טחנות הצדק

יש הטוענים למשפטיזציה יתר של המדינה ולכך שבית המשפט העליון, בין בשבתו כבית משפט עליון לערעורים ובין כבית דין גבוה לצדק, נוטל לעצמו חרויות וסמכויות יתר בהתיחס לבטול חוקים למשל, והקביעה ש"הכל שפיט". עוד נטען כי "התפיסה של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק מערערת את המבנה הדמוקרטי של המדינה. ברק הפך את עצמו למנכ״ל על של המדינה״ (׳הארץ׳ 9.10.97 מפי יו"ר לשכת עוה"ד וחבר הועדה למנוי שופטים).

 אינני מתכון להכנס לסוגיה זו או לענינים שברומו של עולם הנוגעים לכלל הצבור, אלא לתפקידו ותפקודו של בית המשפט העליון בענייני היומיום, שבין אדם לחברו, החשובים מאין כמותם לצדדים עצמם, אם כי לא לאחרים.

 בית המשפט העליון הוא הערכאה הגבוהה ביותר והאחרונה. אחריו Nihil, אין ולא כלום. טעות משפטית, עובדתית או אחרת, עִוּוּת התוצאה, או כל משפח אחר היוצא תחת ידו הם בבחינת סוף פסוק. המקופח, לפחות על פי תחושתו, יוצא וידיו על ראשו וחסר אונים. הכח מוחלט, הגם ששופטי בית המשפט העליון הם אנשים מורמים מעם, בידע, בחכמה ובתחושת הצדק.

 לעתים התחושה היא אי נוחות מרובה. להלן דוגמה אחת מני רבות, בשנוי פרטים מזהים מחמת החסיון, המתיחסת לאי עשיית הצדק במובן התמשכותם הבלתי נסבלת והבלתי סבירה של ההליכים המשפטיים. האמרה "צדק נדחה הוא צדק נשלל" (Justice delayed is justice denied) מיוחסת לראש ממשלת אנגליה וויליאם איוארט גלאדסטון (1809-1898), הגם שוויליאם פן, מיסד פנסילבניה, כתב עוד בשנת 1693 .To delay justice is injustice

והואיל והכל מצוי בכתבי הקֹדש, הרי מצינו שעוד הרבה לפני כן נאמר בפרקי אבות בדיון על שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת שבאו לעולם, "חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם – עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה".

משה, בשנות הארבעים לחייו, מנהל את עסקו החדשני ובעל אפשרויות צמיחה, הממוקם בבנין השייך לו באחת הערים בצפון הארץ, משקיע את כל הונו, אונו ומרצו בעסקו, משתדל שלא למשוך שכר גבוה, והרווחים חוזרים לעסק ובכך הוא גדל ומתפתח לתפארת.

בשלב מסויים, מתקנא במשה אחד מאילי ההון הגדולים, העוסק באותו התחום, ומבקש לרכוש את העסק, על כרעיו וקרביו. מאחר והסכום המוצע דמיוני ממש, לפחות בעיני המוכר בכח, העסקה נחתמת, העסק עובר לבעלות איל ההון ומוטמע במבוך העסקים שלו.

דא עקא, שחלק ניכר מהסכום המתחייב על פי החוזה אינו משתלם בטענות מטענות שונות, רֻבּן כְּכֻלן אינו אלא עורבא פרח ושונרא ברח. משה מחוץ לעסק, ללא עבודה, שהרי במסגרת העסקה יש גם התחיבות לאי תחרות מצדו. הוא מתחיל לעבוד כשכיר, בלית ברירה, ועיניו כלות. המחשבה שסכום העתק המגיע לו אינו בחשבונו מבהירה לו את משמעות שמו "כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

מתיצב רבֵּנוּ במשרדי, צועק חמס. מבקש לבטל את החוזה, לתבוע פצויים, לפרסם בעתונים וגם לטבֵּעַ את איל ההון בזפת רותחת ולעטרו בנוצות, אם אפשר. לאחר עיון במסמכים ובטענות, המסקנה היחידה היא שיש לפנות לערכאות בתביעה של למעלה ממליון דולר, הסכום הגזול לטעמנו.

והעסק ממשיך לתפקד ולהרויח היטב תחת שליטתו של איל ההון הגזלן וחסר תם הלב, שזו דרכו, וכך הוא מגיע לעמדתו ולכוחו הכלכלי, וכתהית איוב "מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ; עָתְקוּ, גַּם-גָּבְרוּ חָיִל".

לאחר מכתב התראה בן שני עמודים ומכתב תשובה בן שמונה, הכולל טענות, דרישות, תביעות, הכפשות, תלונות וטרוניות, על מעשים שלא יעשו ומחדלים שחבל שקרו כנגד משה שפל הרוח, שאחיזתם באמת ובמציאות אך משל היא, אנו נאלצים להשליך יהבנו על טחנות הצדק ומוגשת תביעה לבית המשפט המחוזי הנכבד.

