חגיגת חשמל

למגנת לבנו הרבה, הרגשת רבים וטובים היא שבתי המשפט עושים חסד עם הנתבעים על חשבון התובעים, הגם שנאמר, "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים". בית המשפט לעבודה הוא בית המשפט לעובדים ובית המשפט למשפחה הוא בית המשפט לנשים וילדים. הנתבעים, העובדים, הנשים והילדים נתפסים כ"חלשים" ועל כן נטיית בתי המשפט לרחם עליהם ולסייע בידיהם. העדפת החסד על הדין, שהרי השניים אינם זהים. בית המשפט מחוייב לשפוט על פי הדין ולא על פי החסד, בשעה שיש התנגשות ביניהם.

ההליכים המתמשכים הם בנגוד גמור לאינטרס של התובעים, ונגרמים להם עִנּויי דין קשים. נתבעים רבים מנצלים את חולשת המערכת ואת רחמי השופטים וגורמים לסחבת מכוונת. אלו בחזקת נבלים ברשות התורה, ויש לדון בהם בהתאם, כפי שנאמר בתהלים "עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם-גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם-נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם-עִקֵּשׁ, תִּתְפַּתָּל". לטעמי יש להוסיף "וְעִם נָבָל תִּתְנָבָל".

חברות הבטוח מרויחות ממון רב, גם בִּגְנות העובדה שהן אינן משלמות את הסכומים המגיעים למבוטח על פי התחייבותן החוזית. חברת בטוח שתשלם את המגיע, ובזמן, תמצא עצמה מהר מאד אל עברי פי פחת. והשיטה? עקב דחית תביעתו המבוטח נאלץ להתפשר או לפנות לערכאות. שם הדיון מתמשך, הניזוק אינו מסוגל להמשיך בהליכים ומעדיף לסיים את התביעה בפשרה מקץ שנה ויותר, וחברת הבטוח מקצצת בתשלום ומרויחה על גבו. המערכת תורמת בְּסִרְבּוּלָה לעוותי דין אלו.

אולף יורגנסן, שם בדוי, עולה חדש מאז למעלה משלושים שנה, מיבא ומשווק בסיטונאות מוצרי חשמל בני קיימא מסקנדינביה במסגרת עסק משפחתי מצליח במיוחד אותו הקים אביו עוד בנורבגיה.

לקוחותיו של אולף הינם בעלי חנויות גדולות ובינוניות, הרוכשים ממנו מידי חֹדש בחֹדשו בעשרות ואף במאות אלפי ₪. הוא מקבל דרישה מלקוח, גובה שליש התמורה מראש, סכום שהוא משלם למפעל עת בצוע ההזמנה, והיתרה בתוך שלושים יום ממועד ההספקה. כל לקוחותיו ותיקים ואין הוא נתקל בסרבני תשלום.

שמחה, סוחר מוצרי חשמל, בנו של סַפָּר, רוכש מאולף מזה כשנה, מאז החל לפעול במסגרת עסקו "שמחת החשמל", סחורה בהֵקף חדשי של כמה עשרות אלפי ₪. הוא משלם תמיד כמו שעון נורבגי, ללא כל גמגום. יוצר יחסי אמון. זורע על מנת לקצור, מתוך תקוה שלא יתקימו בו דברי הנביא הושע "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ, וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ".

לאחר כשנה, פותח שמחה בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה את "חגיגת החשמל", בית עסק ענק בן ארבע קומות במרכז העיר הגדולה אותו הוא ממלא עד אפס מקום בסחורה משובחת מהמותגים המובילים הנרכשת מכל היבואנים הגדולים, בּרֻבּה המכריע בהקפה. מאולף הוא מזמין סחורה בסכום של למעלה ממליון וחצי ₪. לאור גֹּדְלה של ההזמנה מתבקש השמח לחתום אישית על השיקים העתידיים, והוא אינו מהסס לעשות כן, שהרי הוא אמין בהחלט. לפחות עד עתה.

הסחורה מגיעה ארצה ומסופקת וחגיגת החשמל בעִצּוּמה. בעת הפתיחה הפסטיבלית מחירי מבצע ליומיים. כל הסחורה בשלושים אחוז הנחה. בתֹם שני ימי המשתה לא נותר בחנות הענק ולו מכשיר אחד, שהרי במחירים כאלו גם סוחרים קונים. והרבה. איש אינו מבין הכיצד ניתן למכור במחירי הפסד. והחנות נסגרת בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

והשֵיקים רוֹקְדִים כְּאֵילִים, מְחֻלָּלִים כִּבְנֵי-צֹאן וחוזרים ללא כסוי. הכיצד זה? שואלים כל הספקים העקוצים, והרי במשך שנה שלמה עובר לקטסטרופה אין כל בעיה? ובכן, זה בדיוק הַסִּפּוּר.

