מספר ימים לאחר המפגש המרתק שלי עם מצטפא במכון הקראטה שלו ליד ג'מהור, אנחנו שוב בדרכנו חזרה מהנמל הימי של בירות, והחבר'ה, זכרון הפלאפל עדיין בפיהם, מבקשים לחזור ולטעום מהחם החם הזה.
ולאותם שאינם מודעים לפלאפל הלבנוני. הוא עשוי כמובן מחומוס שלא כבמצרים שם הוא נעשה מפול ונקרא טעמיה. בסיר ענק בו רותח השמן מטוגנות קציצות הפלאפל. חומוס, פטרוזיליה ותבלינים. הקציצות אינן עגולות אלא שטוחות. שוליו העליונים של הסיר כפולים, והקציצות המטוגנות למשעי מונחות מסביב לאחר הכנתן. אין פיתה. רק לאפה. מוכר הפלאפל נוטל אותה ומשטחה על לוח העץ הצמוד, מורח בכף שטוחה בקדונסיה, שהיא טחינה ירוקה המכונה כך בשל הפטרוזיליה, בקדונס, המוריקה אותה. ועכשו בא הקטע המרתיע. קציצות הפלאפל מונחות מעל והמוכר נקי הכפיים מצמיד אותן ללאפה באמצעות שני אגודליו מעשה מעיכה. או אז הוא מגלגל במיומנות את הלאפה, עוטפה בניר עתון ומגיש בחיוך רחב. אולי לא הכי הגייני, אבל טעים בטרוף, חבל על הזמן.
מלבנון וסוריה הגיע הפלאפל לארץ ואומץ כמאכל הלאומי. מדוע לא מפול אלא מחומוס? ככל הנראה בגלל יוצאי עיראק האלרגים לפול. מי יודע. אני מעדיף את הגרסה החומוסית ובמיוחד זו הלבנונית.
אנחנו מגיעים לקיוסק. הבעלַבית מזהה אותי, מתעניין אם נפגשתי עם מצטפא. אני מאשר וגם מוסר, "סַלַּמֶת לֹה עַלֵיכּ. מסרתי לו ד"ש ממך".
מזמינים פלאפל ושתיה. פפסי קולה מדהימה. הטובה ביותר שיש. אומרים שהסיבה היא שהמים שבבסיס הקולה מקורם בשלג בהרי השוף. מים טהורים וטעימים.
בעוד אנו ממתינים אנו מבחינים שליד שני שלחנות מרובעים קטנים, יחידי רגליים, יושבים שני זוגות משחקים שש בש. אנחנו צופים בענין. אין חיל שאינו משחק שש בש. ומה. אני ספק צופה ספק מציץ בזוג דרוזים ככל הנראה. שניהם בשרואל שחור, חולצה עליונה לבנה, ושפמיהם מרשימים ומסולסלים מעלה בגאוה. אני מבחין שרמת המשחק ירודה ממש. אני מתקרב. "בְּתִלְעַבּ טַאוְלַה? אתה משחק שש בש?" שואל המבוגר ביניהם. שערו מאפיר, שפמו לבן ועיניו השחורות מתרוצצות כאילו יש להן חיות נפרדת משלהן.
"שוַיה. מֻש מְנִיחְ. קצת לא טוב." אני עונה בהצטנעות מה. בהשוואה לאלו אני קספרוב. "תְפַצַּ'ל אֻקְעֻד. אִלְעַב". המבוגר מבין השניים קם ומציע לי את מקומו. אני מסתכל בדאגה לעבר הפלאפל. שניים מהחברה בולסים בתאווה, והקציצות כבר מוכנות, כך שעוד מעט קט אשביע רעבוני. "לַא וַאללה. שֻכְּרַן. מַא תְּאַחִדְ'נִיש. מֻש מֻלַאאִ'ם. לא באמת. תודה. אני מתנצל. לא מתאים."
"לַא. לַא. תְפַצַּ'ל. לא. לא. בבקשה". הוא לוחץ. תִכְּרַמְנִי. תכבד אותי", הוא קובע בפסקנות.
טוב, אם הכבוד עומד פה למבחן, אין לי ברירה. כַּרַאַמַת אלדְרוּז. כבוד הדרוזים. אני מתיישב במקומו.
הפלאפל מוגש לי, יחד עם כוס פפסי קולה. נקטר האלים. והפלאפל? אמברוסיה. ללא ספק.