מִמּוּן ההרפתקה המשפטית כרוך מטבע הדברים בתשלום סכומים נכבדים; אגרה, הוצאות ושכר טרחה. משה אינו משופע בכסף שהרי הוא נאלץ לשלם בעקבות העסקה מס הכנסה, מס שבח מקרקעין והיטל השבחה שאינם מותירים בידו כספים, מחמת שחלק הארי של התמורה שוכן לבטח בארנקו של הרוכש, והטמיון רעב. אוכל את מה שיש וגם את מה שאין, ואינו שבע. אינו מתחשב במצבו הבעיתי של משה, אין דחית תשלומים, וכיסי הלקוח מחוררים במיוחד. מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא וככתוב בספר איכה "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל".

לא אלאה את הקורא הנכבד בפרטי ההליכים והתמשכותם בבית המשפט, רק אומר שלאחר יותר מאחת עשרה שנה! ניתן סופסוף פסק דין. משה זוכה בכשבעים אחוז מתביעתו.

"גם זו לטובה", אומר משה באמצו את דברי נחום איש גמזו, "סכום זה ישמש לרכישת חמש דירות לפחות ודמי השכירות יענגו את מציאות חיי העגומה, ואצליח לטפל גם בשִנַי אותן הזנחתי מחֹסר מזומנים. אתחיל לחיות".

אולם למגִנּת לִבֵּנוּ הרבה רוצה הגורל, או למעשה איל ההון הזכור לגנאי, להמשיך להאכיל את משה מרורים, ודברי הנביא ישעיהו הזכור לטוב "הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי, לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד" אינם מתקימים בו, והוא מגיש בקשה לבית המשפט הנכבד לעַכֵּב את בצוע פסק הדין מחמת הטענה שככל שישלם את הסכום הפסוק ויזכה בערעורו אותו הוא מתעתד להגיש, לא יוכל לגבות חזרה את הכסף באשר לא תהא ידו של משה משגת להחזירו.

התנגדות מרשי לבקשה מתקבלת אולם מרשי מפסיד. אין בהחלטה ברכה. בית המשפט הנכבד, שאינו יורד לסוף דעת הנגזל ולצעקתו, מעכב את הבצוע בכפוף להפקדת מלא סכום פסק הדין בקֻפּת בית המשפט או ערבות בנקאית, להבטחת תשלומו ככל שהערעור ידחה. והערבות מופקדת מיד.

ברי למשה שאיל ההון חכם ובשניהם דִּבֵּר קֹהלת באמרו, "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ", והוא חש כְּעִוֵּר. יש כסף והוא אינו רואה אותו. פסק הדין לטובתו, לאחר אחת עשרה שנים של סבל ומצוקה, ועדיין אין צדק. וּתְהִלִּים מהַגֵּג בראשו, "אֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם?".

אני ממהר ומגיש ערעור על הסכומים שנדחתה התביעה בגינם, ועוה"ד של איל ההון מגיש ערעור שכנגד על פסק הדין. כמובן שבית המשפט מחייב את המערער ואת המערער שכנגד להפקיד בְּקֻפָּתוֹ פקדון להבטחת הוצאות יריבו ככל שהערעור ידחה. משה מפקיד 40,000 ₪ שאין לו, ואיל ההון מפקיד סכום זהה שיש לו. אכן שויון בפני החוק Aequatis legibus.

הזמן והכסף יצאו מהאֹפְנָה בבתי המשפט. לאחר יותר משנה מעת ההפקדה, מחליט רשם בית המשפט העליון הנכבד כי עלינו להגיש סכומים בכתב. 45 יום לכל צד, 45 יום לתשובה, וכן 30 יום לתגובה.

חולפת שנה נוספת ואנו מוזמנים, שמונה חדשים מראש, לדיון המוגדר כ"תוספת טִעונים בעל פה" בפני הרכב מכובד של שלושה. וכי שנים עשר קלסרים המצויים בפני בית המשפט הנכבד, סִכּוּמִים בפני בית המשפט המחוזי, פסק דין וסכומים בפני בית המשפט העליון אינם מסַפְּקים? ואילוּ טעונים בעל פה יש להוסיף עוד? האם הכונה היתה, אולי, שלא נביא את כל טענותינו וטעונינו בכתב? לעליונים פתרונים, וכדברי יוסף, "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים".

אנחנו מתיצבים בפני בית המשפט העליון. התרגשות רבה. כבודם. העליון? פשוטו כמשמעו. אין מעליהם, כלומר מעל פסיקתם, ולא כלום. מורא.

