פלסטיק

עופות דורסים נועצים טפריהם, הורגים את קרבנותיהם וניזונים מבשרם. ביניהם יש גם אוכלי נבלות כמו הנשר, העורב, והקונדור. על אוכלי הנבלות במחלקה הטקסנומית העושים שמוש בניביהם החדים לפֵרוק טרפם וחִסּוּלוֹ נמנים גם הצבוע, התן, הזאב, הדב, הרקון ובמיוחד, לצערנו הרב, מחלקה מסויימת של ההומו אדבוקטוס.

בין תכונותיו הבולטות של ההומו אדבוקטוס מלבד ניביו וטפריו, נמנות העדר מצפון, חֹֹ­סֶר רגישות ואדישות, דיס אמפתיה, צמאון עז לדמים, ואגו נפוח.

פרק א:

ראובן ושמעון כהן, שמות בדויים מחמת החסיון, אחים בגיל מתקדם, מנהלים באמצעות ראובן ושמעון בע"מ, חברה פרטית בבעלותם המשותפת, מפעל פלסטיק באזור התעשיה בחולון בשטח בנוי של 1,800 מ"ר העומד על מגרש בשטח של 2,600 מ"ר הרשום בטאבו על שם החברה.

כדרכם של שותפים, עולה ופורח סכסוך ביניהם, וכדברי הפתגם אִדַ'א בִּדַּכּ תִתְחַ'אנַק מַעַ אַח'וּכּ כֻּן שַרִיכֻּה. אם אתה רוצה להתקוטט עם אחיך תהיה שותפו. מטבע הדברים מעורבות בו נשותיהם, אבל מי אנחנו כי נלעיז, שהרי כתוב נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. החתול השחור העובר ביניהם גורם להקמת חומת ברלין במרכז המפעל החוצה אותו במדוייק וכל אחד מתחיל לנהל מפעל בנפרד. כמובן שגם חייהם המשותפים אינם כתמול שלשום, אין מפגשים משפחתיים עוד ואפילו לא סעודות ליל הסדר. וכפי שנאמר וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים.

על מנת לפתור בעיות ירושה צפויות וחלוקת עזבון, קם הרצון אצל זוגתו של שמעון להפריד בין הדבקים באֹפן רשמי וברור, וראובן מקבל מכתב מעו"ד ד"ר שלמה חכמולובסקי, שם בדוי מחמת שאט הנפש, מומחה לדיני חברות, הדורש פרוק החברה בפִקּוּחַ בית המשפט.

ראובן מתיצב במשרדי כֻּלו חיל ורעדה. "בית המשפט? מעולם לא הייתי בבית המשפט. השתגע אחי שמעון. מה יהיה?"

"לא נורא. יכל להיות דוקא טוב. פרוק החברה ורִשום המקרקעין בחלקים שוִים ביניכם זה פתרון לא רע להפרדת כוחות. מה הבעיה?" אני תוהה.

"לא. לא. הוא רוצה למכור את המפעל והמגרש ואני מעוניין להמשיך לעבוד, נכון שהגעתי לגיל פרישה אבל לא יכל להתבטל. אני עובד מגיל 13, ואמשיך כמה שאוכל. מה אעשה אם המפעל ימכר?" כך ראובן, ירא את הבאות, פוחד מהדרור.

"ראה, הפרוק אינו חייב להיות ע"י מכירת המפעל דוקא. על פי סעיף 71 לחוק מס שבח מקרקעין במידה וחברה מתפרקת מרצון, העברת נכסי המקרקעין על שמות בעלי המניות באפן יחסי לבעלותם בחברה אינה חייבת במס שבח מקרקעין או מס רכישה. אז מה הבעיה? אתה תהיה בעלים של מחצית המפעל ואחיך בעלים של מחצית. ללא החברה", אני מרגיע אותו, "אני חושב שזה דוקא פתרון מצויין לסכסוך. הרי אינך מעוניין שאחרי מאה ועשרים יורשיכם יריבו".

