חצי דונם

מדינה אינה מותרת על רִבּוֹנוּתָה. כל ישראלי המעונין לרכוש קרקע במזרח אירופה למשל לא יוכל לרכשה על שמו ישירות בהיותו נתין זר ויהיה עליו להקים חברה מקומית בה הוא בעל מניות שתהיה הבעלים של הקרקע. הגיוני לגמרי. כך גם בשטחים המוחזקים ע"י מדינת ישראל. הרוצה לרכוש שם קרקע יעשה כן באמצעות חברה ירדנית הנרשמת אצל קמ"ט חברות בבית אל. הוא בעליה של החברה ולא במישרין של הקרקע, באשר מדינת ישראל אמצה את החוק הירדני בהתיחס לשטחים אלו: חוק הקרקעות העות'מני משנת 1858, החוק המנדטורי וכללי המשפט הבינלאומי הפומבי. המשפט המנהלי הישראלי גם הוא מוּחָל.

למגנת לבנו הרבה מדינת ישראל היא דמוקרטיה מתאבדת. כך גם כאן. אזרח סעודי יכל לרכוש בנין שלם ברחוב דיזנגוף בלב תל אביב הבנוי על קרקע פרטית ואין פוצה פה ומצפצף.

והכיצד רוכשים קרקע בשטחים? הערבי המוכר את הקרקע חותם על תַוְכִּיל דַוְרִי יפוי כח בלתי חוזר בו הוא מסמיך עו"ד או כל אחד אחר לרשום את הקרקע על שם הרוכש. כמו בשיטת המשפט הישראלי, הואיל וזכותו של צד שלישי תלויה ביפוי הכח הוא בלתי חוזר.

בשטחי יהודה ושומרון רֹב הקרקעות אינן רשומות בטאבו, דהיינו אצל קמ"ט מקרקעין בבית אל, אלא בַּמַאלִיָּה. מס רכוש. ועל מנת לרשום אותן בטאבו הפרוצדורה ארוכה ורצופת תלאות והיא כרוכה בזהוי ודאי של הבעלים, פרסומים, שִלּוּט, מפת מדידה, ועָדוֹת וכיוצ"ב מרֵעין בִּישין.

עו"ד הררי, שם בדוי, המוכר לי משנים שנימה, המנהל משרד גדול בו מספר עורכי דין והמודע היטב לבקיאותי בשפה הערבית, מתקשר אלי יום אחד ומבקש לקבוע פגישה בקשר לרכישת קרקעות באיו"ש. יש לו צֹרך בידיעותי ובנסיוני.

"אני מיצג את חברת אשרי גואלי אדמתנו בשמחה ובששון בע"מ הבונה בשטחים המשוחררים ואנו מנהלים מו"מ מתקדם עם מספר בעלים לרכישה של כאלפיים דונם. על הקרקע מתוכננים שני ישובים", כך עו"ד הררי, "ואבקש ממך לבדוק את המסמכים הכתובים ערבית מטבע הדברים, תעבור על יפויי הכח. אחר כך החברה תמכור חצאי דונמים לרוכשים ישראלים המעונינים להקים שם בית. אני מוכן שנעבֹד בשתוף מלא ושכר הטרחה יתחלק שוה בשוה בינֵנו".

"זה לא כל כך פשוט", אני אומר לו, "הסכמת המנהל האזרחי בבית אל הכרחית, וחייבים לקבל היתר עסקה על פי החוק הירדני להשכרת ומכירת נכסי דלא ניידי לזרים, מס' 40 לשנת 1953 וחוק השימוש והחזקה בנכסי דלא ניידי על ידי האישיות המשפטית, מס' 61 לשנת 1953, כפי שאומצו ע"י המדינה".

"אל תדאג", הוא מחייך, "יש לנו הסכמה עקרונית. יש לנו שם אנשים. למדינה יש אינטרס שיוקמו במקום הזה ישובים. סמוך עלי".

הואיל וכאשר אני שומע "סמוך עלי" ו"יהיה בסדר", אני נלחץ, ו"אל תדאג" מכניס אותי למגננה, אני מבקש לראות את המסמכים לפני שאני מביע הסכמתי להרפתקה זו, שהרי אין דין קרקע הרשומה בטאבו כדין קרקע הרשומה במאליה, ואין דין קרקע שבעליה נמצאים כדין כאלו שאינם ודאים.

"תעביר אלי מספר יפויי כח בלתי חוזרים שנחתמו או שעתידים להיחתם, ואחר כך, אם הכל בסדר גם את מסמכי הבעלות, ונראה".

