנות; האחת לקאנצ'ו והשניה להאנשי. מה קונים שישקף הערכה רבה וגם ייצג את ישראל? שני פסלים של ירושלים העתיקה, מכסף, מעשי ידיו של צדוק, כשכִּפּות המסגדים בזהב. פסלים עם תעודת אותנטיות, יקרי מחיר ומציאות, מרהיבים ועתירי רושם.

כמובן שכל אחת מהמתנות נעטפת בהקפדה רבתי. הניר חייב להיות מעודן וחלק כך שניתן יהיה להסירו ללא כל נזק שהוא, שהרי מקבל המתנה נותן כבוד הן לה והן לעטיפה. ידעתם שביפן יש חנויות רבות רק של עטיפות? על ניר הדבק להתקלף באֹפן שלא יקרע את ניר העטיפה.

מקבל המתנה מקפל את ניר העטיפה, בסבלנות, מניחו לצדו בהערכה, מראה את המתנה לנוכחים ומתפעל להנאת הצופים. תמיד כך. גם אם המתנה אינה לטעמו. טַטֶמַאֶה. אצל היפנים ההרמוניה והאזון חשובים ביותר. לעולם לא יראו את רגשותיהם האמיתיים על מנת לא לקלקל את ההרמוניה. דירקטוריון לא יקבל החלטה אלא בהסכמה פה אחד. ההפך מטטמאה הוא הוֹנֶה. גִּלּוּי הרגשות האמיתיים. מתי הונה? בין שני אחים לבין עצמם. אולי. על מנת להגיע להונה צריך לקרות משהו חריג או תקופה של שלושים שנה של חברות כנה. יתכן. תאמר משהו, תמיד יסכימו אתך. אחרת יש בכך גסות רוח. האמת? אולי יש לה חשיבות אצלנו, אבל לא ביפן. אם האמת עלולה לקלקל את השורה ולפגוע ברגיעוּת יש להתעלם ממנה. המטרה מקדשת את האמצעים.

נוחתים בשדה התעופה בנאריטה ונוסעים למלון גראנד פאלאס בטוקיו. בעוד יומיים האליפות. כמקובל, לפני קיום האליפות מתקיים קונגרס בו משתתפים נציגי המדינות, מסיבה, ההגרלות של המתחרים למקציהם השונים, הנפקת תגים לכל מתחרה ומלווה, וכיוצ"ב מנהלות.

באליפות עשרות מדינות, דגליהן מתנופפים מחוץ למרכז הספורט בו היא מתקיימת. מגיע מועד התכנסות הקונגרס. מקבלים הרצאה על חוקי השפוט של הקומיטה והקאטה, מועדים, הסעות וכיוצ"ב וסקירה על השגי הארגון בעולם.

האנשי פוגש אותנו במלון, אתו משלחת ונבחרת מארה"ב. אנחנו לכשעצמנו מתכננים להשאר כמעט חֹדש ביפן ולהתאמן בשני המכונים של ארגון הקראטה היפני JKA. הטטמאה הופר בהנהלת הארגון, ככל הנראה בגלל אגו או הונה. ההונבו דוג'ו פוצל לשניים ובשניהם, הממוקמים בסמוך מאד זה לזה, אנו קובעים להתאמן משתסתיים האליפות.

לאחר שיחות הכרות, מפגשים עם מכרים ותיקים, וטעימות מתקרובת ממעדני יפן המונחת על שלחנות ארוכים לארך הקיר, ובין היתר צוקמונו, סשימי, ניגירי סושי, מאקי סושי, טמאקי, צ'ראשי, מרק מיסו, אזוקי, סובה, אודון, מרק ראמן, דשימאקי, פטריות שיטאקה, היראטאקה, סוגי דגים ובשר, פירות, ועוד רבים וטובים.

מתכנסים נציגי המשלחות ומתישבים מסביב לשלחן ענק. על כסאות, כמנהג אנשי המערב שהם הרֹב. לא על הרצפה כמנהג היפנים. חלק מהיפנים חנוטים בקימונו, כמו רֹב הנשים. לכל יפני יש כמה קימונו. קימונו של נשים עשוי לעלות עד עשרים אלף דולר, והאוֹבּי, החגורה, מחצית מזה ואף יותר. לעתים שזורים – רקומים חוטי זהב, והכל עבודת יד. יש קימונו שמושקעת בהם עבודה של שלוש מומחיות במשך כמה חדשים. קחו בחשבון שאצל האישה היפנית יש כמה וכמה שכבות. וכלן יקרות.

אני מחפש הזדמנות, ובין נאום למשנהו, באחת ההפוגות, אני קם ומכחכח בגרוני למשיכת תשומת לבם של הנוכחים. האם להקיש עם המזלג על הכוסית? אולי זה אינו מנומס? אז לא. "סוּמִימַאסֶן. סליחה. אפשר להגיד מספר מילים?"

כלם משתתקים. מה הוא רוצה? אני פותח בנאום קצרצר, באנגלית כמובן, מחלק מחמאות למארגנים, מאחל הצלחה למתחרים, ולבסוף פונה אל שני הסנסאי; קאנצ'ו והאנשי, קד עמוקות ומושיט להם בהכנעה את המתנות, אחת לכל אחד, מתנצל על שהמתנות זולות ופשוטות ואינן יכולות לעלות בקנה אחד עם המעמד והמקום, ומתישב. הגישה היפנית – תמיד תהלל את בן שיחתך ותפחית מערך עצמך, או משלך.

דממה נופלת על כלם. איך איש לא חשב על זה? ומה, רק הנציג הישראלי מנומס?

האנשי מתעשת ראשון. "תודה רבה", הוא אומר ומביט בקאנצ'ו. זה, כמי שכפאו שד, אומר אף הוא "אַרִיגַאטוֹ גוֹזַאיְמַאסו. תודה", פניו לבנות כסיד. אולי אכל משהו מקולקל.

שניהם מפתחים את קשורי המתנות במקביל. פורמים את הסרט בקלות, מסירים את ניר הדבק ומקפלים את נירות העטיפה. בסינכרוניזציה מושלמת, כאילו מבצעים קאטה קבוצתית. מניחים את האריזות במדוקדק במקביל לשפת השלחן.

הפסלים המרהיבים מתגלים במלא תפארתם. הרושם הוא עצום. הקהל משמיע "אההה", ושני חתני השמחה מודים לי בפנים חתומים, לבנים כסיד, כאילו אינם מאמינים למה שקרה, מביטים בי כאילו בצעתי פשע בל יכופר. אבל זה אולי רק במֹחַ המעוות שלי. הרי כיף לקבל מתנות. ועוד כאלו. הבעת הערכה אמיתית ועוד בנוכחות כל כך הרבה אנשים מכובדים.

 

בתמונה: פסל כסף של ירושלים מאת צדוק

 

KATANA-2

הארוע נמשך עד חצות, ואנו נפנים חזרה למלון, תוך שאני מקווה מאד שהמתנות קלעו לטעמם של שני הנכבדים. בעודי יורד ללובי, מושכת בזרועי אחת מהמתחרות האמריקאיות. רואת חשבון במקצועה שמתאמנת שנים אצל האנשי. "עכשו גרמת לבעיה גדולה", היא אומרת בלחישה, "אינך יודע שיפני שמקבל מתנה מחוייב להחזיר מתנה? לא ראית כמה הם היו נבוכים? חשבתי שיתעלפו".

איזה טעות עשית, אני אומר לעצמי. למדת הכל על המתנות ועטיפתן, אבל את העיקר לא למדת. "אז מה עכשו?" אני שואל את הגברת. "עכשו? כלום. It is a done deal".

האליפות נמשכת שלושה ימים. אני מתבונן בסדרנים המנקים נקיון של הרגע האחרון את משטחי המזרנים של האליפות ומסייעים לצופים הרבים להגיע למקומותיהם. כֻלּם בגיל השלישי. אני מתבונן בהם ומזהה ביניהם שלושה מורים, דאן 7 ודאן 8, שהיה לי הכבוד להתאמן אצלם בגאשוקו באירופה. בסקירה נוספת אני מבין שיש עוד בינהם ברמה זו.

