"קסיוס: כֵּן דִּבַּרְתָּ. אָכֵן רַע הַדָּבָר עָלַי, כִּי אֵין מַרְאָה לְנֶגְדְּךָ אֲשֶׁר תַּעֲרֹךְ אֶת-כְּבוֹד נַפְשְׁךָ פְּנִימָה לְעֵינֶיךָ, וְרָאִיתָ בָהּ אֶת-צֶלֶם פָּנֶיךָ." (יוליוס קיסר / ו. שיקספיר, בתרגום ח.נ. ביאליק)
אודי טפשינסקי יזם בנשמתו ובמעשיו. בונה בנין בממונם של אחרים וקודם שהבנין נבנה הוא מוכר את הדירות העתידיות ורוכש נכס נוסף מהרוחים הערטילאיים תוך קבלת הלואות לכסוי ההפרש. הכל רשום על שם חברות הנרשמות חדשות לבקרים. פעילויותיו היזמיות מבוצעות, ככל האפשר, ללא התחיבויות וערבויות אישיות. חברים, בני משפחה ומשקיעים מסתבכים בגללו. הוא כמובן פחות. הרבה פחות.
ובשפת תהלים, עַד-מָתַי, רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ? טוב, בזה עוסק ספורנו.
בשלב מסויים בחייו מגיע גבּורנו למסקנה שהתֹאר מסעדן יאה לו, ועל כן, לאחר בדיקה ותחקיר מעמיקים, גומלת בלִבּו היזמי ההחלטה להקים עסק למזון מהיר המשוּוק כחלק מרשת בינלאומית שהוא כביכֹל נציגה הבלעדי בארץ. איש אינו בודק היכן מרכז הרשת או סניפים אחרים שלה, שכן הסניף הראשון כבר עומד ועובד, והכל כמובן שלא מכספו שלו. למרבה הפלא הבעלים המשקיעים מרוצים שכן הסניף מרויח יפה.
דא עקא, טפשינסקי חושב בגדול. סניף אחד אינו מספק אותו. הרשת, תרתי משמע, מונחת עם הפתיון האולטימטיבי – עסק עובד ומצליח המניב רוחים תפעוליים נאים, ועכשו הזמן בָּשל ללכוד דגים נוספים. נכון, המשקיעים טרם קבלו את כספם, ואולי לעולם לא יחזירו את השקעתם, אבל הם בעלים יחסיים של עסק משגשג. אמנם טפשינסקי הוא בעל השליטה, ללא השקעה כלל למעט הרעיון והעבודה, אבל הם מתהדרים בעסקם.
והכיצד מקימים סניפים נוספים? יש כמובן צֹרך בְּמִמּוּן נוסף. הבנקים הרגילים אינם אופציה שכן העסק משועבד עד ציצת ראשו בצפון וקצות בהונותיו בדרום, ובטחונות איִן. בצר לו עושה היזם המשופשף מעשה בלתי אחראי; הוא פונה לשוק האפור.
ושלא תהיה לאיש טעות; אפשרות בריאה שלא להחזיר את ההלוואות אינה קיימת, גם אם הַמָּמון אינו מצוי בכיסו של הַלּוֹוֶה הפתי. שיקח מקרבן אחר ורק כך לא יבולע לו מהמלווים החכמים, וכדברי רבי אלעזר, "וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ".
והמלוה, מבני ארצו של אייתוללה סייד רוחאללה מוסאוי ח'ומייני, מנהל את "הבנק הפרסי הראשון" במשרד רחב ידיים הממוקם במרתף בעיר החטאים תל אביב, בו הוא מקבל את לקוחותיו שאינם יכולים עוד לפנות לבנק רשמי, בגִבּוּי עושה דברו, שלצֹרך ספורנו יקרא המשכנע; גברתן גדל ממדים, שכל יד שלו רגל וכל רגל עמוד, גופו כחבית, חיוכו מקפיא, צלקותיו מצמררות, כפות ידיו כמחבטי טניס אשר השמוש התדיר בהן מסייע לגביית החובות הגדלים ותופחים עקב הרבית הנשכנית.
