אֵזוֹר הַנּוֹחוּת

חכמת העולם כֻּלו נמצאת במשנה. אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי? (אבות א') לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא – כמידת המאמץ כן השכר (אבות ה'), מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת – יֹאכַל בְּשַׁבָּת, מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת? " (ע"ז ג)

הטבע האנושי מכתיב בדרך כלל שלא לשנות דבר טוב ונֹח, מקום מוגן ובטוח, בין פיזית, בין כלכלית ובין חברתית. לא להסתכן או לפרוץ גבולות ומסגרות המהווים למעשה סורגים מעכבי קִדְמָה. איש לא יעשה דבר כדי לקדם עצמו ככל שהגיע לשלוה ולנחלה למיטב הבנתו. אזור הנוחות. המקום המסוכן ביותר להתפתחות, לגדילה, לפריצה, להמצאה, לחדשנות ולהתקדמות. אזור הנוחות הוא אֵם כֹּל חַטְּאַת, אָבִי אָבוֹת הַטֻּמְאָה.

הבנאדם כפות ונעול, פיזית ומחשבתית, בתור סיר הבשר של הנוחות, אלא אם מופיע גורם חיצוני הכופה עליו שנוי ופריצת גבולות. ומי הם המקדמים את העולם, מרבים ידע ומדע, המצאות, חדושים, התפתחות וקדמה? כבר אמר הרמב"ם "לולא המשתגעים היה העולם חרב", אלו הם אותם חריגים פורצי דרך, "משתגעים", שאינם נשארים באזור הנוחות ואינם מתחשבים בבקורתם של אחרים.

אינג' בנאי, שם בדוי, הוא ראש מדור בנוי בתעשיה הצבאית מזה כמעט שלושה עשורים כמהנדס אזרחי האחראי על בנוי בסיסי צה"ל. בעל נסיון רב וידע מעמיק הן בנהול מו"מ, תמחור ורכש והן בבניה עצמה.

רוצה הגורל ואביו המנוח מותיר לו בצוואתו מגרש המתאים לבניית שתי וילות בהרצליה פתוח, העומד למעצבה זמן רב.

יום אחד מגיע הנוחל למשרדי ומבקש להכין חוזה מפורט להקמת אחת הוילות, בשיטת המפתח, דהיינו מהמסד עד לטפחות, כשהיא נמסרת למזמין מוכנה ומזומנה למגורים, ומציג בפני שם של קבלן ידוע המתמחה בבנית בתי פאר בהרצליה וסביבתה.

"וכמה זמן דרוש לקבלן על מנת לבצע את הדרוש?" מתענין עבדכם הנאמן.

"עשרים ושניים חדשים, בתוספת אפשרית של ששה חדשים, מכל סבה שהיא. סך הכל שנתיים וארבעה חדשים. מקסימום".

"מחיר פאושלי או על פי מדידה?"

"פאושלי, עם חריגה למעלה ולמטה של 5%. מעבר לכך מדידה", וכאן נוקב הלקוח בסכום המבוקש, שלי, עם נסיוני הרב, נראה מוגזם.

"ואם הוא בונה את שתי היחידות, האם המחיר לכל יחידה יוזל, וכמה תוספת זמן הוא יצטרך? "אני שואל שאלה רטורית, ועונה, "למיטב הבנתי אין צֹרך בתוספת זמן אם הוא מכפיל את כמות העובדים ועובד במקביל, ובגלל ההיקף והתמורה המוגדלים מחד גיסא, ואחוד תקורות ועלויות מאידך גיסא, המחיר לכל יחידה צריך לרדת משמעותית".

"אתה צודק. כך גם אני סבור", עונה לי המהנדס השכיר הותיק, עתיר הידע והנסיון, "אולם הוא דורש בנסיבות אלו תוספת זמן של שנה, והמחיר עבור היחידה השניה לא יפחת מהמחיר עבור היחידה הראשונה. והאמת? לי זה לא מפריע. יהיה לי זמן להשיג את המִמון הדרוש".

"טוב. בא ננסה לרגע תרגיל מחשבתי. אם אתה בונה בעצמך כקבלן את שתי הוילות, כמה זמן אתה צריך?"