אני פונה אל אחד מהם, הקרוב אלי, ושואל, "גַ'מַה שִיטֶא מוֹשִיוַאקֶא אַרִימַאסֶאן, סליחה שאני מפריע, אבל כל הסדרנים הם מורים וראשי ארגונים?". מביט בי הסדרן הנכבד, מנפח את חזהו, מרים את ראשו לגֹבה כתפי, ואומר בגאוה, " מִיטֶא. תראה, כל העולם בא לכבד אותנו. אנחנו עכשו חלון הראוה של יפן. אתה חושב שניתן לג'וניור בדרגה דאן 5 לעשות את העבודה החשובה הזו?".

אני המום. כאשר המורה הזה מגיע לגאשוקו בחו"ל, הוא מלווה בשני אופנוענים קדימה ושניים אחורה מחמת הכבוד. אצלו במכון אם תלמיד יגרד בראש תוך כדי אִמון הוא יחטוף מיד, אולי יגיע אף לבית החולים, וההורים עוד יודו למורה על שחנך את ילדם. אז כאן ככה? מותרים על האגו המנופח שלהם? בישראל זה לא היה יכל לעבוד. כשאנחנו מארגנים תחרות עומדים מאמנים בדרגת דאן 3 בחבוק ידיים כאשר החניכים ושאר עוזרים מתקינים את המזרנים ומסדרים את האולם. לא נאה להם. אבל כאן? פלא על כל פלא.

לאחר סיום האליפות, חלוקת הגביעים, המדליות והתעודות ונגינת ההמנונים, חוזרים למלון. הרי לא על האליפות באתי לספר אלא על האירועים שלאחריה.

אנחנו טובלים באונסאן במרתף המלון. בכל מקום יש אמבט צבורי בו מטובלים מספר אנשים יחדיו. קודם הכניסה לאונסאן הבגדים מאופסנים בלוקרים והמפתח נתלה על היד באמצעות חוט נילון.

תחילה מקלחת. מה גבהה? לא יותר ממטר אחד. יושבים על שרפרף קטן, ומקרצפים את כל הגוף בעזרת מגבת מחמר ספוגי – נילוני עד אדמומיות ממש. רק אחרי המקלחת יורדים לאונסן המשותף. היפנים מצחקקים, ידיהם על פיהם, מסתכלים בסקרנות על שיער גופנו. אצלם חלק. הם מתנגבים בעזרת מגבת קטנה אותה הם לוקחים אתם למים. סוחטים ומתנגבים. משונה. אני תוהה אם לא עדיף להתנגב במגבת יבשה. "במגבת רטובה אין חידקים", מסבירים לי.

הבֹּקר נוסעים לעיר צ'יבה. עיר הולדתו של האנשי. נא לקחת גי. כלנו אורזים את חליפות הקראטה ויתר הציוד ונכנסים לאוטובוס. נקי שגעון כמו כל יפן. אין ניר או לכלוך אחר בשום מקום. כל אחד אחראי על סביבתו הקרובה. כשאוטובוס או רכבת מסיימים נסיעה פושט עליו צות נקיון בסרבלים תואמים ותוך דקות ממשיכה הנסיעה. אין בזבוז זמן.

מסתבר שהאנשי מעונין להראות לאנשי עירו את השגיו. אנו מדגימים באולם בית הספר התיכון בו למד האנשי שנים רבות קודם לכן קיהון, קאטה ובונקאי, יחידים וזוגות. מחיאות כפיים. כל אחד מקבל בנטו, מסטינג מעץ מחולק לתאים, ובכל תא מאכל אחר. ואוכלים. לאחר מכן חזרה לאוטובוס.

עוצרים ונכנסים לבקר במוזיאון בו מוצגים שריוני סמוראי, קסדות וחרבות. המון חרבות בנות ארבע מאות שנה ויותר. חדשות כאילו נוצרו אתמול. מדהימות. קאטנה, וקיזאשי, טאנטו, דאי קאטנה, יארי, נאגינאטה ומה לא.

אנחנו מסתובבים במוזיאון ומידי פעם אני מסביר. "אתם יודעים שהקאטנה עשויה מאות או אפילו אלפי שכבות? תהליך היצור הוא כזה שמטיל המתכת מרודד באמצעות פטיש אחרי שהוא חומם באש לוהטת במיוחד, ואז בעזרת איזמל חורצים במרכזו, לרוחב, ומקפלים אותו ויוצרים שתי שכבות, ואז התהליך נמשך. לאחר ששתי השכבות האלו מרודדות, שוב אותו התהליך ואז יש ארבע שכבות. אם התהליך הזה נעשה עשר פעמים החרב תהיה בת 1,024 שכבות, עובדה המעניקה לה חוזק מיוחד. יש חרשי חרבות מומחים המגיעים אפילו עד 8,192 שכבות, שזה 13 קפולים. ככל שיש יותר קפולים העִבּוד קשה יותר".

האנשי בוחן אותנו, ולפתע שואל, "מדוע הקאטנה אינה בגודל אחיד והוַקיזאשי בד"כ כן?".

איש אינו עונה, ואני מרים יד, "קַאטַנַה וַא הִיג'וֹ נִי קוֹקַאדֶאסו. החרב יקרה מאוד. יוצאים למלחמה עם קאטנה, וקיזאשי וטאנטו. הקאטנה מותאמת אישית. אם היא תהיה ארוכה מדי, היא לא תשלף מהנדן כשהיד מתוחה, אם היא קצרה, הלוחם לא ישפוט נכונה את המרחק מיריבו, וזה מסוכן. קאטנה יכולה לחתוך אפילו מוט ברזל בגלל החִסום המיוחד של חוד הלהב. אבל הצד השטוח אינו עמיד והחרב נשברת. חבל לזרוק. לוקחים אותה לעושה החרבות והוא מכין מהשברים טאנטו. פגיון. לפעמים ארוך מהרגיל ולפעמים קצר."

"ומה ארכו של טאנטו?" חוקר האנשי.

"מספיק כדי לכסות את גב היד עד למרפק, כך שיוכל לחסום אבחת חרב", אני עונה.

"נכון מאד. ומהיכן הידע הזה?" שואל האנשי בענין.

"יש לי אֹסף כלי נשק, ואני מתעניין. יש לי גם כמה חרבות יפניות, אבל לא משהו", כך אני.

אנו בדרך חזרה. מתבוננים בנוף החולף על פנינו. לאֹרך הדרך מוצבים עצים דו ממדיים. נוף מלאכותי לחולפים ואינם עוצרים. בתים ננסיים עם עצים מאולפים. בית לידו עמוד עם בלון רוח מארך דמוי דג. סימן לפריון. מזל טוב להולדת הבן.

מגיעים למלון. בערב יוצאים לאכול. נכנסים לסובא-יא. אני מתישב ליד שֻלחן – דלפק ארוך ומקבל מרק מהביל, חם ורותח. עם אטריות. לידי אני שומע קול שאיפה מוחצן. מביט החוצה שמא מגיח אוטובוס שוסון, כמו שיש לנו בארץ, הפותח את דלתו בקול פניאומטי. אבל לא. זוהי גברת יפנית השואבת בקול רועש את האטריות. אם תנסה לשתות בצורה כזו מרק בבית פולני, הלך עליך.

וכך גם יתר הסועדים היפנים. אני מנסה גם. ביפן תתנהג כיפני. מצויין. האטריות מתקררות באפן זה בצנור האויר שנוצר בשאיפה. חכמים היפנים. לידי יושב יפני דובר אנגלית מצויינת עם שכנו. שניהם מהנדסים, כך לפי מהלך השיחה לה אני מקשיב בחצי אֹזן בלית ברירה.

מסתובבים קצת ברחובות הקרובים למלון חוששים לאבד את חוש הכוון. כל השלוט ביפנית והיפנים עושים עצמם כאילו אינם דוברים אנגלית. בכיסינו כרטיסי בקור של המלון. אם נאבד את כִּוונֵינו לדעת נוכל לחזור במונית. נותנים לנהג את הכרטיס והוא יודע.