מן המפורסמות הוא שבעלי בנקים אפורים, ובמקרה שלנו אפור כהה מאוד, אינם נזקקים לבתי המשפט המקובלים כדי לגבות את המגיע. זמן הוא כסף, וכידוע טחנות הצדק טוחנות לאט, וההליכים בהם מנוגדים באֹפן משַוֵּעַ להתנהלותם הכספית והגיונם העסקי. בעת התעורר הנחיצות מתקיֵּמת בוררות פרטית משלהם, שהתוצאה ברורה מראש. בעיקר להם. שהרי מטבע הדברים האופוזיציה רפת חוט שדרה היא.
הנאתו היחידה כמעט של יזדי העליז, שמו הבדוי של המלוה האפור, הוא הכבוד שהוא מנכס לעצמו, הבא לידי בטוי, כך על פי תפיסתו, בהערכתם ובקנאתם של הסובבים אותו; למען יראו ויקנאו, למען יראו ויראו. למילון אבן שושן שני אגפי הגדרה ל"כבוד". האחד – "יקר, מעמד, דרגה, הוקרה, הערכה, הערצה, חשיבות, אדיבות, התחשבות; והשני – "עושר, הון, שפע". אצל העליז האגף הראשון מחַיֶּה אותו ומקַיְּמֶנו, והשני אך אמצעי להשגת הראשון.
במגילת אסתר הכבוד מתגלם בעֹשר. אחשורוש המלך מדגים את מה שהוא רואה ככבוד "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת-יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוֹלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם", ואצל המן? "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׁאוֹ עַל-הַשָּׁרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". גם בספר מלכים העֹשר הוא הכבוד, "וְגַם אֲשֶׁר לֹא-שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם-עֹשֶׁר גַּם-כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל-יָמֶיךָ".
ההסתופפות בקרב מפורסמים, משפיעים, בעלי שררה ומנהיגים היא לחם חוקו וממאויי נפשו של העליז. מעסיק יח"צן בשכר ובגין כל תצלום שלו עם מי מהידוענים הוא משלם ביד רחבה ואף תורם בנדיבות רבה למטרות המוצבעות ע"י המוכנים להצטלם אתו, ובכך יוצר לו מעגל מצטלמים. תמונות אלו הן האוצר היקר ביותר שלו ומשוש חייו. הפרסום בעתון מהווה עבורו קטרזיס, פסגת שאיפותיו ומצוי בראש מעיָניו.
והצפוי קורה. לאחר תחילת הקמת הסניף השלישי של הרשת, כשהראשון עובד והשני טרם השלמתו, יבשים מקורות המשאבים, וככתוב בפרקי אבות הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה. הכל צפוי – התשלומים החדשיים של מסעדננו מפוּגָרִים, והרשות נתונה – בידי המלוה כמובן, והוא מנצלה עד תֹם; עושי דבריו נוטלים שליטה על קֻפּת סניף הדגל, ובדרכים ושיטות שלא נכנס אליהן עתה רוכש העליז את מניות המשקיעים במחירים מגוחכים.
אשר למניותיו של טפשינסקי, הן בבעלותו של המלוה, שכן כתנאי למתן ההלואה הוא דואג לשעבדן לטובתו להבטחת החזר החוב והרִבִּית, ומשמספר תשלומים אינם נפרעים, המניות עוברות על שמו, כמוסכם וכמתחייב. לפרוטוקול הדירקטוריון המאשר את העברתן והחתום מראש מוסף תאריך וההודעה על העברת המניות נשלחת לרשם החברות, ושוב אין עוד לטפשינסקי, כמו גם לשאר שותפיו, כל זכויות בסניף הדגל ויזדי העליז מוצא עצמו מסעדן.