שמחה פונה אל נושיו ומציע לפרוע מיד ובמזומן, את כל חובותיו. דא עקא, מתוך כבוד לאביו הסַפָּר הוא מבקש להראות שתספורותיו משובחות מאלו של רבו מולידו, ומבקש לְתַסְפֵּר את נושיו במחצית החוב. מבהיר כי חובותיו רבים ועצומים וכל המקדים הרי זה משובח. המאחר עלול שלא לראות ולו כתר נורבגי אחד.

והנושים כשמשון, מורא התספורת עליהם, חוששים שיסור כחם מעליהם אם יְגֻלְחוּ, אולם כסף בטוח ומידי עדיף על כסף עתידי בספק, ורֻבָּם כְּכֻלָּם מסכימים להסרת מחלפותיהם, ממירים את השיקים המחוללים במחצית שוויים, והגזלן שבע.

הֶר אולף יורגנסן מתנגד במלא התֹּקֶף לגישת התִסְפור שהרי חִנוכו הוא שבגין עבודה וסחורה משלמים, ולֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט. מתיצב במשרדי, דורש לגַיֵּס את המערכת החֻקִית להוכחת צדקתו, לגלגל את הגנב בזפת רותחת ולעטרו בנוצות, לְיַסְּרוֹ גָם בַּשּׁוֹטִים וְגָם בָּעַקְרַבִּים אם אפשר, ובלבד שיוסרו דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו.

"אתה מודע לעובדה שהליכים משפטיים מתמשכים זמן רב ובינתיים אינך רואה כסף, אלא מוציא. אגרות, הוצאות ושכר טרחה. והשאלה היא אם יש לך נשימה מספיק ארוכה, דהינו, האם אתה יכל לשאת על גבך את סכום החוב וההוצאות עד שינתן פסק דין ויתאפשר לגבות את החוב?" אני משתדל להבהיר לו בעדינות כי טחנות הצדק טוחנות את התובעים אט – אט והם הופכים לעתים לטובעים.

"לא. אין לי נשימה ארוכה, אבל מצד שני אינני מוַתֵּר לרמאי בשום פנים. כסף להחזיר יש לו בשפע שהרי קורבנותיו רבים, ואני מניח שחשבונו מלא הגם שלבו ריק", כך הסוחר מנורבגיה.

"אם כך", עונה לו ב"כ, "אני מוציא מכתב התראה, ואם לא ניענה נפנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לבצוע השיקים, וכן בקשה להטלת עקולים על חשבונות הבנק של הגזלן, על דירתו ושתי מכוניותיו, עוד לפני משלוח האזהרה, ונמתין".

"בבקשה רבה", עונה אולף, כותב שיק על הסכום המתחייב, לאחר חתימה על הסכם שכר טרחה ויפוי כח ומוסר לי את השיקים המקוריים המחוללים.

מכתב ההתראה נמסר באמצעות שליח עוד באותו היום לידיו של שמחה בביתו על מנת להשבית שמחתו, בו הוא נדרש להשיב את הגזלה בתוך שלושה ימים שאם לא כן יצא עליו קצפו של ראש ההוצאה לפועל.

למחרת מתקשר עו"ד חולרסקי. שם בדוי מחמת החזיון. החסיון שבבזיון.

"במה דברים אמורים?"

"אני מיצג את שמחה משמחת החשמל וחגיגתו", כך החולרסקי, "הוא מציע תשלום במזומן של מחצית החוב לשם סיום סופי ומוחלט של המחלוקת. אנחנו מודעים לכך שהחוב גדול, אולם ברור שמרשך בצרות. הוא לא יחזיק מעמד לאֹרך זמן. מי יודע מה יקרה. יש נושים רבים, ובסוף יחולק דיוידנד קטן, למה הוא צריך את זה?"

"תשמע", אני עונה לו, קצת בעצבים אותם ירשתי מהנורבגי, "אין הסכמה. מרשך ישלם את מלֹא החוב, עם הוצאות, הפרשי הצמדה, רִבִּית ושכר טרחת עו"ד. ההצעה נדחית על הסף, אלא אם הוא מחזיר את הסחורה ואז נוכל להתחשבן".