מֵישִי. כרטיסי בקור. ביפן אם אין לך מֵישִי, אתה לא-בנאדם. כששניים נפגשים כל אחד שולף מֵישי ונותן לחברו תוך קידה. משתדלים להשיג זה את זה במהירות ההגשה. מעַיְנים בכרטיסים ולפי הכתוב מבינים מי רמתו החברתית גבוהה יותר. הנכבד פחות קד קידה ע-מ-ו-ק-ה, ועליונו חברתית מניד ראשו כִמעה, או קד חלקית. שלא תגידו שאין גישה מעמדית. מאד מאד.

הולכים לישון. חדר מוארך וצר. חדר השרותים והמקלחת טרומי. מביאים אותו מוכן ושותלים אותו במקום. מקלחון ישיבה. שרותים של אסטרונאוטים. הרבה כפתורים, רעשים מוזיקה, זרם חם וקר, זרם אויר ליבוש. משיב הרוח ומוריד הגשם. כל שנה – שנתיים יוצא מודל חדש ומחליפים. מיכל ההדחה מעל האסלה הוא כיור. ברז מעל לשטיפת הידיים, כשהמים יורדים ישירות למיכל הכיורי. איך לא חשבו על זה אצלנו, כשיש מצוקת מים.

דפיקה בדלת. האושי דאשי של האנשי. תלמיד המתגורר במכון, מתאמן ומאמן, וגם מנקה. "הַאנְשִי וַא, שוֹקוּגוֹ סוּגוּ נִי הַאנַאשִי אוֹ שִיטַאיְדֶאסו. האנשי מבקש לשוחח אתך מיד לאחר האוכל".

"יש לך מושג על מה?", אני תוהה. "הוא לא אמר", מגיעה מיד התשובה.

מסַיְמים לאכול. האושי דאשי רומז לי לבא אחריו. האנשי ממתין בלובי. "בֹּא", הוא אומר ופונה ללכת החוצה. אני אחריו.

בחוץ ממתינה מכונית פרזידנט מפוארת, משהו מקביל למרצדס. כדי לשמור על יקרתה היא איננה נמכרת אלא לנשיאי חברות. יש הרושמים חברה ומעניקים לעצמם תֹאר נשיא ובלבד שיוכלו לרכוש את המכונית. האנשי נכנס ויושב לצד הנהג ואני מאחריו. האושי דאשי נותר בחוץ.

"האנשי, דוֹקוֹ נִי אִיקוּ נוֹ? לאן נוסעים?" אני מנסה את מזלי. אין תשובה. יפנים, אם אינם מעוניינים לענות, יכולים להסתכל דרכך ולהשאר דוממים. אני נכנע. מתבונן בנוף החולף ומחכה לסיומו של המסע. הרי בסוף יתברר הכל.

הנסיעה ארוכה ומעיקה. האנשי שותק בתוך עצמו, וכך גם אני. אינני מבקש התעלמות נוספת. מה שיהיה יהיה. בסופו של המסע מגיעים לנפת שיזואוקה בעיר נאגאיזומי. אני לומד זאת יותר מאוחר. אזור כפרי. בתים קטנים ושטחי גִדולים מצומצמים. לפנינו שני מבני עץ צמודים. רעפים דמויי פגודה. שטח בלתי מעובד גדול בצמוד, עם נהלולים מתגלגלים עם כל משב רוח. כמו בסרטי המערב הפרוע.

אחד המבנים נראה בית מגורים והשני פחות. אולי מחסן, אסם או בית מלאכה. מארובתו עולה עשן לבן אפרפר.

חונים לפני הבית. האנשי פונה אלי ומבקש שארד. אני יוצא את המכונית והוא אחרי. "אשאיר אותך פה לכמה שעות. אחזור אחרי הצהריים ונחזור למלון". אין לי מושג למה ומדוע אבל בסדר.

עוד אנחנו עומדים ויפנית צעירה ויפה, עטויה יוקאטה, יוצאת מהבית ופונה לעברינו, חיוך רחב על פניה. "יוֹקוֹסוֹ. יוֹקוֹסוֹ. דוֹנוֹ יוֹ נִי רִיוֹקוֹדֶאשִיטַה קַא? ברוכים הבאים. ברוכים הבאים, איך היתה הנסיעה?"

"אֶקוּסֶארֶאנְטוֹ. מצויין", עונה האנשי וקד לעומתה. גם אני. "אני משאיר את התלמיד שלי כאן ואחזור אחרי הצהריים", הוא אומר לגברת הצעירה, נכנס למכונית מבלי להמתין לתגובתה ונעלם בענן אבק.

"בא אתי בבקשה", אומרת הנערה באנגלית.

"גִ'יבּוּן וַא נַאזֶא קוֹקוֹ נִי? מדוע אני כאן?", אני שואל. "האנשי קַאטַנַה נִי אַנַאתַה אוֹ שוֹטַאי. האנשי הזמין עבורך קאטנה", היא עונה קצרות, ואני אינני מבין, אבל נכנס אחריה הביתה. אתם לא הייתם נכנסים? בודאי שכן.

חדר גדול, אולי 25 מ"ר, האוִיר חם מאד, במרכזו אמבט עץ גדול ומהביל. "תכנס בבקשה למקלחת, ואחרי כן לאמבט". מוסרת לי מגבת, ומצביעה על המקלחת. אני נכנס, פושט בגדים, מניח אותם על הספסל, מקרצף עצמי, מתקלח ומתנגב. אני מבקש להתלבש, אבל קולה של הגברת, נשמע, "הכנס לאמבט. אתה יכל להתעטף במגבת אם אתה מתבייש".

מחליק לאמבט שלב אחרי שלב. ובשניה שלפני אני שומט את המגבת. מים רותחים כמעט. מה עכשו?

אני חש שהגברת נכנסת אחרי ומתחילה לסבן לי את הגב. חופפת את שער ראשי ואחר כך ממשיכה במלאכת הרחצה. אני חסר אונים. אינני מכיר את מנהגי יפן ואינני יודע אם זה מקובל או חריג, או שהגעתי לבית תענוגות. ואם כן מדוע כה רחוק.

מסַיְמים. יוצא את האמבט לבקשתה ומכסה את פלג גופי התחתון במגבת. ללא כל בושה היא מתעטפת ביוקאטה אפורת משבצות. מנגבת אותי מכף רגל עד כף ראש, נזהרת מלהסתכל בעיני. בישנית? לא יכל להיות. מוסרת לי מעין תחתוני בוקסר לבנים ולאחר שאני עוטה אותם היא מעטפת אותי ביוקאטה לבנה, שחוטים משתשלים משרווליה. קושרת את האובי אותו היא מסובבת פעמיים מסביב מתני, ואת החוטים היא מושכת וקושרת מאחורי גבי כך שהשרוולים הארוכים מצטמצמים עד לכתפי. ממדף היא מורידה שני סנדלי גאטה, אותם אני נועל.

"קוֹנְדוֹ וַא נַאנְנַאנוֹ? מה עכשו?", אני שואל.

"צ'וֹטוֹמַטֶה קוּדַסַאי. רק רגע בבקשה", היא עונה ונוטלת סרט מידה בידה ומודדת את זרועי, מהכתף עד קצה אצבעותי, ועד לבית השחי, ועוד מספר מידות שבודאי נחוצות לארכה הממשי של הקאטנה.

"וַטַאשִי נִי שִיטַאגַאטֶה קוּדַסַאי. .בֹא אחרי בבקשה", היא מצווה משמסתיֶּמֶת משימת המדידה. היא פונה אל המבנה השני ואני מדדה אחריה.

המבנה השני חם בהרבה מהבית ממנו יצאנו. "הנה אבא שלי", היא מצביעה על יפני נמוך, עטוי בגדי עבודה הדומים לחליפת קראטה, ובמקום חגורה קשור חבל. "הוא מאסטר ביצור חרבות. עכשו תתחילו ביחד ליצור את החרב שהזמינו עבורך קאנצ'ו והאנשי שלך. אנא בחר במטיל מתכת משם", ומצביעה על עבר מצבור מטילים.

אני מציית כמובן. ניגש ובוחר מהערימה מטיל שנראה זהה לכל האחרים ומגיש אותו תוך קידה מוגזמת למאסטר. הוא אינו דובר אנגלית, והיפנית בפי כמעט אינה קיימת, אולי 50 מילה, כך שאין תקשורת ביננו למעט בשפת תנועות הראש והידיים. אני שם לב שהגברת נעלמה.