יומיים לאחר מכן מקבל ראובן כתב תביעה המוגש לבית המשפט המחוזי ובו עותר שמעון באמצעות עו"ד ד"ר חכמולובסקי להורות על פרוקה של ראובן ושמעון בע"מ ע"י המפרק שימונה. הוא גופו. אלא מה. ד"ר לחברות.

"עו"ד חכמולובסקי? משרדי מיצג את ראובן כהן מראובן ושמעון בע"מ. אם הולכים לפרוק אבקש מנוי שנינו יחד כמפרקים. לשמירת האינטרסים. אם אין לך בעיה עם זה, מרשי יסכים לפרוק", כך אני בטלפון.

"לא אסכים", כך הוא.

"אם אין הסכמה, אז אחד משניים; או שימונה עו"ד שלישי כמפרק, או שאנחנו נתנגד לפירוק. תחליט".

"אתה יודע מה, רק בגלל שזה אתה, אני מסכים. בסדר. נתמנה שנינו, נמכור את המפעל, נשלם את כל ההוצאות והמסים ונחלק את הנותר בין האחים. אינני רואה כל קושי", כך עו"ד ד"ר חכמולובסקי, הרואה בעיני רוחו את ההונורר ומתעלם מהפסוק לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.

"לא הבנת", כך אני, " הפרוק יהיה על פי סעיף 71 וכך לא יהיה צֹרך לשלם הוצאות או מסים, ושני האחים ימשיכו לעבוד כתמיד. חבל להשית עליהם הוצאות ותשלומי עתֶק סתם".

"בלתי אפשרי. הפרוק יהיה על פי פקודת החברות ולא על פי סעיף 71 לחוק מס שבח. אין אפשרות כזו. נתראה בית המשפט", והטלפון נטרק באזני.

אני מביט בתדהמה בטלפון, מנסה להבין. הוא ד"ר לחברות. אני עו"ד מהשורה. ממוצע. יש משהו שהוא יודע ואני אינני מודע לו? העֵצה שאני נותן למרשי אינה נכונה?

אני מתחיל לבדוק מתוך חשש. חופר בפסקי דין המתיחסים לסעיף 71, בודק בספרים, שואל עמיתים, ואינני מוצא כל פגם בהגיון שלי.

מתיצבים בפני נשיא בית המשפט המחוזי. "כבודו", כך עו"ד ד"ר שלמה חכמולובסקי, החכם בחברוֹת, "יש לנו הסכמה על מתן צו לפירוק החברה ומנוי שנינו כמפרקים".

"כבודו", אני קם, "אמנם מוסכם ביננו לפרק את החברה וכי שנינו נהיה המפרקים, אבל על אֹפן הַפֵּרוק נודיע לכבודו בתוך 14 יום מהיום". אני מביט בעמיתי, שאינו מאושר מהכרזתי, אבל מרוצה שֶהַמִּנוי מוסכם.

"בהסכמת הצדדים ניתן בזה צו לפרוק חברת ראובן ושמעון בע"מ, חברה פרטית. למפרקי החברה מתמנים שני הפרקליטים הנכבדים. הודעה על דרך הפרוק תמסר לבית המשפט בתוך 14 יום מהיום. והודע", כך כבודו ממרום מושבו.

בחזרה במשרד על מנת לשוב ולבדוק היכן טעותי. לא יתכן שהחכמולובסקי שוגה. הוא ד"ר לחברות. למרות כן אינני מוצא כל פגם בחשיבתי ובהבנתי. זהו מקרה קלאסי לפרוק על פי סעיף 71 לחוק מס שבח מקרקעין. מתישב ומכין חות דעת מפורטת ומנומקת, מפוס"דת כדבעי, מנסח אותה כמכתב המופנה לד"ר הנכבד, ושולח את כל שמונת העמודים בדאר רשום ובפקס.