אולם בכך לא סגי. גם לאחר שהמלוה מקבל לחזקתו את כל הציוד הנותר בסניף השני, חלקו משמש כעתודה לציוד בסניף הדגל וחלקו נמכר, עדיין קיים חוב משמעותי לשיטתו של המלוה העליז שאינו מגובה ואינו מובטח אלא בגופו, בנשמתו וביכולותיו של טפשינסקי.
במצב זה ובחֹסר ברירה, מחמת שאין דגים ברשתו של יזמֵנו, ואין ביכלתו לקיים את הפסוק "כִּי-הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא-טוֹב" בהתיחס למלוה, הוא מגיע למשרדי על מנת להסתייע בכח השכנוע וביכולות המו"מ שלי, תוך בקשה שאצטרף אליו לפגישה אליה הוא מוזמן למחרת היום לבנק הפרסי הראשון על מנת לדון בהסדר אפשרי להחזרת חובו ובחלופה המעציבה של החשש לשלמותו הגופנית.
לאחר שאני לומד היטב את הסכמי ההלואה על נספחיהם ועורך תחשיב של החוב, כולל הרִבִּיוֹת הרצחניות המתוספות אל הקרן מידי חֹדש בחֹדשו, חוצפה שאפילו הבנקים הממוסדים אינם מעזים ללקות בה באשר אצלם הרִבִּית רבעונית, אני מוכן לפגישה. כלומר מהבחינה המשפטית ולא זו העולם תחתונית.
למחרת אנו מגיעים בשעה היעודה למפגש המרתק. ברור שאיננו מאחרים חס וחלילה. על הדלת החיצונית של המשרד המרתפי שלט מאיר עיניים שעיני המפקח על הבנקים אינן שוזפות אותו מעולם, "הבנק הפרסי הראשון".
מדוע דלת חיצונית? המשרד מתנהג כמו הספארי. דלתות פלדה חיצונית ופנימית. רק אחרי שהאחת נסגרת וננעלת השניה נפתחת, ולהפך. בקו התקרה, מעל כל דלת שתי מצלמות אבטחה מסתובבות לכסוי כל השטח.
נכנסים לחדר ישיבות הבנוי כאולם קולנוע. משופע. החלק המונמך ליד הכניסה והחלק המוגבה למולו. שלחן עץ חום כהה, כבד ומוארך, חמישה כסאות מכל צד, אחד בקצהו הזנבי המונמך הקרוב לדלת והאחר בקצהו הנגדי המוגבה. הכסא בראש השלחן גבוה מהרגיל ומפואר. כס הכבוד של בעלַבָּיִת. על הקירות תמונות של העליז עומד ליד אישי צבור, וכן שתי תמונות; האחת עם ראש העיר תל אביב והשניה עם ראש הממשלה. אלו מוגדלות מאד, ממוסגרות זהב, מנורת רוחב מאירה אותן מלמעלה להדגשת הכבוד הראוי.
נכנסת מזכירה נאה. עיניה מפוחדות ומושפלות, שערה ארוך וחלק, בלונד שעברו כהה. מניחה על השלחן מגש עם קנקן מים וכוסות, מצביעה על שני מקומות בחלק הנמוך ומבקשת שנשב. "נא להמתין, הישיבה תתחיל עוד מעט", היא אומרת בקול מלחשש ויוצאת בהשאירה את הדלת בין חדר הישיבות וחדרה שלה פעורה.
לאחר כחמש דקות נכנס העליז בחליפה מחויטת אפורה, עניבה אדומה מנוקדת, שיערו השחור מבריק ומשומן, גופו רזה, קומתו ממוצעת ופניו נִצִיות משהו. תופס מקומו על כס הכבוד בראש השלחן. הגם שהוא נמוך ממני בראש שלם, כשאנו יושבים הוא גבוה ממני. המשכנע נכנס, מביט בטפשינסקי ומעיף לו סטירה מצלצלת המטלטלת את ראשו בעצמה. "שתתנהג כמו שצריך", הוא מפטיר לעברו ומתישב ליד העליז. אני נועץ בעליז מבט נוקב וקם על רגלי למלא גבהי, "אם כך מנהלים משא ומתן אין לי מה לעשות כאן", ואני שם פעמי החוצה. הדלת נעולה. "תוכל לפתוח את הדלת בבקשה?"