אני אוכל לאט נהנה מכל ביס. דוחה את הקץ. אבל לא לעולם חֹסן ואנחנו מתחילים לשחק. אני משחק בשחורים. יריבי זורק דו בש. חמש חמש. לאחר שהוא משחק אני זורק דו סה. שלוש שלוש. אני סוגר אותו. הוא זורק פאנג' וג'האר. חמש ארבע. ואני עונה לו שש בש. שש חמש. הוא דו בארה. שניים שניים, ואנחנו נכנסים לתוך המשחק. יש לו כבר שלושה כלים בחוץ. גלאא'. גלות. המשחק מסתיים בנצחוני במארס. בקלות רבה. ידיו של יריבי רועדות. "נַצִיב מַגְ'נוּן. מזל משוגע", אני מרגיע אותו.
שמות המספרים בקוביות השש בש אינו בערבית אלא בפרסית. חמש כשמגיע עם שש יקרא בש. אם הוא מגיע עם ארבע יקרא פאנג'. ארבע יקרא ג'האר. מי שאינו מכיר לא יודע לשחק. טוב, לא מדוייק.
"כַּמַאן דַוְרַה. עוד סבוב", הוא דורש. אני מנסה להתחמק אבל אינני מצליח. ואני נאלץ לחזור ולשחק. הוא מזמין לי מנה פלאפל נוספת, על חשבונו. יכל להיות שמשחקים פה על מנה פלאפל שהיא הפרס של המנצח? אם כן מגיעות לי שתי מנות… אני פונה לגארסון. המלצר. הוא הוא בעלַבית. "אִתְ'נֵין פֶּפְּסִי מִן פַצְ'לַכּ. שני פפסי בבקשה". אני מזמין את יריבי וזוכה לחיוך מעודד. אני מנסה להפסיד ולא מצליח. מנצח משחק רגיל. לפחות לא מרס.
אני קם. יכל להיות שאני נראה מאיים חולפת בראשי מחשבה. הרי אני נושא נשק, והחילים שלי גם הם מזוינים. אבל ככל הנראה שלא. יריבי המופסד שלוש אפס יושב עצבני. אני מחליט שהגיע הזמן לסגת לכוון הבסיס. "יאללה חברה. הלכנו", אני פונה לחילים.
אני מביט לעבר שלחן השש בש ורואה את הדרוזי המבוגר מסתכל על חברו ואומר בקול מוגבר, "רַאח אַאחֻ'ד' תַ'ארַכּ. רַאח אַאחֻ'ד' תַ'ארַכּ. אנקום את דמך. אנקום את דמך". אנחנו בצרות, אני חושב לעצמי. מה לעשות? ככל הנראה אין ברירה ואני צריך לשחק ולהתאמץ להפסיד ממש. אחרת אי אפשר לחזות מה יהיה. הרי כל יום אנחנו עוברים פה.
אני מעיף מבט לעבר הזוג. הצעיר קם ממקומו והמבוגר מתישב במקומו, פניו אלי. הוא פושט את ידו ומצביע כמזמין אל הכסא מולו. בלית ברירה אני מתישב, החבר'ה חשים במתח והם ניצבים ידיהם על הנשקים. בנינוחות. לא באיום. שלא נסתבך. לפני כמה ימים שחקתי בקראטה. היום בשש בש. מה מחר? רולטה רוסית?.
אני מתישב ומשחק. חושף כלים בכוונה, לא סוגר בכלל, ועושה טעויות של טירון. בקושי בקושי יריבי מנצח אותי. משחק רגיל. אני במקומו לוקח את המשחק במרס טורקי. אני עושה פרצוף בוכה וקונה לו פלאפל ופפסי. בכסף ישראלי שהבעלים מקבל ברצון. "כַּמַאן לֻעְבֶּה. עוד משחק", הוא מצווה. "לַא וַאללה. מִתְאַחְ'רִין כְּתִ'יר. לא באמת. אנחנו מאחרים הרבה", אני מנסה להתחמק. "לֻעְבֶה וַאחְדֶה וּבס. משחק אחד וזהו", הוא לוחץ.
"טַיֵב. לֻעְבֶה וַאחְדֶה וּבס. טוב. משחק אחד בלבד", אני מתרצה בלית ברירה.
שחק כמו ילד בן שלוש, אין לך ברירה, אני מורה לעצמי. מי יודע מה יקרה אם תנצח.
משחקים. במאמצים על אנושיים אני מפסיד. מתאמץ להפסיד מרס אבל לא יוצא. יריבי קופץ במקומו, מניף ידיו אל על כאילו זכה באליפות העולם. בעלַבית שמרגיש שנמנע משבר הטילים בקובה, מגיש לכלנו תה מתוק בכוסות קטנות מעוגלות, ופרוסות בקלאווה. איזה מזל.
חוזרים לבסיס. אני מזהיר את החברה שלא להעז להלשין למפקד. אינני מעונין שיחזור שוב ארוע הגביע או שיצא לי שם של מתרועע עם בני דודינו.