"אפרים? תשמע. אתה טועה", מנסה הד,ר לשכנעני בטלפון, "אני מציע שתמשוך את המכתב ונפרק יחד את החברה. נזמין שמאות, ננהל התמחרות, נמכור את המפעל, נגבה שכר טרחה יפה, נשלם מסים, ונסיים את הפרשה. מה אתה אומר?".

"סליחה. אינני יכל להסכים. מצטער. הדרך הנכונה למיטב הבנתי ושִפּוּטִי היא על פי סעיף 71. ככה לא יהיה צרך לשלם מס שבח מקרקעין ומס רכישה, ונעביר את הקרקע על שמותיהם הפרטיים של הלקוחות. אחרת לא ישארו להם אלא פרורים. מה לא בסדר? מדוע זה אינו אפשרי? אתה יכל להסביר לי את התנגדותך? זה פשוט אינו מובן לי". מה קורה פה? יתכן שהוא צודק? הוא ד"ר לחברות. אני רק עו"ד.

"אתה טועה. קח את המכתב שלך בחזרה".

"סליחה. זה לא ילך. למיטב הבנתי ובדיקתי, זוהי עיצה בלתי נכונה בעליל ולרעת הלקוחות. אינני יכל להסכים. מכתבי אצלך, אני מחכה לתשובה מנומקת בכתב מדוע אי אפשר לפרק את החברה לפי הצעתי. אנחנו צריכים למסור הודעה לבית המשפט הנכבד על אפן הפרוק". מה קורה לו? הוא אינו מבין שזו הדרך היחידה הנכונה והגיונית?

"אתה יודע מה? אני רואה שאתך אי אפשר לנהל פרוק. אני מתפטר ותעשה מה שאתה מבין. אם לדעתך כך צריך לנהל את הענין אז בבקשה. תהיה מפרק יחיד ושיהיה לך לבריאות. אני שולח לבית המשפט הנכבד הודעת התפטרות ותודיע על אֹפֶן הַפֵּרוק בהתאם לשקול דעתך. שיבושם לך".

אני בוהה בטלפון ואינני יורק לסִבָּת התהפוכה. הולך להתיעץ עם עוה"ד הידוע, הותיק והמנוסה אצלו התמחיתי, ומציג בפניו את הנושא והעמדות המנוגדות. "ברור שעו"ד חכמולובסקי צודק" אומר הידוע בפסקנות, "איך תקבל שכר טרחה? וכמה תוכל לגבות? הרי ללקוחות אין כסף לשלם. שכר טרחה אפשר לגבות ממכירת הנכס. על פי תקנות החברות בדבר שכר טרחת כונסים ומפרקים השכר מממוש נכסים עומד על 20% בסכומים הקטנים ויורד באחוזים דרך 10%, 5% עד ל 1% בסכומים הגבוהים מאד. כאן בממוש יהיה שכר הטרחה בממוצע 7% אולי 6%. ויחד עם שכר טרחת החלוקה תגיעו בודאי להרבה יותר. אבל בפירוק לפי סעיף 71 כמה תוכל לגבות? מקסימום שני אחוזים אולי קצת יותר. אז מי צודק?" פורש הידוע כפיו בפִלאון רב על תמימותי וטפשותי כי רַבּוֹת.

"אתה רוצה לאמר לי שכל הענין זה בגלל שכר טרחה?" אני נדהם, קולי מתגבה בעצבים, "ולא בגלל שאי אפשר לפרק את החברה לפי סעיף 71?".

"אלא מה? ברור שאפשר לפרק לפי סעיף 71. אבל מבחינת שכר הטרחה זה אדיוטי"…

למחרת אני הולך לבקר את הורי. אבא זצ"ל שם לב לפרצופי המכורכם. "מה ולארשת פנים זו?" הוא חוקר, יודע שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. אז אני מספר.

לוקח אותי אבי המנוח בידי אל הראי. "מה אתה רואה?" הוא שואל.