"לא. איש אינו יוצא מכאן עד שלא נסיים את הישיבה", אומר לי העליז. המשכנע סטואי. אני מעביר בראשי תרחיש שבו אני משכיב אותו אם הוא ניגש אלי. בעיטת פוּמִיקוֹמִי גֶרִי בברכו הימנית, ומיד כשהוא מתנמך בעטיו של השבר, בעיטת הִיזַא גֶרִי בראש ומכת מרפק, אֶמְפִּי אוּצִ'י בעֹרף. אם הוא עודנו עירני מכת שוּטוֹ אוּצִ'י בצד הצואר מנטרלת אותו ללא ספק. חִסוּל מהיר אחרת אולי אין לי סכוי.
על מנת שלא אראה נפחד, או שהעליז יסבור שיש לו יתרון עלי, עלינו, אני ניגש אליו בצעדים מדודים. המשכנע מתרומם מכסאו. הוא מצוי בצדו השני של השלחן. אני מכניס את היד לכיס הפנימי בג'קט שלי שם מצוי הארנק. המשכנע שולח ידו גם הוא לפנים מעילו. אולי להוציא אקדח מי יודע. אני שולף כרטיס בקור ומוסר אותו לעליז, שאינו קם ממקומו. הצד של הקראטה באנגלית למעלה. עם דרגתי ושאר תארי. בצדו השני של הכרטיס פרטי כעו"ד בעברית עם כתובת המשרד והטלפונים.
העליז מסתכל בכרטיס בהערכה, מעביר אותו למשכנע שמעיין בו מבלי להתרשם. קם מושיט את ידו ולוחץ את ידי בחזקה. "נעים מאד. שמי יזדי העליז. אני מתנצל בשם עוזרי. זה לא יקרה שוב. הוא לוקח ללב כל דבר. לא קרה כלום", ומתישב חזרה.
אני חוזר למקומי, לוקח את התיק ומתישב ליד העליז. עכשו אנחנו באותו הגובה. מזמן את מרשי לשבת לידי והוא מבקש במבט תחינתי את הסכמתו של המשכנע שאינו מניד עפעף. עובר לכסא לידי ומתחילים את המשא והמתן.
לאחר כעשרים דקות של נסיונות להפחית מהחוב ולפרוס תשלומים שאינם צולחים בידי, גם כשאני מציין שהעסק שמקבל העליז לבעלותו עולה ככל הנראה בהרבה על סכום החוב, אנחנו מגיעים למבוי סתום. אני מבקש סליחה וקם לשירותים. העליז קם אתי. אולי ברצונו לשוחח אתי ללא הקהל. מי יודע.
אני מסיים ויוצא. העליז עומד ליד המזכירה הגוזרת עתון ומחוררת את העמוד הגזור. העליז מפיל על לחיה שתי סטירות מצלצלות וצועק כתרנגולת שחוטה, "מטומטמת, בת זונה, מה את עושה? השתגעת? הסברתי לך כבר. את העמוד עם התמונה שלי עם ראש הממשלה לשים בתוך שמרדף ואותו לתייק. ככה בשלושת הקלסרים. מה לא ברור? חורים בדף??? מטומטמת. את מפוטרת. תסתלקי לי מהעיניים לפני שאתעצבן".
המזכירה נשמטת מכסאה מעצמת החבטות. מסתכלת עלי בעיניים דומעות. אין לי מושג מה לעשות. זה בית משוגעים, אני מחליט. הכל הולך פה באלימות. אולי אזדקק בכל זאת לכשורי הקראטה שלי ולא לכשורי המשפטיים. מאד מקווה שלא.
ללא אומר ודברים המזכירה נוטלת את ארנקה, מנגבת את עיניה בגב ידה, פונה אל עבר הדלת ופותחת אותה באמצעות מפתח בו היא משתמשת לפתוח גם את הדלת החיצונית, משאירה אותו במנעול, ובורחת כל עוד רוחה בה. המשכנע קם, נועל את הדלת החיצונית, לוקח את הממפתח, ומותיר את הדלת הפנימית בלתי נעולה.