המאסטר מגיש לי פטיש קצת מוזר, כשצדו ההולם עגול ורחב. אני נוטל אותו בידי. "תודה מאסטר", אני אומר וקד שוב. הוא מחזיר לי קידונת, ונוטל במלקחיים את מטיל המתכת אותו היא מלהט באש המפוח המופעל בלחיצות חוזרות ונשנות ברגלו הימנית. מוציא את המטיל האדום בעזרת המלקחיים ומניחו על הסדן. מיד לאחר מכן בידו השניה האוחזת פטיש זהה לזה שבידי הוא הולם במטיל ומורה לי בתנועת ראש לעשות כמוהו. אני מכה והוא מכה וחוזר חלילה. נכנסים לקצב. המתכת משוטחת מעט.

הוא מפסיק להלום, ומכניס את המטיל בעזרת המלקחיים לשֹקת עם נוזל. מים? חמץ? חמר אחר כלשהו? אין לי מושג. נשמע קול תסססססיסה, ואז חוזר המאסטר על פעולתו. מפוח, סדן, נוזל, פטיש שלו ופטיש שלי. וחוזר חלילה. אינני יודע כמה זמן אנחנו ממשיכים לרקוד בתיאום, אבל ידי הימנית משותקת. אני רוצה להחליף ידיים אבל רואה את חסנו של המאסטר המבוגר ממני, ומתבייש.

כך חולפות להן כשלש שעות להערכתי. הפסקה. יוצאים החוצה לנוח. יושבים ונשענים על קיר הסדנה. מגיעה הגברת הצעירה עם מעין שלחנון קטן ועליו שלש צלחות – משטחי עץ, נתחי דגים, סושי, וקנקן תה. היא מסבה אתנו ומגישה לכל אחד חלק מהמונח במרכז השלחנון ומוזגת תה. "קַמְפַּאי. לחיים", היא מכריזה, "קמפאי" שנינו עונים ושותים לחיים.

"דוֹמוֹ אַרִיגַאטוֹ גוֹזַאיְמַאסו תודה רבה. וַאטַאשִי נוֹ נַאמַאֶה אפרים דֶאסו. שמי אפרים. אַנַאתַה נוֹ נַמַאֶה נַא נַאנְדֶאסוקַה? מה שמך בבקשה?", אני פונה אליה. "האנה", היא עונה בחיוך. "פרח", אני עונה לה באנגלית, "השם מאד הולם אותך, האנה סאן. תוכלי לספר לי בבקשה על אביך?".

"אבי הוא השלושים ושלושה בשושלת של יוצרי חרבות. המקצוע עובר מאב לבן במשך מאות שנים".

"כן", אני מפסיק אותה, "אבל מה קורה אם אין למאסטר בן שימשיך את המסורת? או שהוא אינו מעוניין או בלתי מוכשר, או שיש לו רק בנות?"

"במידה ואין לו בן שימשיך אותו, אזי התלמיד הבכיר והמוכשר ביותר שלו ימשיך את השושלת. במקרה כזה הוא ישנה את שם משפחתו לשם של המאסטר, ויאומץ כבנו, וכך השושלת נשמרת לארך זמן, וכל הידע נשמר. לי יש למזלנו שני אחים ששניהם מוכשרים, שניהם זכו בפרסים רבים והם ימשיכו את המסורת של אבא." היא מסיימת בגאווה מופגנת.

"כך זה תמיד ביפן או רק בין בעלי מקצוע?" אני מתענין לדעת.

"לא רק. אם למשל גבר נושא אישה ממשפחה עשירה ומיוחסת בהרבה ממנו, יש מקרים שהוא מקבל על עצמו את שם המשפחה של אשתו ולעתים מאומץ כבן ע"י חותנו. שהמסורת תשמר, שהרי היא נקבעת ע"י הגברים ולא הנשים", היא מוסיפה ספק במרירות ספק בהשלמה.

"ומה לגבי החרב שהוזמנה עבורי?".

"ההאנשי שלך יסביר לך".

"לא. לא. אני מתכוון, מתי החרב תהיה מוכנה? אני חוזר לישראל בעוד שלושה שבועות"…

האנה מגחכת בקול משתנק, ידיה על פיה. "היא תהיה מוכנה רק בעוד כמה שנים. אבא עובד על כמה כלי נשק במקביל. כאשר החרב תהיה מוכנה, לפני לטוש אחרון, יהיה עליך להגיע לכאן, לבחור את העץ עבור הקת והנדן של החרב, ורק אחרי שהכל יהיה מוכן תוכל לקבל אותה".

"ואם לא אוכל להגיע?"

"תוכל לשלוח מיופה כח לבחור את העץ. אבל עכשו, חזרה לעבודה".

האנה קמה, לוקחת עמה את מה שהביאה, למעט מה שאכלנו ושתינו כמובן, ואנחנו חוזרים לחום הכבשן. עוד שלש שעות של פעילות משתקת יד וחורכת גרון. בשלב מסויים נחרץ מטיל המתכת באמצעות אזמל, המתכת מקופלת, והתהליך נמשך. בדיוק כמו שקראתי והסברתי לחבר'ה במוזיאון. אמיתי לגמרי.

לבסוף העִנּוּי והחויה מגיעים לקצם. אני יוצא, ושוב חוזר הטקס של הרחצה. בגדי המכובסים, יבשים ומקופלים ממתינים לי על הספסל.

יושבים וממתינים עם גבינו לקיר. מגיעה הפרזידנט. הדלת נפתחת והאנשי יוצא ומודה לשני מארחי. אני מחרה ומחזיק אחריו. כלנו קדים זה לזה לזה לזו, ונפרדים. אני נכנס ויושב מאחורי האנשי.

"נו נהנית?", מתעניין האנשי כלו צפיה.

מהבעת פניו אני מבין שעלי להתפעל, להלל, לשבח, ולקלס. לדעתי עלי גם להאדיר את המתנה שהוענקה לי ולהקטין את ערכן של המתנות שנתתי. חלק מהתרבות. רק שכאן הונה ממש. אין טטמאה. המתנה שלהם יקרה עשרות מונים מהפסלים שנתתי.

"תודה רבה. חויה בלתי רגילה. קאטנה אמיתית. והמאסטר השלושים ושלושה בשושלת. החויה שאני משתתף ביצור החרב ובבחירת מטיל המתכת תשאר אתי כל החיים. והחרב עצמה יקרה מאד. לא הייתם צריכים. זה כבוד גדול מידי.", אני אומר בהתלהבות בוטה. טוב את זה אני מכיר מהבית, את ה'לא הייתם צריכים'.

האנשי מרוצה מאד מתשובתי, מבין שבגירי, המחוייבות היפנית, הוא וקאנצ'ו עמדו בגבורה ובהצלחה יתרה. במקום להצטנע ולהצניע, כמנהג היפנים, ואולי בגלל שהוא מתגורר בארצות הברית וההיבריס האמריקאי מחלחל בו, הוא מתפאר, "המאסטר הוא השלושים ושלושה בשושלת ומעולם לא יצר חרב לגאיג'ין. אבל בגלל שאנחנו הזמנו אצלו את הקאטנה עבורך, הוא התרצה. החרבות שלו ידועות בכל יפן. אין הרבה משפחות של יוצרי חרבות עם ותק שושלתי כזה".

"ומה עכשו? מתי אוכל לקבל את החרב?"

"אי אפשר לדעת", כך האנשי, "היא תהיה מוכנה כאשר נקבל הודעה על כך. בשלב זה תוזמן לבחור את העץ לנדן ולקת, ואחרי שהקאטנה תהיה מוכנה תקבל הזמנה רשמית לקבל אותה."

"אם לא אוכל להגיע, תוכל אתה לבחור את העץ במקומי? זה יהיה כבוד גדול בשבילי. הרי אתה מגיע ליפן מידי שנה", אני מתחנחן.

"אפשר. אבל את הבחינה לקראת קבלת החרב רק אתה עצמך תוכל לעשות. אני לא אוכל להחליף אותך בזה", משיב האנשי בכֹבד ראש.