"מה?"

"אתה רואה בנאדם ישר. שלם עם עצמו. מחייך לראי כשהוא מתגלח. נכון, לא נוסע במרצדס, אלא בסובארו, אבל העיקר להיות בנאדם שלם. זיין אַ מענטש. תהיה בנאדם. שטענדיק. תמיד. תרויח ביושר. ואתה צודק לגמרי. בדיוק ככה חנכנו אותך, אנו גאים בך". שח אבי המנוח זצ"ל, וכך אני משתדל עד היום. זה לא תמיד קל.

ובמחשבה שניה אומר אבא, ספק אלי ספק לעצמו, "די הויפּט זאַך איז נישט צו פאַלן אין די מויל פון די מענטשן. העיקר לא לִפּוֹל בַּפֶּה של האנשים".

בסופו של יום עבדכם הנאמן מפרק את ראובן ושמעון בע"מ, ורושם את הקרקע על שמותיהם של שני האחים עם הסכם שתוף במקרקעין בצרוף תשריט של מודד מוסמך, עליהם חותמים שניהם, בנפרד כמובן, כך שכל אחד יוכל לעשות אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ במחצית המפעל עם הקרקע הצמודה לה. הם ממשיכים להפעיל את שני עסקיהם בנפרד, והחתול השחור שבע. אבל עבדכם הנאמן סַר וְזָעֵף. כועס על מצפונו.

ואתם שואלים מה לגבי שכר הטרחה? אז מסתבר ששני עורכי הדין הותיקים והמנוסים צודקים. בגדול. שכר הטרחה זעום במיוחד ונפרש על פני חמישה תשלומים. ורק ראובן משלם. שמעון טוען שמי שמיצג אותו זה עו"ד חכמולובסקי ולו הוא כבר שִלֵּם. אז הסובארו ממשיך לשרת אותי ואני מחייך, אם כי בחיוך עצוב כשאני נזכר במאוראות מול האספקלריה בעת התִגלחת.

פרק ב:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ובחלוף מספר שנים מחליט ראובן לצאת לגמלאות. עיֵפות החֹמר. הוא ואשתו מתיעצים אתי ואני מצליח להשכיר את חלקו במפעל לחברת משקאות גדולה ודמי השכירות המשתלמים עולים עֲשֶׂרֶת מוֹנִים על הכנסותיו הקודמות. הוא כועס על עצמו מדוע אינו עושה זאת הרבה קודם.

דא עקא, לאחר כחֹדש מזדעקת זוגתו בשיחה טלפונית אלי, "אינני יכולה יותר. הוא כל היום מסתובב לי בין הרגליים. אינני רגילה. יש לי חיים משלי. יש לי חבֵרוֹת, והוא, אין לו מה לעשות ורוצה להצטרף אלי. שיבנה לו חיים משלו. יש לי שלי ויש לנו שלנו. למה שלא יהיה לו שלו? הוא אומר שעשה טעות. עכשו הוא רוצה לעבוד. מה לעשות?". נדמה לי שיבבות נשמעות באזני. אולי אני טועה.

"תשאירי את זה לי. אני רואה פתרון אפשרי מצויין. אתקשר אלייך בתוך כמה ימים", אני אומר לה, מבשל תשובה לבעיות הזוגיות בראשי.