עוה"ד יושבים בחצי גורן. רהוט מעץ בהיר. כבודם מורמים מעם. מוגבהים אל מול הפרקליטים והקהל הגודש את האולם. בתיק הראשון, לאחר שב"כ המערער מציג בקצרה את טעוניו, כבוד ראש ההרכב מציע למערער למשוך את ערעורו, מבלי להזקק לטענות ב"כ המשיב, ובכך להמנע מהוצאות. עוה"ד מתיעץ עם לקוחו ומבקש לטעון. אחרי עשרים דקות הערעור נדחה. 40,000 ₪ הוצאות לטובת המשיב. 2,000 ₪ לדקה.

תוצאת הערעור השני דומה. כאן ההוצאות הנפסקות 50,000 ₪. הס באולם, לבד מהתלחשויות המעידות על חשש מהבאות. אחד השופטים מיעץ לב"כ המערער למשוך את ערעורו ולב"כ המערער שכנגד למשוך את ערעורו שלו. ללא צו להוצאות. "לא נתערב בשקול דעתו של בית משפט קמא" הם מדגישים. שני הפרקליטים, מורא ההוצאות והשופטים עליהם, מבקשים חמש דקות הפסקה. יוצאים וחוזרים. הערעורים נמחקים ללא צו להוצאות.

השעה 10:15. תורנו. ראש ההרכב מבקש ממני לטעון. אני מזדקף. "סליחה. אין לי מה להוסיף. הכל כתוב בסִכּוּמים". מתישב. תמיהה ותדהמה. כבודם לא קראו את מה שכתבתי? לא נראה לי. כבוד בית המשפט העליון!

משמתיאשים כבודם מהפרקליט הסרבן, הם פונים לעמיתי המלומד ומבקשים ממנו לטעון. לאחר הרצאת דברים של רבע שעה, מציע לו אחד העליונים למשוך את הערעור ומנמק. נראה לי שהוא צודק. יתכן שהוא מכיר את התיק רק מהטעונים של עמיתי? לא יכל להיות. שופט עליון.

"אני מציע לכם למשוך את הערעורים הדדית ולהמנע מהוצאות", כך המורם מעם, והוא מביט בי. ואני מתפוצץ ממש וקם מלא קומתי.

ירושה קבלנו מהשלטון המנדטורי. בבתי המשפט המחוזיים, בבית הדין הארצי לעבודה ובבית המשפט העליון בנוסף על מדי המשפט הרגילים, חולצה לבנה, עניבה שחורה וג'קט כהה גם גלימה. מזל שאיננו מאמצים גם את הקפלט. בזכות מדינתנו החמה.

אני פורש את ידי למלא ארכן לצדדים. נראה כפרפר ענק עם הגלימה, "עד מתי?", אני שואל בקול.

כבודם, כמו כל הקהל, מביטים בי בסקרנות. ככל הנראה נתבלעה דעתו של הפרקליט המלומד. "עד מתי, מה?" שואל אחד השופטים.

"עַד-מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה:  עַד-מָתַי, רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ? זאת השאלה. הייתי רוצה להאמין שהתשובה היא עד כאן. היום. בהיכל הצדק. סליחה", אני אומר ולופת את השלחן תוך מאמץ שלא להתעצבן. "בספר ויקרא נאמר 'וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף'. איום בהוצאות אינו מתאים בערעור זה. לתיק חגגו בר מצוה לפני זמן רב. מרשי היה בעל בעמיו, עשיר ומצליח, ועכשו, אחרי שיזכה בערעור, כל הכסף שיקבל לא יחזיר לו את השנים שחלפו. צדק נדחה הוא צדק נכה. רבי שלמה אבן גבירול הוא שאמר, 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים'. אילו סברתי שהערעור אינו בדין לא הייתי מגישו". אני מתישב.

שקט באולם. עו"ד מחוצף. אומר מה שעמיתיו פוחדים לֹאמר בקול רם.

"תצאו החוצה ותנסו לגבש הסכמה למחוק את הערעורים הדדית", לוחץ כבודו, מתעלם מהצהרתי שאין בכונתי למחוק את ערעורי.

"אם הוא ימחוק גם אני אמחוק" ממהר עמידי הנכבד להצהיר, חושש מהתוצאות.

"אין טעם לצאת", אני אומר ממקומי, "אנחנו עומדים על הערעור". ברי ושמא ברי עדיף. הוא מתנדנד ואני בטוח בצִדקתנו.

מרשי מושך בשרוולי מאחור. ככל הנראה המורא עולה על ראשו חסר השערות ממילא. אני מסתובב ואומר לו בשקט, "אל תפריע. אנחנו ממשיכים".

כבוד השופטת בהרכב שמה לִבָּהּ למרשי הפוסח על שתי הסעיפים ומבקשת ממנו לקום. הפרד ומשול. 'עד כאן' אני חושב לעצמי. "סליחה כבודה, אני מתנצל, אבל אני מנהל את הדיון עבור מרשי, ולא הוא. אם יש רצון שלא אמשיך ליצגו אני מוכן לצאת", ובאֹפן הפגנתי אני מתישב ומכניס את הקלסר המוכן לערעור חזרה לתיקי.