"מה, בחינה? איזו בחינה? איש לא דִבּר על בחינה", אני מגמגם. הרי מעולם לא למדתי יאידו. אמנות שליפת החרב. או קנדו.

"אל תדאג. לא תהיה כל בעיה. הבחינה בנוכחות המאסטר יצרן הקאטנה, יושב ראש ארגון עושי החרבות המסורתיות, ומזמין המתנה, זה קאנצ'ו או אני. עלינו אפשר לותר. מניחים קסדת סמוראי על משטח מוגבה, ואתה בעזרת הקאטנה צריך לחתוך אותה באבחה מלמעלה. אין צרך שהקסדה תתפרק לשניים. מספיק שהיא תסדק. אחרי כן אתה בודק את להב הקאטנה להִוָּכח אם לא נגרם לה כל נזק. אם הכל תקין אתה יכל לקבל אותה, שהרי מלֹא תמורתה שולמה. אם היא ניזוקה, אינך חייב לקחת אותה. אבל זה לא יקרה, כלי הנשק של המאסטר הם הטובים והעמידים ביותר שיש", כך סוקר האנשי בספוק עצמי.

חוזרים למלון, מבלים ביפן עוד מספר שבועות, מתאמנים בהונבו דוג'ו המקבילים של ה JKA, אוכלים במסעדות ובבתי קפה יפהפיים ברחוב אומטסנדו, מבקרים באקיהאבארה, רובע שלם מלא מוצרי חשמל, במקדש גן הארמון הקיסרי, באסאקוסה, באי המלאכותי אודייבה, בקניון אקווה סיטי, בגינזה, בשוק הדגים, באזור שינג'וקו, באוונו פארק, במגדל טוקיו הדומה למגדל אייפל.

תיאטרון נוֹ או קבוקי. אי אפשר לבקר ביפן בלי לחוות את זה. אבל איך נשב ונצפה בהצגה של שעתיים ויותר ביפנית? ממש עֹנש. ליפנים פתרון יצירתי. בצהריים רוכשים כרטיס לקטע הצגה בן עשרים דקות. כמובן שיחד עם הכרטיס מקבלים בֶּנְטוֹ. אוכלים תוך כדי. כל שחקן שעולה לבמה מתקבל בתשואות של המעריצים. אם נהנית מאד מההצגה ואתה מסוגל לצפות בהצגה שלמה, שלם את יתרת המחיר וצפה בה במלֹאה. אם זה מספיק לך, אל תבֹא שוב. לנו זה מספיק.

וחוזרים הביתה. הרי הספור הוא על החרב ולא על קורותינו ביפן. אולי יסופר בהזדמנות אחרת.

חלק ב.

בשנת 1998 מודיע לי האנשי כי התקבלה הזמנה עבורי להגיע ליפן כדי לבחור את העץ. הקת והנדן עשויים מאותו גזיר עץ. הקת מחוברת בפין מעץ הנקבע באמצעות פטיש קטן אל תוך נקב בקת, והפין חודר אל הנקב המקביל בחרב ואל הנקב בצד השני של הקת.

אני מתנצל בפני האנשי ואומר שאין עתותי בידי ולא אוכל. "האם תוכל בבקשה לשמש כשליח מטעמי כדי לבחור את העץ?" אני שואל.

"בודאי. שלח אלי מכתב המיפה את כחי בענין, עם החותם היפני שלך, ואעשה זאת בשמחה. אני עתיד להיות ביפן בחדש הבא".

אני מכין את המכתב, חותם אותו בחותמי היפני ומשלחו להאנשי אשר נוסע וחוזר, מאשר כי הכל תקין וכי הקאטנה מוכנה, ושואל, "מתי תוכל להגיע ליפן כדי לקבל אותה? היא מלוטשת וחדה, נראית נהדר, וגם לבושה בקימונו כדבעי."

דבריו האחרונים של האנשי אינם מפתיעים אותי. כדי לשמור על הקאטנה, וגם מחמת הכבוד כלפיה, שהרי היא נשמתו של הסמוראי, מלבישים אותה בבד מקושט ורקום, ממש כמו קימונו, והסגירה באמצעות קשירה בחבל צבעוני הכרוך מספר פעמים סביב הבד.

"אינני יודע מתי. כעת אין לי פנאי. חשוב מתי אגיע?", אני מתעניין לדעת.

"ממש לא חשוב. יכל לקחת אפילו שנים. הקאטנה מחכה רק לך. היא שייכת לך."

"תודה רבה. כשתהיה לי הזדמנות להיות ביפן אדאג לתאם את זה אתך כמובן, ברשותך", אני מודה להאנשי, וחוזר לעִסוקי ולשגרת יומי העמוס.

חלק ג.

באוקטובר 2008 אליפות העולם של ארגון הקראטה העולמי WKF. מספר חדשים קודם לכן אני ממען מכתב להאנשי בארצות הברית, מפנה את תשומת לבו לארוע, דורש בשלומו ושואל אם יהיה נוכח שם באשר הוא חבר הועדה המקצועית. עוד אני מבקש לדעת אם אפשר יהיה באותה הזדמנות שאני ביפן לקחת את החרב.

האנשי משיב בחיוב. הוא כותב שקבע לי מפגש אצל המאסטר עשרה ימים אחרי האליפות. אין לו מועד אחר, ומבקש לדעת אם זה מתאים.

ברור שמתאים. אם אני ביפן זה לא לשבוע. אני נשאר שלושה שבועות מינימום.

בדאר מתקבל מכתבו של האנשי עם הפניה למאסטר, ביפנית, אותה אני אמור למסור לו לקראת קבלת החרב.

לאחר סיום האליפות ומסעות קולינריים ואחרים בטוקיו רבתי, לגביהם לא יובא פרוט שכן לא לשם כך התכנסנו פה, מתקבלת עבורי הודעה במלון ובהתאם לה אני נפגש עם נציגו של המאסטר בלובי של המלון.

יפני כבן 25, בוגר אוניברסיטת ווסדה היוקרתית, כלכלן, דובר אנגלית מהוססת אך מדוייקת, שיער שחור חלק, ממושקף, נעליים שחורות, מכנסיים אפורים, חולצה לבנה, ג'קט כהה ועניבה אדומה. אנחנו מחליפים מֵשי תוך קידה הדדית. הוא קד הרבה יותר נמוך ממני. בהתאם לכתוב בכרטיסי הבקור. "אינך לוקח עמך את חליפת הקראטה שלך? והאקאמה?", זוהי חצאית שחורה הנלבשת מעל מכנסי הגי במספר אמנויות לחימה אבל לא בקראטה.

"תמתין רגע בבקשה. אני עולה להביא". אני עולה המעלית ומארגן את תיק הקראטה שלי. אינני מביא כל מתנה כדי לא להעמיד איש במצב עדין. למרות שבסִכּומו של דבר אני המרויח הגדול.

נוסעים בטויוטה מסחרית, בת מספר שנים, יוג'י, כך שמו, נוהג בבטחה ובזהירות. מגיעים לקצה אחר של שיזואוקה. "אנחנו נוסעים לדוג'ו שלנו. אמרו לנו שאתה צריך להתאמן לקראת המבחן שלך".

מה להתאמן? מי להתאמן? הרי בסך הכל צריך להנחית מכת חרב אחת בקפל"ד סמוראי וזהו. אז מסתבר שלא. חייבים להתאמן כדי לא לעשות בושות. פדיחות ביפן עלולות להביא לסֶפּוּקוּ…

מבנה פגודי ישן ומאד מטופח. לצדו גן יפני מגורף חול, עם מספר סלעים ומים מפכים, שני גשרונים מצועצעים ומפל מים. משלושת צדיו מדרכת עץ מוגבהת ובצדו הרביעי גדר חיה לכוון הרחוב. בצדו האחורי של המבנה חצר אמונים בה כעשרה לוחמים אוחזי חרב עורכים אמון קאטה.

אנו נכנסים למכון. חולצים נעליים ונועלים קפקפי עץ. כמובן שהם לוחצים. מבנה הגוף שלי אינו דומה ליפני, לא בגובה ולא ברוחב, וכמובן לא במידת הנעליים.

