כֹּחָה שֶל הַיָד הַמֵּתָה

וָּאָה היא שליטת המת על החי. Mortmais. כֹּחָה של היד המתה Mortua manus ובשפתו של כבוד השופט המנוח קיסטר – שלטון הרפאים. הורים רבים באים חשבון בְּצַוָּאָתָם עם ילדיהם על יחסם אליהם בעודם בחיים, אולם אינם לוקחים בחשבון את ההשלכות העתידיות על גורל צאצאיהם ושלמות המשפחה כתוצאה מחלוקה בלתי שָוָה של עזבונם.

כהרגלי, השמות והמקומות בספור להלן שונים מהמקור מסִבּוֹת מובנות, ואני מקוה שחלק מהקוראים יפיק תועלת מהכתוב, יסיק מסקנות ויאמץ לעצמו התנהלות נאותה.

נחמה, מגיעה ארצה לבדה לאחר הִכָּחדות משפחתה בשואה ומצליחה להשתקם מחויות הזועה. בעבודה קשה ומאומצת צוברת רכוש רב ובטחון כלכלי ומקיימת את הבטחתה לעצמה כפי שבאה לידי בטוי בברכת המזון "אַל תַּצְרִיכֵנוּ יי אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם. וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם שֶׁמַתְּנָתָם מְעוּטָה וְחֶרְפָּתָם מְרֻבָּה".

אולם קֻבַּעַת כּוֹס צרותיה אינה מתמלאת ורוצה הבורא יתברך ובעלה יקירה מקפח את חייו בשרות מלואים ומותירה לבדה לגדל את שני בניה לתפארת מדינת ישראל להמשיך את מלאכתו הקדושה של הִפּוֹקְרָטֶס מִקוֹס, הגם שאחד משניהם אינו עומד בדיוק בשבועת הרופאים ביחסו לאמו הורתו ככתוב, "אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיאה ופנקיאה, וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה ואת האמנה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי, להתייחס למי שלִמד אותי את אומנותי כפי שאני מתייחס להורי ולחיות עמו בשִתוף, ואם הוא יהיה זקוק לכסף לחלוק עמו את כספי, ולהתייחס לילדיו כמו לאחי…"

נחמה רוכשת עבור שני בניה בתים במרחק לא גדול מביתה, בהעריכה היטב את אחדות התא המשפחתי, אולם לדאבונה לא הכל שפיר בממלכתה.

שני הבנים מקימים משפחות, ולכל אחד מהם שלושה ילדים. ד"ר פִּנְחָס, קשור אליה כמו גם שלושת ילדיו המבקרים אותה חדשות לבקרים, מסַיְּעים בידיה ומארחים אותה אצלם לסעודות שבת וחג, והשמחה שורה במעונם. בן למופת, ולואי שירבו כמותו בישראל.

לעומתו, אחיו ד"ר זִמְרִי, מסִבּוֹת עלומות, מנותק מאמו מזה שנים ומתעלם ממנה. ילדיו, בעקבות אביהם, אינם מבקרים אצלה, למעט בתו החַיֶּלת הקרובה לסבתה, ונפגשת אתה כשעתותיה בידיה בהסתר מאביה.

ונחמה, המבקשת את קרבת שני בניה, מתקשרת אל זמרי בערבי חג ובימי הולדת על מנת לברכו, להזמינו, לשוחח עמו או עם ילדיו, אולם זוֹכָה לכתף צוננת ולהעדר מענה. כמובן שהיחס מציק לה ומטרידה עד בלי די, וקצרה ידה מלהושיע.

אולם, מגיע יוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם וההתחשבנות מבשילה עת מבקשת נחמה לִמְצֹא נחמה בעריכת צַוָּאָה. היא מגיעה אל משרדי ומבקשת לערכה באֹפֶן אשר ישקף את יחסם של יוצאי חלציה אליה כך שהיא תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

"ברצוני להוריש את כל הוני ורכושי לבני פנחס, הדואג לי ונוהג בי מִצְוָת כִִּבּוּד אֵם ללא דֹפי, בעוד אשר לִבְנִי זמרי אינני מותירה דבר. לנכדתי החיֶּלת בתו של בני זמרי אבקש להשאיר סכום שיאפשר לה להשלים תֹאר ראשון באוניברסיטה לפי רצונה, באשר היא נכדה נאמנה. לאחר לכתו של בני פנחס מהעולם הזה עזבוני יעבור לשלושת ילדיו בחלקים שוים. אבקש שתתמנה אתה כמנהל עזבוני ותדאג לבצוע רצוני בַצַוָּאָה". פניה נחושות מתמיד, אולם רגועות כאילו פעולתה זו מגוללת אבן כבדה מלבה.