"הסחורה נמכרה כֻלָּה תוך יומיים. זה לא ילך. חמישים אחוז. בעוד חדשיים זה יהיה ארבעים וחמישה אחוזים ולאחר מכן ארבעים. יש לי נסיון רב בזה. חבל שמרשך ינזק", מוסיף פרקליטו של השטן דלק ללהבה היוקדת.

"סליחה, אינני רוצה להיות בלתי מנומס, אבל השיחה הזו הִסְתַיְּמָה. נא לא להתקשר למשרדי עוד", ואני טורק את השפוף בעדינות מרובה הנוגדת את כעסי.

עוד באותו היום מוגשות הבקשות ללשכת ההוצאה לפועל ומוטלים העקולים. בבנק נתפס מלא סכום העקול, כולל הוצאות ושכר טרחה א' הנפסק בעת פתיחת התיק. אבל העקול רק בְּרִשּוּם. אינו מְסַיֵּעַ למרשי הזוכה בחשבון הבנק שלו, אלא מבטיח לו, בשלב זה, שיש כסף להפרע, וזאת כמובן במידה ולא יוטלו עקולים נוספים מצד נושים אחרים. שאם כן, דין פרי עמלי עתיד להתחלק עם אחרים שהרי כל המעקלים זוכים בכספים פרי-פסו, באפן יחסי לסכומי נְשִיָתָם. אין יִתְרון למקדים.

"עדיין ההצעה על תשלום חמישים אחוזים", כך עו"ד חולרסקי בטלפון, "כל כך הרבה נושים יהיו שבסוף מרשך יקבל הרבה פחות".

"מצטער", אני עונה, הגם שאינני, "מרשי אינו עושה עסקים עם נוכלים. ואל תתקשר למשרדי עוד. אם תתקשר לא אענה". הפעם הטריקה עדינה קצת פחות.

ביום השלושים למסירת האזהרה, מוגשת התנגדות ללשכת ההוצאה לפועל, בצרוף תצהירו של השמח. שמונה עמודי מלל הזויים. טענות בלע ובכלל כך תרמית וחסר תם לב כלפי הזוכה, הסחורה פגומה, שמחה נאלץ בעצב למכרה במחירי הפסד מפאת הקלקולים בה, ומזלו שהצליח לעשות כן. הוא עותר לראש ההוצאה לפועל הנכבד כי תנתן לו הרשות להתגונן בפני התביעה – בקשת בצוע השיקים ולאפשר לו להגיש תביעה שכנגד על כל הנזקים שנגרמו לו ע"י הר אולף יורגנסן.

מרשי בהסטריה. "הכל שקרים. גוֹדֶה וַארֶר. הסחורה מעולה. איך בכלל יָכֹל בית המשפט לשמוע את הרמאי הזה?"

"כפי שאמרתי לך, ההליכים אורכים זמן. אני מציע לך לגַיֵּס כמה שיותר כסף, ואפילו תקח משכנתה על הבית שלך, ותשלם למפעלים מהם אתה מיבא, לפחות חלק גדול מהחוב. אתן לך מכתב המופנה אליהם ובו אסביר הכל ואבקש שיתאזרו בסבלנות. על פי בדיקתי איש חוץ ממך לא הגיש כל תביעה נגד החוגג. אז אני שקט. הוא בטח שכנע את כלם לותר לו. אז מצבנו טוב". אולי אצליח להרגיעו.

"אין ברירה. אדבר עם אשתי לגבי המשכנתה ואסע לסקנדינביה להפגש אתם פנים אל פנים. אף פעם לא פגרתי בתשלום אפילו לא ביום אחד. תמיד אני מקדים. אראה מה אפשר לעשות". אני מתבונן בו ורואה את הויקינג מציץ מעיניו. קְרִיג אֶר קְרִיג. במלחמה כמו במלחמה.

אולף מקושש כספים, נוטל הלואה כנגד רשום משכנתה על ביתו ושם פעמיו לארצות הקור. לאחר שלושה ימים חוזר מאושר. "כל בעלי המפעלים לא הבינו מדוע הגעתי אליהם. אמרו לי שטלפון היה מספיק. שלושים שנה אנחנו עובדים יחד והכל תקין. הם לא דואגים. עשו לי סיור במפעלים, ארחו אותי בבתים שלהם, אכלנו במסעדות. היה לי כיף גדול. עכשו אני מחוזק. אמרו לי שאין בעיה יחכו לי אפילו שנתיים", הוא מרים את עיניו ושואל אותי בדאגה, "לא יקח שנתיים, נכון?"