קידה. הסנסאי ישוב ליד שלחן כתיבה מעץ אדום, עם פִתוחים במוטיבים סיניים. שני כסאות תואמים ממולו. איש מרשים כבן ששים וחמש, מספר שנים גדול ממני, שיער מאפיר, עיניים שחורות מלוכסנות ונוקבות, אף פחוס. אני פונה אליו בקידה עמוקה, מודה לו על שהסכים לקבל אותי בהפניה כה קצרה, ומתנצל אם אינני תלמיד שקדן. יוג'י מתרגם.

אני מגיש לו את מכתב ההפניה שהבאתי עבורו יחד עם כרטיס הבקור שלי, אשר כולל את כל תארי והשגי. הכרטיס כתוב אנגלית. איזה פספוס. מדוע לא טרחתי לתרגם אותו ליפנית? היה עושה יותר רושם. הוא מעיין בכרטיס, מסתכל עלי וקד עמוקות. אני מחזיר קידה עמוקה יותר. הוא מחייך.

עכשו מה? הסנסאי פונה אלי בהפתעתי ושולח יד ללחיצה. אני מחזיר לחיצת יד חזקה ככל שאני יכל. גם הוא. "היום נערוך אמון של שלוש שעות. יוג'י סאן יראה לך מה לעשות. נתראה אחרי האמון", הוא אומר באנגלית די טובה. אז מדוע יוג'י תרגם? לך תבין יפנים.

"אני מבין שאתה מאמן מוסמך בקראטה, דאן 6?" הוא שואל לפני שאנחנו מספיקים לפנות ולצאת.

"הַאי. כן. סנסאי", אני עונה, "אבל אני עדיין תלמיד. כל החיים לומדים".

"יש לך האקאמה לאִמון?" הוא מתעניין לדעת.

"אִיֶה. יוּרוּשִי. לא. סליחה. אבל אנחנו מתאמנים בגי בלבד, וכך הייתי מעדיף לעשות גם כאן", אני עונה בהכנעה.

"בסדר גמור. יוג'י סאן יראה לך מה לעשות".

נכנסים לחדר אחורי ומתלבשים. אני בחליפת הקראטה שלי וחגורה ויוג'י בנוסף לחליפה גם בהאקאמה. "כפי שהבנתי", אומר לי יוג'י סאן, "אתה רק צריך ללמוד שוֹ-מֶן, חיתוך אנכי, יוקו, חיתוך אפקי וקַאסֶה – גִירִי, חיתוך אלכסוני. אין צרך בקאטה או כל דבר אחר".

"אשמח ללמוד כל מה שתלמד אותי, אבל נאמר לי שהמבחן כולל רק שו-מן. אני צריך לחתוך קסדה של סמוראי מלמעלה למטה", אני משיב, מקווה שהשיעור יתחיל כבר ואוכל להבחן ולקחת את הקאטנה, אותה טרם זכו עיני לשזוף.

יוג'י מלווה אותי למחסן בו תלויות על הקיר חרבות לרב. הוא מוריד שלש מהן, מראה לי כיצד להכניסן לחגורה וכיצד לשלוף אותן. לאט. החרב השלישית מתאימה לי מבחינת הארך. הוא מחזיר את השתיים האחרות ואנו יוצאים לחצר האחורית, שם עדיין מתאמנים מספר לוחמים. יוג'י סאן מדגים בפני את שלושת החִתוכים. את החִתוך האפקי אנחנו מתרגלים הלוך וחזור. משמאל לימין ומימין לשמאל.

החרב שאני מקבל אינה חדה במיוחד. "זוהי אַיַאיְטוֹ. חרב לתרגול למתחילים", הוא אומר. אינני עונה. הוא המומחה.

החיתוך האלכסוני קשה יותר. מימין לשמאל ומשמאל לימין, אבל גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. ג'וֹ – הַא – קְיוּ. מתחילים לאט, אחרי כן מהירות בינונית ובסוף מהר.

לאחר שני אמונים של כשעה וחצי, אני מתקלח וניגש ליוג'י. "ועכשו מה? מה לגבי הקאטנה שלי?".

"מחר שוב אמון של שלוש שעות. תגיע לכאן בבקשה בשעה עשר בבקר", הוא אומר, ומסתכל בי בפני פוקר. אולי הוא מעוניין לבחון את רצינותי. "אין בעיה" אני אומר, "ותודה רבה על שהואלת להקדיש לי מזמנך היקר".

יוג'י מבטיח לאסוף אוי מתחנת הרכבת כשאגיע.

המורה הראשי אינו בנמצא. אני אורז את חפצי, מחזיר ליוג'י את האיאיטו בקידה ותודה וחוזר בשינקאנסן לטוקיו. מחר אצטרך לודא שאינני מפספס את הרכבת. אסור לאחר.

למחרת אִמון נוסף. עדיין ללא חרב חדה. יוג'י סאן מתקן, אבל לא הרבה. העקרונות של הפעלת הגוף דומים לאלו של הקראטה. הכח מגיע מהמתניים. לא מהיד או מכל הגוף. מהמתניים. באִגרוף כל הגוף מאחורי האגרוף. בקראטה וביאידו העצמה באה ממרכז הגוף, טַנְדֶם, הַארַה ומֹתן כמובן שבלי קימא, מִקוד, אין כלום.

המורה הראשי מגיע ומהנהן בשביעות רצון. אני מקווה שהיום כבר אוכל לקבל את הקאטנה. אבל מה פתאֹם. "מחר שוב בעשר. אבֹא לקחת אותך מהתחנה", אומר יוג'י סאן, ואני בדרכי לטוקיו.

למחרת, יום רביעי בשבוע. ביום שני אני על המטוס הביתה. מה יהיה?

"היום אִמון בקאטנה", מצהיר יוג'י כשאנו במכוניתו, "הכנה למבחן".

אנחנו מגיעים ומתלבשים. יוג'י מוסר לי תוך קידה וידיים מושטות קאטנה. "קאטנה זו היא אמנם לתרגול אבל היא זהה לשלך, הן במשקל והן באֹרך. והיא חדה מאד. תזהר. תנהג בה בכבוד בבקשה. היום נתאמן על חתוך במבוק."

בחוץ מוצבים קני במבוק, נעוצים בחורים בבסיסי בטון. אם חשבתם שבמבוק חלול, אז מסתבר שאלו לא. הם מלאים. אני אמור לחתוך אותם באפן שהחתך יהיה חלק, ולא ישאר זיז בקצה החִתוך. יוג'י בודק עם האצבע. "הרעיון הוא שכאשר אתה מסתכל על המטרה, והאִבחה באה מימין לשמאל, תראה בדמיונך את המטרה עשרים ס"מ שמאלה מהמטרה וכך לא תיעצר במטרה ותעבור אותה בקלות." קל לאמר, אני חושב לעצמי.

אני מתרכז במטרה, מרים את הקאטנה, אוחז אותה בשתי ידיים. מנסה לדמיין את הבמבוק שמאלה מעצמו. נושם עמוק דרך הפה, ובת אחת מוריד למטה ושמאלה, באלכסון, את הקאטנה. זרועות, מֹתן, טנדם, הארה, קימה וקִיאַי. צעקה המשחררת את כל האויר מהריאות ומוסיפה לעָצמה ולאימפקט.

ככל הנראה הבִּצוע נעשה בתוך מעין טראנס. אני מתאושש ומביט בבמבוק. חִתוך חלק לגמרי. ללא זיזים. אני מרים את החלק שעל הקרקע ומוסר אותו ליוג'י תוך קידה. יוג'י נראה לי המום. הוא מעביר את אצבעו הלוך ושוב על שפתי החִתוך וממלמל משהו. אני מביט סביבי ורואה את כל החברים המתאמנים עומדים ומביטים אל הבמבוק. אינני יכֹל לקרוא את הבעתם אבל נראה לי שאני רואה הערכה.

"אתה בטוח שלא התאמנת בעבר ביאידו?", שואל יוג'י בפליאה. "לא. כמובן שלא. אבל העקרונות זהים לאלו של הקראטה. זה לא היה קשה במיוחד. הטכניקה זהה", אני עונה.

מכאן ועד סוף השיעור אני מכסח במבוקים. שו-מן, יוקו, קאסה-גירי. שו-מן, יוקו, קאסה גירי. האִמון מסתיים מהר מאד. אינני שם לב איך הזמן רץ. אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים, אני מהרהר לעצמי.