"למיטב הבנתי ונסיוני, אין לי ספק שבשנה וחצי יש לי שתי וילות מוכנות למגורים".

"וכמה כסף יעלה לך בהשוואה לקבלן המהולל שברצונך להעסיק על פי החוזה המבוקש?"

"אני חוסך לפחות 200,000 $ על כל וילה, וזאת על דרך ההמעטה ובזהירות מרובה", לאחר מחשבה קצרה הוא מוסיף, "אני מניח שחצי מליון דולר על שתיהן לא יהיה מוגזם".

"וכמה אתה מרויח בתע"ש בתקופה של שנה וחצי, בדולרים?" אני מנסה להוביל אותו אל האור ואינני מבין מדוע בן שיחי האינג'ינר אינו מתעורר ומתקבע בחשכת הבערות, "100,000 $? 150,000 ?"

"90,000 $, אולי קצת יותר", באה התשובה, "מדוע אתה שואל?"

"סתם. רק תהיתי. אִכְפת לך לבֹא למשרדי שוב מחר עם אשתך? שעה 11:00 מתאים לך?"

"בצהריים קשה לי. כבר הפסדתי יום עבודה, ואני לא רגיל לקחת חופשה. אולי בערב?"

"אולי לפני העבודה אם כן? בשעה 07:00 אפשר? ככה לא תאחר לעבודה".

"בסדר, אבל מה לאשתי ולזה?" הוא שואל, ואני רואה שהאסימון מסרב לרדת. כלוא, סגור, קשור, ומאובן בתוך כלא אזור הנוחות, והמפתח גז במעמקי ההתעלמות מהעולם החיצוני. הדג סבור שכל העולם אקווריום ואינו מנסה לצאת החוצה כי אינו יודע שיש שם משהו נהדר ועצום.

"מה אכפת לך? יש לי רעיון. תבֹא עם דליה מחר למשרד על הבקר, לא תפסיד", אני מבטיח לו.

למחרת מתייצבים בדיוק בזמן בני הזוג בנאי במשרדי. אני מגיש לשלושתנו קפה ועֻגיות טריות מהבֹּקר לרגל הארוע המכונן העתיד לשנות את חייהם של בני הזוג. לטובה כמובן. בשעה זו עדיין אין איש במשרד, חוץ מהבעלַבָּית.

"ספר לזוגתך בבקשה מה בִקַשְתָ ממני להכין אתמול", אני מבקש מהלקוח, "כולל סכומים וזמנים".

בנאי פורש את משנתו בפני הבנאית, ומפרט. היא מסתכלת אלי, "ומה לי ולזה?", היא תוהה, אולי כועסת שעליה להגרר עם בעלה למשרדי בשעה כה מוקדמת.

"תראו, כפי שאני מבין את העובדות, אם אתם חותמים על חוזה עם הקבלן המהולל, אתם עומדים להפסיד 400,000 $ לפחות, וזאת אינני יכֹל לאפשר לכם. לא במשרדי בכל אֹפן", אני מסתכל בשניהם, "רוצים לשמוע את עצתי? העסקית יותר והמשפטית פחות?"

"אם הגענו עד הנה, אני בטוח שנשמע", אומרת הגברת באיבת מה. אין ספק שהקימה המוקדמת אינה מחמיאה להרגשתה באֹפן כללי וכלפי באֹפן פרטי.

"אני מציע שתקח חופשה ללא תשלום ממקום העבודה ותבנה את הוילות בעצמך. תחסוך חצי מליון דולר על הבניה, תפסיד 100,000 $ משכורות שלא תקבל, ותהיה יותר עשיר בסך 400,000 $. וזה נטו. כמה מס הכנסה אתה משלם? 35%? אז זה כאילו 540,000 $, אלו בעיות אתה צופה?" אני שואל אותו ומביט בה. הרי ההחלטות החשובות בידי האישה. הגבר רק חושב שהוא המחליט…

"לא חשבתי על זה. חל"ת? את חושבת שיתנו לי?" שואל המהנדס את אשת המהנדס, לפחות דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים. האסימון נופל חצי קומה.