"תראה, קבעו לנו דיון לעוד שלושה חדשים. יש עכוב הליכים כי ההתנגדות הוגשה במועד. הכספים מוקפאים בבנק ואיש לא הגיש תביעה נוספת כך שבשלב זה הכל תקין. נחיה ונראה".

ארבעה ימים לפני מועד הדיון שמחה מאושפז בבית החולים ונבצר ממנו להופיע למשפט והדיון נדחה לחדשיים. חשש להתקף לב. כנראה מכל השומן שהוא אוכל על חשבון המסופרים. אין אפשרות לטעון כי כאילו הוא מתחלה שכן האשור רשמי מבית החולים. נמתין ונקוה שתהלים יודע על מה הוא מדבר באמרו, " עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד".

שבוע לפני הדיון החדש מוגשת בקשת דחיה על ידי עו"ד סגן (מיל) חולרסקי. יומיים מלואים בדיוק במועד הדיון. כבוד הרשם מבקש את תגובתי עובר למתן החלטה. אין אפשרות להתנגד לבקשת דחיה מחמת מלואים, בודאי שלא אני שצבורות לי ארבע וחצי שנות מלואים נטו. אבל האם המלואים אמיתיים? עמיתי המלומד, על דרך ההמעטה, אם לשפות על פי התרשמותי משתי שיחותינו, אינו מסוּרְגָּל דוקא.

שיחות טלפוניות עם מקורות צבאיים מעלות כי הקצין (מיל) החולרסקי מבצע בדיקות בימ"ח בחיל השריון והוא מזמן לעצמו את ימי המלואים על פי נוחות עתותיו. מה עושים? הרי דרשתי שלא יתקשר אלי ואני אינני יכל, על פי אותו הגיון, להתקשר אליו. כבוד עצמי.

שולח למשרדו פקס. "קבלתי בקשת דחיה שהגשת עם צלום צו המלואים. מבדיקתי עולה כי הזמנת את הצו ביחידה שלך בכונה תחילה כך שיפול בדיוק על הדיון. ככל שאינך מבטל את המלואים בתוך 24 שעות לא יהיה מנוס מפניה ללשכת עוה"ד בתלונה וגם לכבוד השופט. יש בידי גם פרטי הקצינה אִתה תאמת את המלואים כמו בפעמים אחרות. אני מקוה לטובתך ששם זה אינו המקרה. על החתום סא"ל (מיל) עו"ד אפרים מנדלמן".

"עו"ד חולרסקי על הקו", כך מזכירתי.

"תאמרי לו בבקשה שהלקוח הורה לי לא לדבר עם נוכלים. אלו מלותיו המדוייקות", כך אני.

"הוא מבקש בכל זאת לדבר עמך".

"תגידי לו שנשוחח רק בבית המשפט".

עוד באותו היום אני מקבל העתק בקשה לבטול בקשת הדחיה, באשר, פלא על כל פלא, צו המלואים מבוטל.

"עו"ד משה לוי על הקו", כך מזכירתי, "הוא אומר שזה ענין חדש".

"הלו", כך אני, "באיזה ענין אנחנו מדברים עו"ד לוי?

"מרשי מציע 75% במקום חמישים", כך החולרסקי המתחזה לחוֹלֶוִי.

"סליחה. אינני מדבר עם נוכלים". הפעם טריקת השפוף נעשית ביד כבדה המניעה אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּים על אף שֶהַבַּיִת לֹא יִמָּלֵא עָשָׁן.

סופסוף אנחנו מגיעים לבית המשפט. "מה יש לאדוני לאמר?", שואלת כבוד השופטת את עמיתי. נדמה לי שאני חש בעוינות מה כלפיו. אין לי מושג מדוע. אולי כלפי העמדה שהוא מיצג? יתכן.

"גברתי", קם ב"כ הנתבע וטוען, "מרשי זכאי לקבל רשות להתגונן בפני התביעה גם כדי להגיש תביעה שכנגד. לא יגרם כל נזק שכן כל הכספים הנתבעים מעוקלים בפועל. הגנת מרשי אינה הגנת בדים, ועל פי הפסיקה בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת ודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים, את ההכרה בזכותו להתגונן".

"הנתבע מתבקש לעלות לדוכן העדים", כך השופטת הנכבדה, יש לי חמש שאלות אליו. לא יותר".

אני קם. "כבודה"…

"ב"כ התובע מתבקש לשבת. לא מחמת שאין לו מה לאמר, אלא מחמת זה שככל הנראה לא יהיה לו כל צֹרך לעשות זאת", מתנצלת כבוד משפטיותה, בחיוך ג'וקונדי, "בית המשפט יעשה את מלאכתו ככל הנראה".

