בדרכי למִלואים ביחידה, שם אני מפקד קורס, עוצר בַּסְטֵיקִיָּה ההומה מלקוחות על הכביש הראשי בתחנת דלק, בבעלותו של מימון, חבר מהצבא יחד אנו משרתים שנים רבות במִלואים. הוא משוחרר עתה מפאת גילו ועדיין יש לו כמובן מקום חם לחבריו לנשק. כשאנו מתמקמים אצלו בסטיקיה בדרכנו הַבָּסִיסָה, הוא מאכיל ומשקה אותנו, כיד המלך ובמחירי הנחה. מסעדת הבית.
מימון מנהל את סְטֵיקִיָּתוֹ הפועלת מסביב לשעון ביד רמה במשך יותר משני עשורים. האֹכל טעים, אינו יקר, הכמויות נכבדות והשרות מהיר. במשמרת אחת מימון ובשניה חכמוב, מנהל מטעמו. שמות בדויים.
אני בולס סטיק עסיסי, סלט מסייעת חתוך דק-דק ומתובל כדבעי, צ'יפס נֹסח בלגיה, גפרוריים משהו וגומע קוקה קולה קרה עם פלח לימון. מזוית העין אני מבחין כי מימון גבה הקומה מהורהר, אולי עציב אפילו. מבטו החודרני תדיר בוהה בלקוחות שלא כתמול שלשום. אולי אינו חש בטוב. הלחץ בסטיקיה בשעה זו גדול, ולעובדים אין פנאי בין ההזמנות, ההגשות, גבית הכספים והריצה ללקוחות הדרשנים.
משמתפנה אלי מימון אני שואל, "הכל בסדר? אתה נראה לי משורעף כמעה, תזהר שלא תעשה טעות עם העֹדף, קרה משהו?"
"לא יודע. יש לי בעיה וכבר הרבה זמן אינני יודע מה להחליט. אפשר לעשות שִמּוּש בידיעותיך כעו"ד ובנסיונך?" כך הוא, נראה כמנסה להאחז בקרש שיציל אותו ממשברי בעיָתו.
"אין בעיה. אם אתה מחר במשמרת בקר, אעבור מוקדם יותר ונשוחח".
"שעה שבע מתאימה לך?" הוא תוהה, יודע שאני איש של בֹּקֶר וכי את הקורס אינני מתחיל לפני שעה תשע.
"קבענו. אבל קודם כּוֹס תה בבקשה, ואם אפשר גם כּנַאפֶה בצד", אני עונה לו, מקבל מיד את מבוקשי ומשקיע את מלֹא תשומת לבי ומעיני ברָטוב ובמתוק.
אני מגיע מספר דקות לפני השעה היעודה, מתישב אצל הדלפק ומזמין קפה הפוך בְּלִוְיָת סהרון. חכמוב אשר על הקֻפה, ומימון אינו בנמצא. "בקר טוב חכמוב. מימון הגיע?"
"טרם. עכשו זו המשמרת שלי אינני חושב שהוא יגיע. הוא צריך להתחיל בשעה ארבע – ארבע וחצי. למה, קבעתם להפגש?" הוא שואל, נראה כי אין השניים מתראים אלא בעת חִלּוּפֵי המשמרות ותאום הקֻפה.
"כן. בשעה שבע. הוא בדרך כלל מדייק", לפחות כך על פי נסיוני.
"באיזה ענין אם מותר לשאול"? שואל הוא, יודע היטב שאני עורך דין.
משום מה אין נראית לי התערבותו בענינים לא לו. "משהו הקשור למִלואים. יש לנו עכשו קורס ויתכן שאצטרך את עזרתו", אני עונה לו, "למרות שיש לו פְטוֹר הוא עדיין מעורב, אתה יודע".
"אם קבעתם הוא בטח יגע בזמן. הוא איש של מילה", הוא עונה בגאות מה, שהרי הם עובדים יחד. esprit de corps. רוח היחידה.
ואמנם, דקה לפני השעה שבע מתישב לידי מימון ומיד מקבל, מבלי לבקש, אספרסו קצר. "נכנס למשרד?" הוא מציע.
"בבקשה. נִקח את הַקָּפֶה אתנו". אני קם והולך אחריו למשרדו הממוקם במכולה מאובזרת היטב הצבועה כחול.