בהיותי שְֹבָע צַוָּאוֹת ומחלוקות בין בני משפחה לאחר הסתלקות המצַוִּים, ובהכירי היטב מנסיוני את הפסוק "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" ולא השֹחד העיקר אלא הַכֶּסֶף, ובעניני ירושה על אחת כמה וכמה, אני מנסה להניאה ממעשה זה ומנסה לשכנעה לחלק את עזבונה הרב בין שני ילדיה בחלקים שוים, אולם ללא הועיל.

ןהגברת עִקֶּשֶת. אינני מסֻגֶָּל לגרום לה להבין את המשגה שהיא עומדת לעשות, לפחות לטעמי, שהרי אינני מצוי במקומה ותחושותיה אינן תחושותי. היא בְּשֶלָה. "לִמַּדְתִי אותם לקחת אחריות על מעשיהם. אין לי ספק שזמרי יקבל זאת בהבנה אם לא בהשלמה. זוהי הדרך היחידה והזדמנות האחרונה שלי לחנך אותו וחוצמזה, העושה מעשה זִמְרִי אינו זכאי לשכר כְּפִינְחָס".

"ברור לי שזוהי הרגשתך ורצונך המלא. אבל מה יקרה אם ברגע האחרון תתחרטי? שמעי נא. הנֹהָג במשרדי הוא שמצוה המבקש לשנות צואתו או להחליפה, עבור הפעם הראשונה אינני גובה כסף, וזאת כדי שלא יוצר מצב שֶהַמְּצַוֶּה מתחרט והכסף מונע ממנו לְתַקֶַּן ולשנות. אני מציע כך; אכין שתי צַוָּאוֹת. האחת כפי שבקשת והשניה שהעזבון יתחלק בחלקים שוים בין שני בנייך. על הראשונה תחתמי והשניה אצלי בתיק. במידה ותבקשי אתיַצּב אצלך בכל שעות היום או הלילה, בהתראה קצרה, ותחתמי על הצַוָּאָה השניה. אין צֹרך בעדים באשר הַצַּוָּאוֹת שאני עורך הן נוטריוניות ורק אני חותם כמאשר. מקובל עלייך?"

"אני מודה לך על הנסיון, אולם זה לא יקרה", כך הגברת, "לא אחזור בי כמו שזמרי אינו מתכון לשפר את דרכיו. והבעיה היא שאינני יודעת מה עשיתי לו רע. הייתי כמובן מתנצלת אילו ידעתי שהאשם בי. אבל זה לא יתכן. מעולם לא היה חסר לו דבר והכל סִפַּקְתִי לו כמו לאחיו. זוהי הדרך היחידה שלי להראות לו את מורת רוחי. אבל אני מכבדת את רצונך ונסיונך. אם אשנה את דעתי, וזה לא יקרה, אזַמֵּן אותך. אני מודה לך עם כנותך וכונותיך", כך היא, נרגשת, אבל איתנה בהחלטתה.

אני מכין שלושה עֹתקים של הצַוָּאָה, ומציין עליהם שרק שלושה הוכנו. הַצַּוָּאָה נחתמת, מאמת נוטריונית את חתימתה כחוק ונותן לה עֹתֶק ממנה. היא מסרבת. "שמור נא את כָּל שלושת העתקים אצלך. אינני מפקידה אפילו עֹתֶק בידי רשם הירושות", היא אומרת, "אינני מעוניינת שיוַצֵּר מצב בו יראה משהו את הצַוָּאָה בבית או במקום אחר לפני מותי".

לַצַוָּאָה אני מצרף אשור של רופא גריאטרי לענין כַּשרותה של נחמה לצוות, באשר ברור כשמש שזִמרי יערער על תֹּקֶף הצַוָּאָה לאחר מות אמו, ואינני רוצה להשאיר פתח לבטולה, טומן אותה בכספת לימים יבֹאו, ובמקביל מניח שלושה עֹתקים של הַצַּוָּאָה החליפית, הבלתי חתומה, בתיקי, לכל מקרה.