בסוף האמון אני פונה ליוג'י, "תשמע היום יום רביעי. ביום שני אני צריך לחזור הביתה".

יוג'י מסתכל עלי ואומר בחצי חיוך, "אתה כמעט מוכן. מחר אמון אחרון. תגיע בשעה עשר בבקר. אבא לקחתך".

למחרת אני מתייצב. מכסח במבוקים על ימין ועל שמאל. אני גומר להם את המלאי, עוברת מחשבה בלבי. אבל מדוע במבוק? הרי המבחן הוא חתוך קסדה של סמוראי. טוב, אני מניח שבמבוק הרבה יותר זמין וזול.

מסתיים האמון. יוג'י מביא אותי למשרד. המאמן הראשי קד אלי. אני מחזיר קידה עמוקה בהרבה. "מחר המבחן שלך. אתה מוכן. תזכור, מוּשִין נוֹ שִין. תרוקן את הראש מכל מחשבה. זַאנְשִין. עירנות מוחלטת כל הזמן. קִימֶה. תהיה ממוקד. מחר בבקר יקח אותך יוג'י סאן אל המבחן. תלבש גי נקי. אני מאחל לך הצלחה."

"דוֹמוֹ אַרִיגַאטוֹ גוֹזַאיְמַאסו. תודה רבה. אני מודה לכם על שהקדשתם לי מזמנכם היקר. אינני ראוי. למדתי הרבה מאד. תודה רבה."

יוצאים החוצה למכונית של יוג'י. כל הלוחמים עומדים בשורה וקדים אלי, "אוס". אני מחזיר להם קידה, "אוס", משתדל לקוד נמוך בהרבה, להראות הכנעה והערכה. התרגשות גדולה.

במלון אני מוסר את החליפה לכביסה ומבקש שתהיה מוכנה עוד באותו ערב. נקיה ומגוהצת. אסור להותיר רֹשֶם רע.

יוג'י סאן מחנה את המכונית ליד ביתו של המאסטר יצרן החרבות. יוג'י קד אלי ומאחל לי הצלחה. אני מחזיר לו קידה. להפתעתי הוא מושיט ידו ואנו לוחצים ידיים. "מושין נו שין, זאן שין, קימה", הוא אומר בהדגשה ונכנס למכונית ונוסע לדרכו.

אני עומד, התיק עם הקראטה-גי בידי, ולקראתי יוצאת האנה סאן. "בקר טוב האנה סאן", אני פותח. "בקר טוב אפרים סאן", היא עונה בחיוך רחב. "מקלחת ואמבט".

אנחנו חוזרים על הריטואל הקודם. אבל התקלחתי בבקר, אני מוחה בלבי, אבל לא ממש. החויה מאד מהנה. אני עוטה את הקראטה-גי שלי, חוגר את החגורה, נועל גאטה. "בא אחרי בבקשה", מזמינה אותי האנה סאן.

בחלקו האחורי של הבית דוג'ו לא גדול. במרכזו ניצבים שני במבוקים בגובה שני מטרים בערך, במקביל, במרחק של כעשרים ס"מ זה מזה. באולם ממתינים לי שלושה. עושה החרבות, ושניים צעירים ממנו. דומים לו במבנה הגוף. שלושתם לבושים קימונו לבנים עם סמל עגול בצד שמאל של החזה ובצד ימין. ככל הנראה סמל המשפחה. שלושתם קדים לעברי.

האנה סאן מציגה בפני בפורמליות את שלושתם. אביה, אחיה הבכור שהוא גם יו"ר ארגון יצרני החרבות באזור, ואחיה השני. שלושתם יצרני חרבות מומחים וידועים. דור שלושים ושלושה ודור שלושים וארבעה. מֶאיוֹ. כבוד גדול.

האנה סאן מציגה גם אותי. קידות. האנה סאן יוצאת. נסוגה בהליכה איטית כשפניה אלינו. היא קדה עמוקות בסף הדלת. אני קד חזרה נמוך יותר.

משמאל לבמבוקים, עטופה בקימונו רקום בצבעי אדום וירוק, על רקע בז', שזור חוטי זהב, מונחת הקאטנה שלי, על קַאקֶא מרשים, מצופה לק שחור מבהיק. עדיין אינני רואה אותה ערומה.

אני מוזמן אל הקאטנה ולהפשיטה. אני ניגש בדחילו וברחימו, מסתכל בה ארוכות בעודה לבושה, מעריך את עבודת הרקמה, נוטל אותה בידי הפשוטות וקד קידה. מסובב וקד אל עבר שלושת המומחים. לאט לאט אני מסיר את הקימונו. פותח את קישורי השרוך הכתום, מוציא בזהירות את הקאטנה. מקפל את הבד הצבעוני ומניח אותו על הקאקא. מחזיק בקאטנה המצויה בתוך הנדן בהערכה. עץ בצבע בז, חלק, בקושי רואים את קו ההפרדה בין הקת לניצב.

אני מרים את עיני אל עבר הטריאומבירט. המבוגר שבין הבנים פונה אלי בפורמליות, ואומר באנגלית טובה ומלוטשת, אם כי במבטא יפני מודגש, "הקאנצ'ו וההאנשי שלך לא יכלו להיות נוכחים לצערינו, ואנחנו נהיה העדים שלך. תתיחס בבקשה בכבוד לקאטנה, היא מיוחדת במינה, בעלת למעלה 130,000 שכבות".

אני עורך חשבון מהיר. 17 שכבות! בל יאומן. לא שמעתי על חרב עם כל כך הרבה קפולים ושכבות. באמת משהו נדיר.

הוא מורה לי לחגור את החרב, לשלוף אותה ולהחזיקה בשתי ידיים. היא ממש מדהימה. אני מציית. לאחר מכן הוא מורה לי לבצע חתוך אלכסוני מצד ימים למעלה לצד שמאל למטה, לחתוך את שני הבמבוקים גם יחד. איזו צרה, אני חושב לעצמי. על זה לא התאמנתי. וחוצמזה איפה קסדת הסמוראי?

ביפן התנהג כיפני אני מורה לעצמי. מתרכז. מנסה להפנט את מוטות הבמבוק. מדמיין אותם מוצבים עשרים ס"מ שמאלה. מושין נו שין. זאנשין, קימה. שם דבר אינו קיים רק הקאטנה והבמבוקים. אני מדמיין כיצד הם נחתכים כמו חמאה. ויזואליזציה. נשימה עמוקה דרך האף, ואני משקע בפרץ אנרגיה את כל כֻּלי באִבחה. זרועות, מֹתן, הַארה, טנדם, קימה. נראה לי שהעולם עומד והזמן קופא. החִתּוּך מבוצע. מושלם.

אני נושם עמוקות. עייפות טוטלית. אני מותש. מרים את ראשי, ומצליף בקאטנה כאילו להתיז את דמו של הבמבוק. כפי שלמדתי. ידי השמאלית על שפת הנדן, מחליק את הקאטנה אל ביתה. לאט לאט כמתחייב.

יושב ראש ארגון יצרני החרבות ניגש לבמבוקים בצעדים שקולים. הוא מעביר את אגודלו על החתוך, ומהנהן בהערכה. מושלם. מתכופף, אוסף את שני חלקי הבמבוק הנפולים ומוסר אותם לי. כאילו פרס. לְזִכָּרוֹן. כֻּלנו קדים זה לזה.

אני מתבקש לשלוף את החרב, כשהיא מאוזנת ולבדוק אם היא ניזוקה. מושלם. אין כל תקלה. אני מהנהן ואומר, "סוֹגוֹראטה קאטנה. קאטנה מצויינת. שִיגוֹטוֹ וַא יוֹקוּ יַארִימַאשִיטַה. עבודה יפה מאד. היא מתאימה לי בדיוק.. אינני ראוי. דוֹמוֹ אַרִיגַאטוֹ גוֹזַאיְמַאשִיטַה. תודה רבה." ושוב קידה.