מתישבים במשרד הממוזג בשתי כֻרסאות משני צדי שֻלחן קטן ומרובע, עליו מניחים את כוסות הקפה. שלחן קלאסי לשש בש, אני מהרהר לעצמי. על הקירות מגיני הוקרה מיחידות הזוכות לארוח רחב יד ולב במקום, וכן מהיחידה. מספר תמונות אף הן מהצבא על הקיר, ביניהן משתקף גם פרצופי.
"יש לי בעיה", פותח מימון, "אני חושד שחכמוב גונב אותי כבר זמן רב, ואינני יודע מה לעשות. הוא מנהל מצויין, והחלפתו תגרום לי יותר נזקים מאשר תועלת. מידי יום הוא גונב איזה מאה מאתיים ₪ שהוא לא דופק בקֻפָּה. אני ער לכך שאם לא יגנוב, לא יעבוד. ככה לפחות אינו דורש העלאה במשכורת שבטח מגיעה לו. תאמין לי שאני יודע. לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ. יש לו שני ילדים קטנים ומשכנתה, ואין לי לב לפנות למשטרה. הוא עובד אצלי כבר שמונה שנים. מה לעשות?"
"מצד שני כתוב בדברים כג", אני עונה לו, "כה כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן. כו כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף, עַל קָמַת רֵעֶךָ". אין בעיה שיאכל וישתה בעבודה. אבל לגנוב? לא יעלה על הדעת. ומה יקרה אם תהיה בקורת של מס הכנסה? הרי העוסק המורשה הוא אתה. הוא עובד אצלך, זה אומר שהאחריות שלך".
"וחוצמזה", אני מוסיף ואומר, "חוק העונשין קובע כי 'עובד הגונב דבר שהוא נכס מעבידו, או שהגיע לידי העובד בשביל מעבידו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים, דינו – מאסר שבע שנים', ובאחד מפסקי הדין נאמר, 'בעבירת גניבה ממעביד גלום אלמנט של מעילה באימון, שהוא בבסיס יחסי עובד ומעביד. זה האחרון מתקשה להתגונן מפני 'אויבים' מבית. משכך – מייחס המחוקק חומרה מיוחדת לעבירה זו וקובע ענישה מחמירה בהשוואה לעבירת גניבה סתם'".
"אז מה לעשות?" הוא שואל, קצה יאוש אופף אותו.
"תגיד לי", ונצנוץ רעיון גאוני מבליח בראשי, "לא רצית לפרוש? לבלות עם הנכדים?"
"כן, אבל איך אפשר לפרוש? אתה רואה כמה לחץ פה. נכון, אני מרויח כסף יפה, אבל עובד קשה ואין לי פנאי לעצמי". עכשו אני רואה געגועים בעיניו המקוות למנוחה ולשלוה.
"אם תצליח להשכיר את הסטיקיה כעסק חי, כמה כסף יספק אותך מבלי לעבוד?" אני שואל אותו, הרעיון כבר מגובש וצלול.
"30,000 ₪ לחֹדש, וגם בעשרים אני מסתפק. אם אינני עובד ואין לי אחריות. מתאים לי. יש לי חסכונות מספיקים ואני מסודר. גם הילדים. למה, יש לך שוכר?", הוא שואל. אני רואה אותו מזדקף כאילו נטל עצום יורד לו מהגב.
"אם אתה סבור שהוא גונב מאה – מאתיים ₪ ליום אז זה בטח כפול. אני מציע כי בשבוע – שבועיים הקרובים החברה במִלואים יעברו בסטיקיה בדרכם לבסיס, ישבו כמה דקות ויאכלו, וישימו עין אם הוא גונב או לא. תאמר לי מתי המשמרות שלו ואתדרך את החברה. כלם מכירים אותך ואת העסק", אני אומר לו, מנסה לסדר את התכנית בראש.
וכך במשך מספר ימים אני מקבל דווחים מהחבר'ה על גניבות מהַקֻּפָּה. כספים המתקבלים ואינם נרשמים. המסקנה היא שכל יום לפחות 500 ₪ אינם מדווחים, וזה רק בשעות הבקר, ועל דרך ההמעטה.
"הרעיון הוא", אני אומר למימון כשאנחנו נפגשים לאחר כעשרה ימים מאז תחילת המבצע, "להעביר את השליטה בסטיקיה לחכמוב, ואתה תפרוש. תגיע לכאן ביום ששי פעם בשבוע או שבועיים, תקבל את הכסף עליו נסכם והוא יהיה האחראי, המנהל ובסוף השוכר. בָּעָלַבָּיִת ממש".
"אתה חושב שהוא יסכים?" שואל אותי מימון בחשש.