אִם קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה מִסְתַּבֵּר שֶקִנְאַת רוֹפְאִים תַּרְבֶּה מָדוֹן.

השנים חולפות, ועולם כמנהגו נוהג. זמרי אינו משנה מיחסו לאמו והיא אינה חוזרת בה מִכַּוָנָתָה לנשלו מהירושה ובתו מסיימת תֹאר שני. רוצה הגורל ויום פקודתה של נחמה מגיע ואנו מתיצבים בבית העלמין לחלוק לה כבוד אחרון.

עוד טרם שֶמִסְתַיְּמִים דברי ההספד, ניגש אלי כבוד ד"ר זִמְרִי, אותו אינני מכיר, ומציג את עצמו. "אתה עוה"ד של אמא שלי? מה כתוב בצואה שהיא ערכה אצלך?", כך, ישר, בבוטות, ללא כל הקדמה או התנצלות, ומבלי לחוש בְּכֹּבֶד משקלו של המעמד.

"סליחה. קצת כבוד. טרם יַבְשוּ רגבי העפר שעל קברה של אמך המנוחה, ואתה כבר מתענין בירושה ואפילו לא שִלַמְת דמי קבורה?! אין לי מה לאמר לך, בודאי לא עד תֹּם הַשִּבְעָה או אפילו השלושים", ואני פונה ממנו, מניח אבן על הקבר הטרי, ושם פעמי חזרה, בדרך אחרת מזו שהגענו, כמנהג בתי עלמין. בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת.

הַשִּבְעָה מִתְקַיֶּמֶת בביתה של המנוחה. פנחס וילדיו אבֵלִים, כמו גם רבים מהמבקרים והמנחמים. ד"ר זמרי אינו נמנה עמם. אני מקוה שהוא יושב בביתו, אָבֵל על אמו שהביאתהו עד הלום. בעת שאני מנחם את האבלים ומספר בשבחה של המנוחה ועל השגיה, רוטט טלפוני. זמרי על הקו. אינני עונה לו ומנתק. עַזְפָּן. אינו יכל להמתין עד סיום השלושים? מה קרה?

לאחר תֹם השבעה אני מתקשר לפנחס ומזמנו למשרדי. הוא מבקש, מתוך כבוד לאמו עליה הוא אומר קדיש, להמתין לסוף השלושים. "לא נאה להתיחס לנושא לפני תֹם השלושים", הוא גוער בי. "תשמע", אני עונה לו, "במלֹא הצניעות, דעתי כדעתך, אבל אחיך מתקשר ולוחץ לדעת מה בַצַּוָּאָה ולכן הטלפון. אני מצטער. נדבר לאחר גלוי המצבה". ואני בֹש ונכלם על שאינני נוהג כפי דברי לזמרי בבית העלמין.

בטקס גִלּוּי המצבה, אותה מממן פנחס מכספו, זמרי ושני ילדיו נעדרים. בתו מתיצבת אף היא. שלושה מנינים חולקים כבוד למנוחה. פנחס אומר הספד וקדיש, והטקס מסתיים.

כעבור מספר ימים מגיע פנחס למשרדי על פי הזמנתי. אני שם בפניו את הצואה ומניח לו לקרא אותה. פניו חִוְרִים. "כתוב כאן שיש שלושה עתקים. בביתה של אמי המנוחה לא מצאתי צַוָּאָה. האם יש עֹתֶק המופקד אצל רשם הירושות?"

"לא. אמך המנוחה לא רצתה שהצואה תקרא ע"י איש אלא לאחר לכתה מהעולם הזה. לפיכך כל שלושה העתקים במשרדי. בכספת", אני עונה לו, ומספר לו את הצעתי לאמו המנוחה, כולל העובדה ששלושה עתקים מהצואה החליפית הבלתי חתומה עדיין בתיקי. כמובן גם תשובתה.

"אפשר לראות את כל שלושת עֹתקי הצואה בבקשה?" הוא מבקש, ואני ניגש, פותח את הכספת ומוסר לו את שני העתקים הנוספים.