מורים לי להחזיר את הקאטנה אל מלבושה, ולקשור את הסרט. מניח אותה חזרה על הקאקא. קידה. אני מוזמן למשרד קטן בקצה הדוג'ו, ומנסה לברר אם אפשר לקבלה, הרי היא שייכת לי, משולמת במלאה. מסבירים לי שהקאטנה היא קוֹקוּהוֹ. אוצר לאומי, ואין אפשרות לקבל אותה. דבר ראשון הכרח לקבל אשור מהמשטרה כדי להוציאה. אבל היום יום חמישי ואני צריך להיות על המטוס ביום שני, אני מוחה.

שומדבר אינו עוזר. אני מקבל צלום של הקאטנה, וצלום של הכִּתוב החרוט עליה בחלקה העליון מתחת לקת. תאריך היצור ושמו של עושה החרבות. מצלמים את הדרכון שלי ומצרפים מכתב למפקד המשטרה. "הוא דובר אנגלית מצויינת" נאמר לי. עשר דקות מהמקום. יושב הראש הנכבד מתקשר אליו טלפונית, מסביר לו את המצב, ומשכנע אותו לקבל אותי מיד ולהסדיר את הענין.

אני מתייצב בתחנת המשטרה. מפקד התחנה יוצא אלי. אני ניגש אליו, "אוֹהַאיוֹ גוֹזַאיְמַאסוּ. שִירַאי-קַאן. בֹּקר טוב המפקד", אני אומר, ומוסר לו את המעטפה עם התמונות והמכתב, תוך קידה כשהמֵישי שלי מעליה. מפקד המשטרה מסתכל בכרטיס הבקור, מחליט שמעמדי גבוה משלו, ומתכופף בתשעים מעלות.

"תמתין בבקשה. אני מכין לך את הרשיון".

מקץ כחצי שעה של המתנה אני מקבל חזרה מכתב בתוך מעטפה המופנה אל עושה החרבות. בחזרה אליו. "נו? אני שואל, ועכשו מה?".

"חייבים לקבל רשיון יצוא כי הקאטנה היא אוצר לאומי, ממחלקה מיוחדת במשרד התרבות בטוקיו".

"אבל ביום שני אני צריך לטוס!", אני מוחה.

"קבענו לך פגישה מחר בטוקיו אצל הסוכן שלנו. הוא יטפל בכל ההליכים. אנחנו נדאג להעביר את הקאטנה אליו. אל תדאג. הכל בסדר."

אין ברירה. נפרדים, הם ממני ואני מהקאטנה. וגם מהם. קידות. תודות. וחזרה בשינקאנסן לטוקיו.

למחרת, יום ששי, לאחר חפושים אני מתייצב אצל האטורי סאן בטוקיו. סוחר בחפצי אמנות יפניים. אני מעביר לו את המסמכים שסופקו לי יחד עם הרשיון מהמשטרה. הוא מסביר לי שיש לשלם אגרה. אני מתרגם לעצמי את הסכום בינים, מגיע לכדי 60 דולר בערך. אני נותן לו 100 אירו, ואומר לו שאני מקווה שזה מכסה את ההוצאות. כן. כן. זה בסדר.

"ומה עכשו?" אני שואל.

"הטפול בבקשה לוקח כשבועיים. לאחר מכן אשלח אליך את הקאטנה ועל החבילה יכתב גִיפְטוֹ. מתנה. וכן Decorative Samurai Sword. אתה יודע, לתצוגה. אז ככה המכס שתשלם יהיה נמוך ולא תהיה כל בעיה. אל תדאג. ככה אנחנו עושים כל יום", הוא מרגיע אותי.

אינני נרגע, אבל אין ברירה. אני חוזר הביתה בטיסה משדה התעופה נאריטה. דרך רומא. הטיסה וההמתנות אולי עשרים שעות ויותר.

חלק ד.

כעבור כחֹדש אני מקבל הודעה מדֹאר חבילות ברחוב ההגנה בתל אביב. חוכך בדעתי אם לשלוח עמיל מכס או לגשת לבד. עמיל מכס? קצת מוגזם, יחשבו שהחרב מאד יקרה שאחרת מדוע עמיל מכס? אני מחליט ללכת לשחרר את נשמתו של הסמוראי מבית הדֹאר לבדי.

נסיתם לשחרר חבילה מהמכס? ויה דולורוזה זה פיקניק. בעמדה ראשונה מקבלים טֹפס וממלאים, ונותנים אותו בעמדה שניה. שם הפקיד מחתים ומעביר לעמדה שלישית משם מתקשרים ומזמינים את החבילה מהאחסון. מגיע מישהו עם החבילה המוארכת. שיפתח אותה? מה פתאום. פקיד אחר פותח אותה, ומזמינים אחר להעריך. אחר יכתוב את החשבון ואחר יקבל את הכסף.

המעריך אינו מסוגל לקבוע את שוויה של הקאטנה. אני פונה אליו ואומר לו בתחנונים, "היינו באליפות העולם בקראטה וקבלתי את החרב מתנה. אתה יודע, לתלות על הקיר. תראה מה כתוב כאן."

הפקיד קורא ואינו יודע מה להחליט. "איפה יושב המנהל?" אני שואל אותו. הוא מפנה אותי לכוון חדרו של המנהל בקצה בית הדאר. אני ניגש ולאחר המתנה מסביר לו את המצב. "אבל תראה", הוא מתנצל, "איך נדע כמה היא שווה, צריך אולי להזמין שמאי מומחה לדברים האלו".

"נו, באמת", כך אני, "חרב דקורטיבית, לתלות על הקיר. תראה, היינו באליפות עולם וקבלתי מתנה, לתלות על הקיר. תראה מה כתוב. אני מאמן קראטה וזה יהיה תלוי אצלי על הקיר". אני נותן לו את כרטיס הבקור שלי עם כל התארים האפשריים. הוא מחפש מוצא של כבוד אולי. "אני רואה שאתה עורך דין. אז תצהיר כמה החרב שווה". מאד הגיוני, כך אני לעצמי. מתישב מולו, ורושם על דף מהדפסת שלו "הצהרה", ולאחריה מפרט שהחרב היא מתנה, שהיא לא עלתה לי כלום, ולהערכתי היא שווה 250 $. מקסימום. חותם ומוסר לו.

"רק 250 $?" הוא שואל?

"בֹּא, אראה לך במחשב חרבות דומות בשלושים דולר ופחות. אני נכנס לאתר Ebay ומראה לו חרבות קאטנה בסכומים מגוחכים. "אתה צודק", הוא מסכים, מאשר את הסכום ומפנה אותי למעריך. אני פונה לאשנב של המעריך. הוא מקבל את הערכתו של המנהל וחותם. מעביר אותי לאשנב אחר. שם אני מקבל חשבון של 294 ₪. מסתבר שאין בכלל מכס. יש רק מס ערך מוסף וסכום נוסף של כמה עשרות שקלים חדשים. אני הולך ומשלם באשנב נוסף, בלב מתרונן, נוטל את החבילה, ממהר למכונית לפני שמישהו יתחרט, והקאטנה בבית. לא יודע כמה שווה, וזה לא חשוב. אני מבטח אותה בעשרים אלף דולר. השמאי של חברת הבטוח מסכים.

קאטנה יש לכבד. היא חייבת להיות מוצגת על קאקא מכובד. חלקה המעוגל כלפי מעלה והקת לכוון הדלת. להראות שאין כוונה לשלוף אותה ולהלחם, כי זה הפוך לאפן שליפתה. הנחתה כשחלקה המעוגל כלפי מטה והקת לכוון הרחוב מהדלת משמעותה מלחמה. אני מחפש באתר Ebay קאקא מכובדת. אינני מוצא. פונה לאדריכל שלי שהוא גם מייצר רהיטים נהדרים, ויש לי בבית שלחן – שרפרף מדהים משלו העשוי שכבות שכבות עץ. הוא אינו מוצא פנאי.

אם אין אני לי, מי לי. אני פונה לנגריה, משלם לפי שעות ומייצר לעצמי קאקא תואם לשלחן. הוא עומד בגאווה עליו ונראה כאילו שניהם יוצרו יחד למטרה זו. יצא משהו-משהו. מאז ועד היום הקאטנה גרה על הקאקא העומד על שטיחון סיני, לתפארת מדינת ישראל ומדינת יפן.