"למה חל"ת למה?" מזדעקת השכל של המשפחה, האיבה הופכת לעליצות, "אתה זוכר שלפני שבועיים היתה תכנית של פרישה מרצון בתע"ש? 220% פצויים ופנסיה? לא הגיע המועד לנצל את ההצעה? יהיה לנו כסף לבנות, לפחות יחידה אחת, אותה נוכל למכור ולהמשיך…" אני שומע באזני רוחי את הגלגלים מסתובבים במֹחה ומניעים זה את זה, הקֻפה הרושמת מצלצלת וסימני הדולרים רצים לפני עיניה.

נו, אם האשה אומרת כן, הגבר אינו יכל להתנגד, שהרי היא הצודקת. תמיד.

אני מנצל את המומנטום ודוחף אותו אל עברי פי העצמאות, "תשמע, כמו שאני מבין יש לכם רק דירה אחת בה אתם מתגוררים, באפקה, נכון?"

"בתל ברוך. בית ישן על 400 מ"ר אדמה", עונה אשת העסקים החדשה, נוטלת את השרביט בידיה.

"אני מציע כך. תקשיבו היטב. אם יש לכם רק דירת מגורים אחת, אתם יכולים למכור אותה בפטור מלא ממס שבח מקרקעין. אז דבר ראשון, לא נעשה חוזה עם קבלן, ואתם", אני כולל את הגברת המתעצמת לנגד עיני בתוך עסקי הקבלנות, "תבנו את שתי היחידות. לאחר בניית השלדים תמכרו את הבית שלכם ומועד מסירת החזקה יהיה כְחֹדֶש לאחר שבניית אחת הוילות תסתיים ותעברו לגור בה, או לדירה שכורה. את הוילה השניה לא תסיימו בשלב זה, אז שוב יש לכם רק בית מגורים אחד. עד כאן אתם עוקבים אחרי?" אני מתבונן בשניהם. הם מהנהנים בחצי עלפון.

"אתם מוכרים בשלב זה את הוילה הראשונה, ואז אין לכם כל דירת מגורים בבעלותכם. בשלב זה אתם משלימים את הוילה השניה ומוכרים אותה, ושוב בפטור מלא ממס שבח מקרקעין, כי היא דירת המגורים היחידה שיש בבעלותכם…"

שניהם מסתכלים עלי בתדהמה. "בלי תשלום מס שבח מקרקעין בכלל? על שלושה בתים?"

"כן. זה החוק. לפחות עד שישנו אותו. לדעתי המצב עכשו בלתי סביר כי אם מי שיש לו שתי דירות ששוות יחד מליון מוכר את שתיהן, על אחת הוא צריך לשלם מס שבח מקרקעין, ואם יש לו רק בית אחד ששווה עשרים מליון הוא פטור על הכל".

קוראים יקרים, אני מבין שאתם תופסים את עיקרי הספור. הבנאים הופכים לקבלנים. אבל לא ממש. זה לא המקצוע. אין כאן תשלום מס הכנסה. הם בונים עבור עצמם. שתי הוילות מושלמות בדרוג ונמכרות, כמו גם בית המגורים שלהם, בהתאם לתסריט שלי. הם רוכשים מספר מגרשים על שמם ועל שם שלושת ילדיהם, ובונים. חלקם של הבתים נמכר בפטור ממס שבח מקרקעין, והאחר מושכר.

על פי בדיקתי האחרונה, נכון ללפני כמה שנים, לבני הזוג וילה בהם הם מתגוררים ועוד שלוש מושכרות, הכסף מצוי בכיסם בשפע והם מחפשים מגרשים בזמנם החפשי לבניה. לכל אחת משלושת ילדיהם בית משלו, ובאה מנוחה ליגע.

ועוד פרט. חֹסר הנוחות שלי לענין הפטור במכירת דירת מגורים מוכח בסופו של דבר כמוצדק. המחוקק מתעורר אחרי שנים רבות, ומאז ינואר 2014 והמצב החוקי שונה. הפטור מוגבל לארבעה וחצי מליון ₪ במכירת דירת מגורים, כל מי שהוא בעלים של למעלה מדירה אחת חייב בתשלום מס שבח בכל מכירה, ועוד כהנה וכהנה הגבלות. אבל הבנאים נהנים מהפנסיה הנאה שהם צוברים בזכותי. איזה יופי, יש לי מקום בגנעדן.