פנחס נוטל את פח הזבל מהמתכת שליד שלחני ואשר בו מצויים מספר נירות לגריסה, "אנחנו אחים. הכל צריך לחלק שוה בשוה", הוא אומר ספק לי, ספק לעצמו, ספק לאמו המנוחה, מוציא מצית ומדליק את הצוָּאה, לקול מחאתי. מניח את כל שלוש הצואות בפח ואנו חוזים בנקמתה של נחמה עולה באש ונמוגה בעשן. אין מציל, ואני קרוב לְהִסְטֶרְיָּה, "השתגעת? מה אתה עושה? אלו העֹתקים היחידים מרצונה האחרון של אמך המנוחה! ככה אתה מכבד את זכרה? אינך מתבייש?"

"להפך", כך הד"ר הפנחסי, "הכל שלי, נכון? אני יכל לעשות מה שאני רוצה".

"אבל תשמע", אני עונה לו בעוד הלהבות מְעַכְּלוֹת את הַצַֹוָּאָה, "אפשר היה להגיש את הצואה לרשם הירושות על מנת לקַיְּמָה, ויכֹלת לחתום על תצהיר הסתלקות ממחצית הרכוש לטובת אחיך. למה לשרוף?"

"אינך מבין כלל. אם אחי יֵדָע על קיום הצואה ותכנה, הוא ימשיך לכעוס על אִמֵנוּ המנוחה עד קץ הדורות, וזאת איני יכל להרשות. אם אני מסתלק ממחצית העזבון לטובתו עדיין זו התוצאה והוא לא יוכל להסתכל בעיני. אני מבקש ממך להתקשר לאחי, לזַמֵּן אותו למשרדךָ, להראות לו את הצוָּאה הבלתי חתומה ולאמר לו שאמא בקשה ממך להכין אותה ולא הספיקה לחתום עליה. אבקשך לעשות זאת לכבוד זכרה של אמא. במצב כזה נתחלק ברכוש בחלקים שווים כמו שאחים צריכים להתחלק, נמשיך להיות משפחה, בני הדודים יהיו חברים והכל ישוב על מקומו בשלום. מה רע בתכנית שלי?" הוא שואל בתמימות, ואינני יודע אם היא מעושה אם לא.

"ומה לגבי הסכום המגיע לבת אחיך? גם להעלים הוראה זו יש לך הזכות?" אני שואל ברֹגז.

"אל תדאג", הוא עונה לי, "יש לאחיניתי כבר תֹאר שני כך שלא מגיע לה כל סכום, אבל למרות זאת אמסור לאחיַנִיתי את הכסף ואומר לה שאמא בקשה ממני לתת לה סכום זה, ופשוט לא הספקתי. אבקש ממנה שלא לאמר לאחי. זה יספק אותך?"

"וכי איזו ברירה יש? הרי על פי סעיף 11 לחוק הירושה עכשו בהעדר צַוָּאָה ממילא הרכוש מתחלק בין שניכם שוה בשוה. אז למרות שבקשתך מוגזמת, נראה לי שזה פתרון מניח את הדעת בַּנְּסִבּוֹת שנוצרו. כלומר בַּנְּסִבּוֹת שאתה יצרת", ואני חושב לעצמי איך לצאת מהפלונטר. האמת? אינני רואה כל כֶּשֶל בהגיון של פנחס.

כמי שֶכְּפָאוֹ שד אני מזמן את ד"ר זִמְרִי למשרדי לאחר סרוב למסור לו מידע טלפוני. במשרד מראה לו את הצוָּאה החליפית הבלתי חתומה, ומספר לו על כך שאמו המנוחה בקשה לחתום וטרם הספיקה, והכל תוך תקוה שחטמי אינו מתארך יתר על המידה כדי שלא ידקר. אבל המטרה טובה ונכונה.

"בסוף היא קִבְּלָה שכל", מצהיר ד"ר זמרי.

"אולי תאמר לי סופסוף על מה היה הסכסוך ביניכם?" אני שואל.

"היא יודעת", באה התשובה.

ואתם שואלים מה היה בהמשך? האחים וילדיהם משפחה מאוחדת וחמה, מתארחים זה אצל זה בארוחות שבת ובחגים, חופשות משותפות לעתים, בני הדודים חברים, וגַדְלות רוחו של פנחס מזכה את אמו המנוחה במה שלא הצליחה לחזות בו בימי חייה. יהיה זכרה ברוך.