העליז הופך עציב עקב הנסיבות, נוטל בידיים רועדות את גזיר העתון המחורר, מסתכל עלי מלמטה למעלה בהתנצלות ומסביר בפנים אדומות מכעס, "תשמע, מה הבעיה שלה? כתבו עלי בעתון", הוא מתגאה, "ויש לי תצלום עם ראש הממשלה, תראה," הוא מנפנף לפני עיני, "בבֹקר התפקיד שלה לקנות שלושה עתונים, לגזור את התמונה ולתייק אותה בשלושה קלסרים בתוך נילון. שהתמונה תִשָמֵר. קלסר אחד בכספת, אחד על השֻלחן ואחד אצלי בתיק. תמיד כך. אז מה שקבלה זה כלום. אינני יכל לסבול זלזול בכבוד שלי. מי שמזלזל בכבודי אינו יכל לעבוד כאן."
אני מריץ במֹחי פסוקים ממשלי, "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן", "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא-נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד" וכן "גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל-רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד". כבוד? זה כבוד?
אני מחפש משהו חכם לאמר לאגומניאק, ואין. לפתע מבריק בראשי קצה של רעיון. כבוד? אתה רוצה כבוד? אני אראה לך מה זה כבוד. "תשמע", אני אומר לו, "יש לי כאב ראש. קשה לי להמשיך ולנהל את המשא והמתן כאן. אבל יש לי רעיון. אכין הסכם פשרה למחר ואני מבטיח לך שהוא יתקבל על דעתך ללא כל בעיה. אם לא קשה לך נפגש מחר בשעה עשר במשרדי ונחתום. לא כאן."
אני הולך שפי ולוקח את התיק מהשלחן, מושך את טפשינסקי בזרועו אתי ושנינו יוצאים מהדלת הפתוחה. "בבקשה תדאג לפתוח את הדלת החיצונית. נפגש מחר בעשר בדיוק במשרדי. נא לא לאחר", אני זורק לחלל האויר מבלי להסתכל אחורה. לא אל העליז הכועס ולא אל המשכנע הדומם.
הדלת הפנימית ננעלת מאחורינו. מה עכשו? אני תוהה. תפתח הדלת או לא? יגיעו מחר אלי למשרד או לא? אם אני מבין משהו בפסיכולוגיה של כסילים רודפי כבוד ריקני, הכל יבֹא על מקומו בשלום ללא כל קֹשי. טפשינסקי לידי רועד כֻּלּוֹ. הדלת החיצונית נפתחת. אני מנפנף לשלום בשמחה מעושה לעבר המצלמות ואנחנו יוצאים אל החֹפש.
"חשבתי שהוא יהרוג אותה המופרע", אומר לי הפציינט, "האמת, שגם אותי. אם לא היינו יוצאים עכשו והמו"מ לא היה מסתיים בהסכמה, זה מה שהיה קורה אולי".
"אל תדאג. מחר נחתום על הסכם פשרה. החוב יפרס לארבעים ושמונה תשלומים והעליז יאמר לי תודה. הרבית תעמוד על השיעור המקובל בבנק הפועלים על משיכות חריגות. בזה תוכל לעמוד? אם אבקש הוא עוד יעמיד לך הלואה נוספת", אני צוחק בהנאה. התכנית מגובשת אצלי בראש. פרויד מסתכל מלמעלה ומתגאה בי.
"בחיים הוא לא יסכים לתנאים כאלו. כמובן שאוכל לעמוד בכך. יש לי תכנית מצויינת. מסעדה סינית. אתה באמת חושב שהוא יתן לי הלואה להקמת המסעדה?"