"מצוין. אשלח אליך מספר יפויי כח ונדבר", כך הוא, מרוצה נוכח הסכמתי הראשונית.

למחרת נוחתת על שֻלְחני ערֵמה של יפויי כח בלתי חוזרים בערבית. המוֹכְרים חתומים וּמְאַמֵּת החתימה הוא המֻחְ'תַאר כנהוג. המהדרים נוהגים לאמת את זהותו של החותם באמצעות עו"ד.

ביפוי הכח הראשון שמו של המוכר מֻחמד עבאללה יוסף. בשני אחמד אברהאים עטאללה. בשלישי מחמוד אסכנדר אלשאמי. בכל יפוי כח אִסְם תֻ'לַאתִ'י. שם משולש, דהינו בן שלושה שמות. בכל משפחה מֻסלמית מורחבת יהיו עשרה כאלו או יותר. לעתים הרבה יותר. על מנת שהזהוי יהיה ודאי צריכים אִסְם רֻבַּאעִי. שם מרובע. למשל מחמד עבדאללה יוסף זידאן. או אחמד אבראהים עטאללה מעתוק. רק אחד כזה במשפחה, ועל כן הזהוי ודאי.

אין ספק שבני דודנו מרמים בכונה את בני דודיהם היהודים כדי שאפשר יהיה להתנער מהעסקה אחרי שהתמורה המלאה משולמת. יתכן שיצוץ בעל הקרקע האמיתי ויוכיח באותות ובמופתים שהמכירה לא על דעתו וחברת אשרי גואלי אדמתנו בשמחה ובששון בע"מ תמצא עצמה בְעִצָבוֹן וביגון, ובפני שֹקת שבורה ומחוררת.

"עו"ד הררי?", אני מתקשר אליו, "עברתי על כל יפויי הכח. הכל זיוף אחד גדול. תרמית ודאית. כל שמות המוכרים משולשים. אם השמות אינם מרובעים מרמים אתכם. הם לא הבעלים. החברה עומדת לשים כספה על קרן הצבי. על מנת לרכוש את הקרקע יש לבדוק היטב במאליה, בטאבו, את מסמכי הבעלות והזהוי אם החותמים אמנם הבעלים, אחרת נמצאתם נכשלים ומכשילים את הרוכשים העתידיים. אינני ממליץ על העסקאות באפן זה. תזהר".

"תשמע", כך עו"ד הררי, "שלמנו כמעט מאה אלף דולר עבור הקרקעות. החברה רכשה כבר 1,800 דונם. נותרו עוד מאתיים בלבד. אנחנו מוכרים חצי דונם בין שמונת אלפים לשנים עשר אלף דולר. תעשה לעצמך את התחשיב. כל קונה רוצה לרכוש חלום. כרטיס פיס. בסכום מזערי כזה קרקע לוילה ככל שבסוף תותר הבניה. וזה יקרה. כך הובטח לנו. אבל אנחנו איננו מתחייבים כמובן. אז מה הבעיה?"

"מה הבעיה? מה הבעיה?" אני משתנק, ואינני מבין את אדישותו, "אתם יודעים שהכל בלוף, ובכל זאת ממשיכים. וככה גם הלקוחות ירומו. אינני יכל לתת לכך יד. מצטער", אני עונה לו בצער אמיתי.

"בא נניח שאתה צודק", מנסה עוה"ד הררי לחלות את פני, "מה יקרה? כמה לקוחות יבקשו את כספם חזרה. אז נחזיר להם. חלק מהבעלים האמיתיים, אם לא הם המוכרים, יגיש תביעות בהן נדון כמה שנים. בינתיים הישוב יעמוד על תלו, ויהודים יגורו בארץ ישראל. האדמה הזו הובטחה לעמישראל ככתוב 'עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ יְהֹוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם-הֵם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם'. בעת הצרך נשלם פצויים לבעלים, וזהו. גאולת קרקע. חומה ומגדל, אם תרצה".

"לא. אינני רוצה. אתם נכנסים בעיניים פקוחות למלכודת, ולוכדים בה גם רוכשים תמימים. זה לא בשבילי. ברור שהעסקה איננה כשרה". אני מרגיש שאני מתנצל ואינני יודע מדוע.

"אתה מודע לסכום שכר הטרחה כאן? בכל עסקת מכירה יש שכר טרחה של 750 $ + מע"מ. וזה רק על מכירת חצאי הדונמים. ויש אלפיים דונם. החוזים נחתמים בחברה אפילו לא בנוכחות עו"ד. תעשה את המתמטיקה. וכאשר הישובים יוקמו, וזה יקרה קרוב לודאי, ישולם שכר טרחה נוסף גדול בהרבה לכל יחידה בהתאם לסכום שישולם עבור הבניה. אתה מוכן לותר על זה? אלו סכומים דמיוניים!", הוא מתלהב ומנסה להלהיב אותי.