אני מתקשר למנהל חברת המשקאות וקובע אתו פגישה למחרת היום. "יש לי בקשה אליך. ראובן בבעיה. חייה של אשתו אינם חיים, כך לדבריה. צריך לדאוג לו לתעסוקה. אני מבקש, אם זה אפשרי, לסגור לו 60 מ"ר. 35 מ"ר ישמש כמיני מפעל ושם יותקנו מכונת הנפוח, מכונת ההזרקה, מכונת ההטבעה ויתר המכשור, כאן יהיו מדפים לסחורה מוגמרת, כאן חֹמרי הגלם. שטח זה יהיה בנפרד מעשרים וחמישה המטרים הנותרים. שם תהיה טלויזיה על הקיר, מטבחון, כורסת טלויזיה, ספה, שלחן ושני כסאות, שרותים ומקלחת". מסביר ומצייר הכל על דף אותו אני נוטל מהמדפסת. ראובן יבֹא בַּבֹּקֶר לעבודה, ישתה קפה, יקרא עתון, יצפה בטלויזיה, ידפוק שני טרקטורים, שלושה אופניים, סט דליים לים ומה לא, ישן שעה שעתיים ויחזור הביתה. הוא יהיה מבסוט, והעיקר זוגתו תחזור לשמוח וזה מה שחשוב. וככתוב טוֹב פַּת חֲרֵבָה, וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי-רִיב. כסף יש ושלום בית גם".

המנהל מסתכל בתכנית, משנה קצת בפרופורציות, ומוסיף מרצונו החפשי, "ברשותך תן לי לדאוג למה שבקשת. אנחנו נממן את הוצאות הבניה וההתקנה, נִשָּא גם בשוטף בארנונה, חשמל ומים ונתחשבן בדמי השכירות. נקיון עלינו. אפרוש את ההשקעה לעשרה תשלומים, כך שלא תהיה פגיעה משמעותית בהכנסה. האדריכלית שלי תתכנן הכל. אחרי שראובן יחליט לעזוב, אהפוך את המקום למועדון לעובדים. רעיון מצויין. תזכה למצוות".

כעבור שבועיים מזמֵן אותי מנהל המפעל, כֻּלו חיוכים, אל משרדו. אנחנו נכנסים אל היכלו של ראובן. מדהים. ניכרת ידה של אדריכלית. מטבחון מצוייד להפליא, מקלחת ושרותים, רצפת פרקט, שטיח סיני גדול וצבעוני, טלויזה גדולה על הקיר, כורסת טלויזיה, שתי ספות של שניים ושלושה מושבים, שלחן נמוך שקוף, שלחן עבודה עליו מחשב ושני כסאות. קיר מפריד נמוך מזכוכית, שתי דלתות מסתובבות. המכונות, הציוד, המדפים והארונות מסודרים למשעי. רצפת לינולאום באזור העבודה. אין ספק שראובן יהיה מאושר. ומה שיותר חשוב – זוגתו.

אני מזמן את ראובן ואשתו למפעל בתואנה שיש צֹרך לחתום על מסמכים. אשתו שותפה לעבירה מלכתחילה, אבל במעורפל. המנהל מוסר לראובן מפתח ומספרי זהב, ומוביל אותו לדלת מעון התענוגות החדש שלו. על הדלת סרט אדום רחב. "אתה מתכבד לחנוך את ביתך השני", הוא אומר.

ראובן מתבונן בי, באשתו ובסרט. אינו תופס. גוזר את הסרט בחגיגיות ונכנס פנימה. המום לחלוטין. אני נכנס אתו ועם אשתו, ומסביר להם את התכנית. שניהם מתחילים לבכות. אשתו מחבקת אותי ואינה מרפה. הוא לוחץ את ידי מעלה ומטה בהתרגשות. "אני לא מאמין. אני לא מאמין", הוא ממלמל.

בחמש השנים שלאחר מכן ראובן נהנה מחייו כפי שלא נהנה מעולם. הוא אינו עסוק בתשלומי ארנונה, חשמל, גז, אגרת טלויזיה או נקיון. פעם בשבועיים מגיע הסוכן ואוסף את המוצרים המוגמרים. רואה החשבון של השוכרים מטפל גם בדו"חות שלו. מסתבר שהרווחים שעושה ראובן במפעלון שלו, במספר שעות ביום, מכסים הרבה מעבר להוצאות ולהשקעה במקום. וכלם שמחים.

עד שהולך האיש לבית עולמו שמח. ובצניעותי הרבה אני יכל להודות שחלק משמחת חייו בזכותי.