אני מתבונן בו היטב. כמה קצר זכרונו של קרבן. הוא כנראה שכח את הסטירה ואת הבטוי אֶללִי בִּינַאם מַעַ חַיַּה בִּיקוּם מַיִּת. מי שישן עם נחש קם מת. "מה פתאם? אם אבקש הוא יתן. אבל שלא תעז לקבל ממנו. תסתבך הרבה יותר. ואילו אני, מחר אחרי שנסיים את החוזה אינני מייצג אותך עוד. אין לי כל ענין באנשים מסוג כזה. אינני עוסק בפלילים. ואלו הכי פליליים שיש".
"נפגש מחר במשרד שלי בתשע וחצי. תביא שלושה פנקסי שיקים. תצטרך לרשום 48 שיקים. אחד מזומן והיתר דחויים. ארצה שתקרא את החוזה לפני שהוא יחתם. לאחר שתבין כל מילה תאשר לי שאתה יכל למלא אחריו בדקדקנות, וללא קושי".
"אין בעיה. נפגש מחר במשרדך. אני מקווה שבאמת החוזה יחתם כפי דבריךָ. לא יודע מה יקרה אם אינך צודק. אלו, אין להם אלוהים", הפציינט נרעד, נזכר בסטירה שחטף ובשתיים שנחתו על לחיה של המזכירה המפוטרת.
למחרת בבקר אני מכין את החוזה. העקרונות פשוטים. חמישית מהחוב הנטען מופחת בגלל הציוד שנלקח ע"י המלוה בו לא התחשב כלל, הרבית תהיה זו הנוהגת בבנק הפועלים על משיכות חריגות, מצטרפת לקרן כל רבעון. פגור בשלושה תשלומים רצופים יגרור העמדת מלא החוב לפרעון, כל עוד הלווה מקיים את התחיבויותיו אין המלוה נוקט בכל הליך שהוא, כל צד מותר על כל טענה ו/או תביעה, ובא לציון גואל. כך אני מקוה לפחות.
טפשינסקי מגיע בדיוק של שעון פרסי למשרדי שנשרף לימים, בלונדון מיניסטורס. אנו עוברים על החוזה והוא מביע את תמיהתו על החרות שאני נוטל לעצמי בקִצּוּץ החוב הנטען והרִבית. "בחיים הוא לא יסכים לזה. אבל אם כן, אני מסוגל לשלם את החוב בתשלומים האלו ללא כל בעיה. אפילו בשלוש שנים. לא צריך ארבע."
אני מתקן את החוזה ומוסיף סעיף לפיו הלווה זכאי להקדים תשלומים בהודעה של 24 שעות. "כמה שפחות תהיה קשור בטבורך לעליז ולמשכנע עדיף לשלמותך הגופנית ולשלמות משפחתך".
"אל תדאג. יש לי תכנית", מושמעת המנטרה אותה אני מכיר כבר בעל פה, "הוא יקבל את כל הכסף הרבה לפני המועדים שבחוזה".
החוזה מודפס בשלושה עתקים, והעליז נכנס למשרד ובעקבותיו עוזרו המשכנע. בחדר ההמתנה תמונות על הקירות. עבדכם הנאמן בקראטה גי ובחגורה שחורה עם מוריו היפניים. כדוגמת העליז. התמונות חתומות ע"י הסנסאי בלורד שחור. העליז מתבונן בכל תמונה ותמונה והבעת פניו מופתעת. הוא פונה למסדרון שבין החדרים דרכו מגיעים לחדר הישיבות. בדרך תמונה גדולה שצלם מתאם הפעולות בשטחים אותו אני מלמד ערבית כתנאי לקבלת התפקיד ובתחתיתו כתוב "מאפרים לאפרים בהוקרה" עם חתימה וחותמת. מרשים מאד. טוב, זו הכונה.