מחשבה חולפת בראשי. אם זה בצבא אני כבר בלי שרוכים, בלי חגורה ובדרכי לכלא. אבל כאן, איש לא יעז לחרוג מהכללים.

"זאת אינה הכונה", אומרת בעלת היֹשְרָה והאֹמץ, "אודה על האמת, אינני מכירה היטב את התיק, ולפיכך, על אף עמדתו של אדוני, אשמח לשמוע את טעוניו ובכלל כך גם את מסכת העובדות, בקצרה בבקשה".

שקט באולם המשפט. למיטב נסיוני ושיער שיבתי כזאת לא היתה במקומותינו. אני מתחיל לטעון ולפרט, מהחוזה ועד לימינו אנו. מדגיש את העול שנעשה למרשי, מערב את נשמתי שלי, מתרגז וכועס, שכן אני מלוה את מרשי לאֹרך השנים הקשות ומכיר אישית את מצוקותיו והעוֶל שנגרם לו. איש אינו מעז להפריע ולו פעם אחת. מסיים חמש דקות לפני השעה אחת עשרה, עיף מאד.

כבודם, עליהם אינני מביט במשך כל נאומי אלא על כבודה, כאילו רק עבורה אני שם, מסתכלים זה על זה על זו, וראש ההרכב המלומד מכריז, "פסק דין אחרי ההפסקה".

'מה?' אני שואל את עצמי, 'תיק של ארבע עשרה שנה, שנים עשר קלסרים ואלפי עמודים, פסק דין אחרי הפסקה של מחצית השעה בה מדברים, נחים, אוכלים ושותים קפה?', חש מושפל ומזולזל, לא עבורי בלבד, אלא עבור כל הנשפטים למיניהם. תיק כזה ראוי לו שידון וינותח היטב, שיתקבל פסק דין מנומק כדבעי ולא כלאחר יד. אבל מילא. נחכה ונראה.

בהפסקה מציק לי מרשי. "הסכום שבפסק הדין המקורי יספק פרנסה לי ואחרי לילדי עד קץ הדורות. למה לסכן? למה לא לקבל את עצת בית המשפט? הם יודעים על מה הם מדברים".

"אינני סבור כך. פסק דין רק על פי הטִעונים בעל פה? הם צריכים להיות קוסמים כדי לעשות זאת. בטח ישלחו אותנו אחרי ההפסקה הביתה ונמתין לפסק הדין. בלתי אפשרי לתת פסק דין רציני בתיק בהיקף כזה רק בהסתמך על הטעונים בעל פה", ואחרי רגיעת מה מה חוזר על עצמי, "פשוט בלתי אפשרי".

לאחר ההפסקה מתיצבים כֻּלָּם באולם. שלושת העליונים מתישבים בכסיהם הרמים. ראש ההרכב סוקר את מושב הפרקליטים ואת שורות הצדדים והצופים, מאשר לעצמו שהצדדים ובאי כֹחָם נוכחים.

"פסק דין", הוא מתחיל לקרא. "לאחר קריאת כל החמר הרלונטי ובכלל כך הסכומים של הפרקליטים המלומדים ושמיעת טעוניהם המחכימים, אנו מחליטים, פה אחד, לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד. המערער שכנגד ישא בהוצאות המערער בסך של 80,000 ₪. נמוקים ישלחו לצדדים בהמשך". מבטו לעברי בלתי קריא ואינו פוגם כלל בהרגשתי העילאית. עיני כבודה מחַיְּכות. אני קם. "תודה לכבוד בית המשפט".

בחוץ מחבק אותי המערער השוכח באחת את הפסד השנים שנגזלו ממנו ויודע שעכשו הוא מתחיל חיים חדשים. עמיתי המלומד נעלם במהירות עם מרשו מבלי לאמר לי אפילו שלום.

בדרכי חזרה מירושלים עיה"ק תובב"א אני מתקשר ליו"ר לשכת עורכי הדין, ואשר כידוע בקורת רבה לו על בית המשפט העליון הנכבד ירום הודו, ומספר לו על מה שארע, תוך שימת דגש רב על פסק הדין שניתן בקלות כזו. מתנה באזניו את דבר עלבוני, מכיון שהדיון המעמיק והרציני לו אני מצפה, אינו מתקיים.

"ולמה צפית?" עונה הוא לקונית, רטורית לגמרי, ומנתק.

ארבעה חדשים לאחר הדברים האלו מגיע למשרדי חלקו השני של פסק הדין. עמוד אחד בלבד של הנמקה. עלבון נוסף. כנראה שככל שאתה מתבגר אתה נעלב ביתר קלות.