"היכן הסחורה?" חוקרת כבודה את שמחה העומד המום על דוכן העדים, אינו מבין הכיצד הדיון לא נדחה שהרי אדבוקָטוֹ הַקָּצִין מבהיר לו שדחית המשפט היא עובדה מוגמרת לאור מלואימיו.

"מכרתי הכל. אבל הסחורה היתה דפוקה ו…."

"והשאלה השניה, מתי אדוני הודיע לתובע שהסחורה אינה עונה על הדרישות?"

"לא הודעתי. אבל זה היה ברור מההתחלה…"

"אדוני מסוגל להחזיר את הסחורה או לא?" דוחקת השופטת החכמה והנכבדה בַּעֵד העצוב.

"בטח שלא. הרי היא נמכרה בתוך יומיים. אבל זה לא אומר ש…."

"כמה ספקים הגיעו עם אדוני להסדר לפיו הם קבלו פחות מהסכום המגיע אחרי סגירת העסק? תחשוב היטב. יותר מעשרה?" שואלת כבודה במתק שפתיים.

"לא יכל להשיב בדיוק. צריך לבדוק. כן. יותר מעשרה. אבל כֻּלָּם עשו זאת בהסכמה מלאה ויש לי חתימות וותורים מכלם. והכל מאומת ע"י עו"ד. אני יכל להראות לך", כך שמחה, המבין סופסוף שאין השמחה שורה במעונו עוד. לפחות לא בתיק זה.

"והשאלה האחרונה שיש לי אל העד היא האם הוא יודע מה ההבדל בין צִרעה לדבורה?"

"מה? דבורה? צרעה? איזו מין שאלה היא זו? מה הקשר בין השיקים שבטלתי בגלל סחורה פגומה ועולם המעופפות?" מתפלא העד, סובר ככל הנראה, במלֹא הכבוד הראוי, שהשופטת הנכבדה מעופפת בעצמה.

"הדבורה, שאינה לעניננו כלל וכלל עוקצת פעם אחת ומתה בעקבות כך, שכן העוקץ המשונן ניתק מגופה. הצרעה לעומתה, עוקצת פעמים רבות מבלי שקורה לה דבר. ואדוני, צר לי לאמר, נמנה על משפחת החרקים הצרעתית".

"מה? מה? על מה את מדברת? אינני מבין…."

"תודה רבה. לי אין שאלות נוספות. גם ב"כ התובע אינו נזקק לחקירה על התצהיר עוד. המצב ברור. ההתנגדות הוגשה בחסר תם לב משוע. אינני מאפשרת רשות להתגונן. יש להכות בכיס הנתבע כדי להוציא את בלעו מפיו כדי להפוך את מעשיו לבלתי כדאיים. אם יש הגנת בדים היא באה לידי בטוי מפורש בענין דנן. עִכּוּב ההליכים מבוטל. אני מורה כי הכספים המעוקלים יועברו לתובע ללא דחוי. אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסכום של", וכאן נוקבת כבודה בסכום גבוה במיוחד שמפתיע אף אותי על אף שיער השיבה שלי, "וזאת לאור התנהלותו של התובע והתרמית שבוצעה על ידו בעיניים פקוחות ובכונה תחילה. בית המשפט מודה לעורכי הדין".

"אני מודה לבית המשפט הנכבד", אני קד כמנהגי.

מרשי קם ממקומו, מוקסם. "תודה כבוד השופטת. זה משפט מהיר ואמיתי. ולי אמרו שאין צדק בבית המשפט. אני מתנצל שחשבתי שזה נכון ושמח שטעיתי".

שמחה ניגש אלי ולוחץ את ידי. "כל הכבוד. אפשר לקבל כרטיס בקור? למזלי לא כל עורכי הדין כמוך. תודיע לי כמה כסף חסר אחרי מִמּוּש כספי העקול ואדאג לשלם עוד באותו היום. הנה כרטיס הבקור שלי. תתקשר".

"סליחה. אינני יכל לדבר אתך. יש לך עו"ד", אני אומר לו, "תקנה 25 לתקנות האתיקה של לשכת עורכי הדין אוסרת עלי".

"אבל המשפט נגמר ואינני מיוצג יותר". הוא פונה אל עו"ד חולרסקי, "אתה מפוטר. אינך מיצג אותי עוד". הוא פונה אלי, "עכשו זה בסדר?"

אני מסתכל בב"כ לשעבר. הוא מהנהן בראשו, אינו מעז להביט בעיני, ולוחש, "אין לי כל התנגדות".