"בודאי שיסכים, אחרת מה? הוא יצטרך למצוא מקום אחר עם תנאים כאלו, ושיתאפשר לו לגנוב. גנבים אף פעם אינם שבעים", אני עונה למימון, "אין להם מנגנון שֹבע, כמו לחלק מהכלבים, שהם תולדה של הזאבים מבחינה טקסונומית ואבולוציונית. כלבים אלו מסוגלים למתוח את קיבתם עד פי חמישה מִגֹדְלָה הטבעי, אז אל תדאג".
וכך אנחנו מסכמים עם חכמוב שהוא ינהל לבדו את הסטיקיה ומימון יפרוש. יגיע ביום ששי אחת לשבועיים, יקבל 12,000 ₪, והיתר של חכמוב; משכורת ובונוס. כמובן, לאחר תשלום כל המשכורות, ההוצאות והחשבונות. מתחשבנים לגבי המלאי, והעסק עובד מצויין במשך חדשיים. ואז מגיע השלב השני של התכנית.
"תשמע", אני אומר לחכמוב בפגישה שאנחנו עורכים במשרד בסטיקיה, "אין משמעות לכך שבקֻפה מספר העוסק מורשה הוא עדיין של מימון. הוא כבר לא בעסק ואתה עדיין שכיר. את כל חמרי הגלם והסחורה ממילא אתה מזמין. אני מציע שאתה תשכור את הסטיקיה ממימון, הכל יעבור על שמך, כמו גם מספר העוסק המורשה יוחלף למספר שתפתח במע"מ. אתה תשא בכל ההוצאות והתשלומים. אתה בָעָלַבָּיִת. מימון יקבל כדמי שכירות 30,000 ₪ בחדש. התשלום אחת לשבועיים, ביום ששי, בתוספת מע"מ כנגד חשבונית מס, או פעם בחֹדש, בהתאם למה שתגיד, וככה תתקדם בחיים. מה אתה אומר?"
חכמוב מקמט את מצחו, עושה עצמו חושב. ברור לגמרי שהוא מתפוצץ לאשר את העסקה מיד, אבל שומר על פָסוֹן. "אני צריך להתיעץ עם אשתי", הוא אומר, "בכל זאת מדובר על אחריות כבדה ועל השקעת זמן גדולה בהרבה ממה שהיה עד עכשו".
"אתה צודק", אני אומר לו, "מכל מקום מימון מבקש לפרוש. רוצה יותר זמן איכות עם המשפחה. אז אם לא תסכים, אין בעיה. הוא ישכיר את העסק למישהו אחר, שכבר מתענין, ואתה תמשיך להיות שכיר, אצל הבעלים החדש. אם הוא ירצה. אבל תצטרך לסכם אתו את התנאים מההתחלה. את כל הכספים המגיעים לך כאילו פוטרת, תקבל ללא בעיה. כל ההפרשות לְקֻפָּת הפנסיה, תגמולים, פצויים, הכל הופקד כדין ואין לך מה לחשוש. אז אני מציע שֶתִשן על זה ותִתן למימון תשובה בתוך שבוע מהיום כך שאפשר יהיה להתארגן. אתה עובד נאמן ומכיר היטב את העסק ולכן אנחנו מעדיפים שיהיה שלך".
כעבור יומיים חכמוב כבר בעלבית. מידי שבועיים מגיע מימון, מתישב ליד שֻלחנו הקבוע, אוכל ארוחת בֹּקֶר כיד המלך, מקבל את הסכום המגיע לו, נותן חשבונית מס, ובא לציון גואל.
וכך במשך כשנה. עד שמפקח של מס הכנסה מבקר בסטיקיה מספר ימים רצופים, נהנה מהאֹכל על חשבון כֻּלָּנוּ, עורך בקורת ממש כמו החבר'ה מהמִלואים, וחכמוב נאלץ להתיצב אל מול מוזיקת המסים וככל הנראה להקיא חזרה את כל מה שבלע. אולי אף בְּיֶתֶר.
למימון אין בעיה עם שלטונות המס. מספר העוסק המורשה הוא של חכמוב ורק הוא האחראי. אבל מה, אחרי סיום הסאגה הזו חוזרת הסטיקיה למימון שאינו מעוניין להפעילה ועל כן היא מושכרת למפעיל אחר, המשלם לו רק 25,000 ₪ לחֹדש, ושניהם מרוצים.
ואנחנו? ממשיכים לפקוד את הסטיקיה, אבל בחשק מופחת. זה כבר לא הבית. בית זה אנשים לא מקום.