אחרי כן מפת הגולן הסורי בחתימת אלוף יצחק (חקה) חופי, מפקד פקוד צפון בזמן מלחמת יום הכפורים שם אני נלחם ונפצע. בהוקרה. עוד תמונות. עתה מגיע תור תעודות הערכה מהצבא ותעודות דרגות דאן ושִפּוּט בקראטה. ועכשו לחדר ישיבות. פניו של העליז דהומות ומעריצות. פרויד צודק. בחדר הישיבות קיר מלא גביעים ומדליות. במרכז, גולת הכותרת. תמונה מאליפות העולם הפתוחה באצטדיון האולימפי באתונה, יון, 23.07.1984, בה אני מניף את הגביע, ומדלית זהב על חזי. ליד התמונה הגביע עצמו ותעודת דאן 4 מאותו הזמן. העליז פוער את פיו בתדהמה, "וואללה, אתה גבר גבר. איפה חותמים?"
הדג בולע את הפתיון, הקרס, החוט, החכה ואת הדיג. אני טופח לעצמי על השכם בדמיוני. "הנה החוזה, אנא קרא אותו בבקשה. אי אפשר לחתום בלי לקרוא".
"אין צרך. אני חותם. אתה יכל לעבוד אצלי? כמה שאתה מרויח אני מכפיל" הוא שואל ללא כל בושה ובולע רֹק. הוא עומד במחיצת אלוף העולם! ולא צריך לשלם לאף יחצן עבור זה!. יש לו על מה לדבר ועל מה להתגאות. "שב בבקשה" אני מצביע על הכסא ושנינו יושבים זה ליד זה. המשכנע ממשיך להסתובב ולעיין בתמונות, תעודות, גביעים ומדליות. הלקוח יושב בקצה השֻלחן בהשתאות רבתי.
"תשמע. הייתי מסכים אבל אני מיצג את טפשינסקי, אז אינני יכל ליצג אותך או לעבוד אצלך. אתיקה מקצועית, אתה מבין. זה כבוד של עורכי דין, ובכבוד אתה מבין. ראיתי את התמונות אצלך במשרד. אז בא נסיים את ההסכם הזה באפן מכובד. תקרא בבקשה ותחתום". אינני מוכן שאחר כך יגיד שלא קרא. חלילה לי להסתבך אתו.
"אני מותר על החוב אם אתה עובד אצלי", אומר לפתע מנהל הבנק הפרסי הראשון. "מה אתה אומר?"
"מצטער. אמרתי לך. זה ענין של כבוד. אני מיצג את הלווה, ואתה המלווה."
"נו, טוב", אומר העליז כאילו לעצמו, "היה שווה לנסות", ומתחיל לקרוא. החוזה בן שני עמודים. הוא מסַיֵּם מהר מאד, אינו מאיר אף מילה ושולף עט פרקר כדורי לחתום. אני מוסר לו עט נובע מונבלאן אגאתה כריסטי, ממוספר, שהכינותי מראש, ומבקש שיחתום עם העט הזה, "יותר מכובד", אני אומר, עושה לו את כל ההצגה.
העליז מסתכל בעט. ברור שהוא מבין שהעט יקר. חותם בעמוד הראשון בראשי תיבות ובסוף בחתימה מלאה. מעביר את שלושת עֹתקי החוזה לטפשינסקי אשר מוסיף את חתימותיו. "אנא תאשר את החתימות של שנינו", הוא מבקש. אני צוחק בלבי. ככל הנראה רוצה להראות את החתימה שלי ולהתפאר. מה אכפת. העיקר שסיימנו את הנושא.
"אני מודה לך על ההבנה והעניניות", אני אומר לעליז ברשמיות ומוסר לו את העֹתק החתום והמאומת שלו בתוך שמרדף. הוא נוטל אותו ומניח אותו בתיקו. מסתכל היטב שוב בגביע של אליפות העולם ובתמונה, עושה סבוב ראיה נוסף על יתר הגביעים, המדליות והתעודות שבחדר הישיבות, מרים את עיניו אלי ואומר שוב, "וואללה, אתה גבר גבר. תדאג שהשיקים יהיו אצלי מחר במשרד. ותודה רבה לך". הוא רומז בידו למשכנע שקורא בעיון את התעודות אחת לאחת, ושניהם יוצאים את המשרד לאִטם, מסתכלים בדרכם על הקירות.