"מצטער. הכל יתפוצץ לכם בפרצוף. אינני רוצה להיות שם כשזה יקרה. אני לא בעסק ושיהיה לך בהצלחה", אני עונה לעו"ד הררי, מקוה שהחלטתי נכונה.

במשך החדשים הבאים אני למד מהעתונות וממקורות אחרים כי אשרי גואלי אדמתנו בשמחה ובששון בע"מ מקיימת בשטח עַרְבֵי מכירה עם כִּבּוּד כיד המלך, תחת אהלי ענק, והרוכשים הרעבים לבית פרטי קונים חצאי דונמים כאילו אין מחר, הגם שבחוזי הרכישה מודגש היטב כי אין ודאות שינתנו אשורי בניה ומה צפי הזמנים.

ואז מסתבר כי אשר יגורתי בא. נטענות טענות על כך שהרכישות אינן אמיתיות. מספר בעלים צועק חמס ופונה לבתי המשפט, ובכלל כך לבג"ץ בעתירות נגד המנהל האזרחי על מתן היתרי העסקה ועל שהוא מאפשר בניה על שטחים פרטיים השייכים עדיין לערבים.

חברת אשרי גואלי אדמתנו בשמחה ובששון בע"מ מתדיינת עם התובעים ומשלמת לחלקם פיצויים. מתי מעט מהרוכשים מבקשים לקבל את כספם בחזרה ואחרי תכתובות שאינן מגיעות לכלל תביעות כספיות מושגים הסדרים להחזרת הכספים.

ולמרבה הפלא, מבחינתי לפחות, אולם לא מבחינת עו"ד הררי, מוקם ישוב לתפארת על הקרקע.

לאור הטענות והתביעות, מוגשת ללשכת עורכי הדין תלונה נגד עו"ד הררי על כך שהיה צריך לדעת, שלא בדק היטב, שהיה רשלן, שמעשיו פוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, שהתנהגותו איננה הולמת, שהיה נגוד אינטרסים בפעולותיו ועוד כהנה וכהנה. הוא מועמד לדין בפני בית הדין המשמעתי, מורשע, נקנס בעשרים אלף ₪ ורשיונו לעסוק בעריכת דין נשלל לשנה שלמה.

לאחר חלוף כשלוש שנים מהארועים האמורים אני מגיש תביעה לבית המשפט בשם לקוח ומקבל שיחה טלפונית מעו"ד הררי.

"בקר טוב, מה נשמע?", קולו נשמע עליז מהרגיל, "אני מיצג את הנתבע וחשבתי שזו הזדמנות מצויינת להחליף חויות".

"חויות? אילו חויות? שלילת רשיון לשנה שלימה נקראת חויות? קנס של עשרים אלף ₪? אני יכל למצוא שמות אחרים לכך. אמרתי לך שאתה נכנס לקן של צרעות, ולא הקשבת לי", כך אני, בעצבנות מה ובכעס, אולי בלתי מוצדק, על התעלמותו מאזהרותי המתאמתות לצערי הרב.

"אתה יודע היכן בִּלִיתִי את שנת השבתון הכפויה שלי? בטורונטו, קנדה, עם מליון ומאתיים אלף דולר בכיס מהעסקה שלא רצית להצטרף אליה. שם הקימו שכונה בת 60 וילות. רכשתי עשר וילות על הניר ושלמתי מקדמה עשרים אלף דולר עבור כל אחת. כעבור שלושה חדשים הוספתי עוד שמונים אלף דולר לכל אחת. שלושה חדשים אחרי כן מכרתי חמש מהן ומאחר והמחיר עלה פלאים שכן הן היו כבר בשלבים מתקדמים, השלמתי את מלֹא המחיר עבור החמש שנותרו לי ובסך הכל עלה לי העסק מאתיים אלף דולר, ויש לי חמש וילות שכל אחת שווה מאתיים וחמישים או שלוש מאות אלף דולר. ומליון דולר בכיס. פחות ההוצאות על החיים המשוגעים שעשיתי שם. במקביל כמובן המשרד שלי בתל אביב עובד כרגיל וכֻלם יודעים שאני בשבתון של שנה", אני שומע אותו לוקח אויר, "אז תגיד לי אתה", הוא מקנטר אותי, "מי צודק?".