מצות ישוב ארץ ישראל נמנית ע"י הרמב"ן כאחת מרמ"ח מצוות עשה, "נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. נד וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם…" (במדבר לג') וכן מצינו בתוספתא כי "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות".
יהודים רבים מכל רחבי העולם רוכשים בית במדינת היהודים, בין בגלל המצוה, בין כהשקעה ובין כפוליסת בטוח בפני פרעות המתרגשות חדשות לבקרים על ראשי היהודים במדינות הים. לעתים הַסִבָּה לרכישת הבית היא אחרת לגמרי, ובזה עוסק ספורנו.
לקוח במשרד, הבעלים של בית חד קומתי מבטון חשוף בן ארבעה חדרים, משנות הארבעים, בלתי משופץ, הניצב על צוק סחוף רוחות המשקיף לים, מעוניין למכרו. כל מאמציו אינם נושאים פרי והוא פונה אלי על מנת שאנסה לְשַוְּקוֹ לכל המרבה במחיר שהרי זה משובח. הוא מבקש למִצְער שש מאות ועשרים אלף דולר עבורו, וככל שהתמורה שתתקבל תעלה על סכום זה שכר טרחתי יגדל משמעותית.
והימים ימי טרום האינטרנט. אני מפרסם מודעות בשלושה עתונים, ובכלל כך בג'רוזלם פוסט, ומקוה לטוב.
"מישהי באנגלית בטלפון בשבילך", כך מזכירתי.
"הלו, עם מי יש לי הכבוד?", אני מרים את השפוף ועונה באנגלית כמתחייב.
"כבודו פרסם מודעה בעתון למכירה בית המשקיף לים התיכון, זה עוד אקטואלי? אם כן אז קניתי", כך גברת באנגלית אוספורדית נעימה ומהוקצעת, "אינני יודעת מה המחיר, ההוצאות והמסים ומה התנאים, תוכל לפרט בקצרה בבקשה? אם הבית עדיין בשוק כמובן".
"כן. הבית עודנו בשוק. המחיר 620,000…"
"620,000 לירות שטרלינג? אין בעיה. וההוצאות?", שואל הקול המסתורי, ללא כל הפתעה או תמהון על המחיר שעלה בשניה אחת בשלושים אחוזים ויותר, הפרש ערך הלירה האנגלית לעומת הדולר האמריקאי.
אם כבר אז כבר. "יש תשלום עבור היטל השבחה בערך 30,000 ודמי תווך ושכר טרחה עוד 3% מעלות הרכישה בתוספת מע"מ. כמו כן יש אגרות זניחות של כמה מאות. אגרת רִשּוּם בטאבו, אגרת בקשת אִשּוּר מהעיריה וזהו", אני מסביר.
"אפשר לאמר שהעסקה הכוללת היא 670,000 לי"ש בערך?" שואלת המתעניינת הבריטית האלמונית, תוך הסכמה בלתי מְווּכָּחָת למחיר זה.
"כן. לא יהיה מעבר לכך, אולי אפילו קצת פחות", אני מאשר, מְקַוֶּה שאין זו מתיחה, "אפשר לדעת עם מי אני מדבר?"
"ליידי אליזבת דורות'י סאקס גולדהאמר, מווסטמינסטר, לונדון", מלחששת הגברת, "איך אפשר להתקדם?"
"יש לך עו"ד המייצג אותך בישראל?" אני שואל.
"לא, ואין לי צֹרך בכך. יש לי אמון מלא בך ואבקש שתיצג את האינטרסים שלי גם כן. זו לא בעיה, נכון?" היא מתנצלת, "כמובן בשכר מלא".
"מסכים. זה אפשרי. ראית את הבית? את יודעת מה את קונה?" אני שואל בחשש שמא מצבו של הבית ומראהו יכולים להרוג את התרנגולת עוד לפני הטלת ביצי הזהב.
"מה המרחק של הבית מהים? זה מה שחשוב" היא מסבירה, "אם זה רחוק זה לא טוב".
"אם תזרקי אבן מהמרפסת היא עלולה לפגוע בנפטון", אני עונה לה, מקוה שהמטפורה מתאימה למצב.
"מצויין. אם תוכל לתת לי את פרטי חשבון הבנק שלך אבצע העברה בנקאית ולאחר מכן נסכם את התנאים. אין לי בעיה לשלם הכל עם חתימת החוזה ואתה תדאג לכל התשלומים. חייבים לסגור את העִסקה בתוך עשרה ימים מהיום, כשיהיה צֹרך אגיע לחתום על החוזה", היא מסיימת, ניכר בה שהיא שמחה בעסקה. וגם אני מטבע הדברים. מאֹד.
אני קורא בפני ליידי אליזבת דורות'י סאקס גולדהאמר את פרטי החשבון והבנק, מקבל ממנה את כתובתה ומספר הטלפון שלה, ונפרדים ב"להתראות".
לאחר יומיים מתקשרת אלי הפקידה המטפלת בעניני בַבַּנְק ומודיעה לי כי בוצעה לחשבוני העברה של 300,000 לירות שטרלינג. אני המום. מיד אני מקשר את ההפקדה עם הנדיבה הידועה, אבל סכום כה גדול? מבלי שנחתם כל מסמך שהוא? גברת מוזרה.
אני מתקשר אליה טלפונית, מאשר את קבלת הכסף ושואל אם לשלוח אליה את נֹסח החוזה המתורגם לשפתו של שֵיקְספיר ויתר המסמכים לחתימה.
"אל תטרח", היא אומרת, "אתה מיצג אותי גם כן. אני סומכת עליך. בשבוע הבא אגיע לישראל ונחתום על המסמכים. אודיע לך קודם על מועד הגעתי".
'אם אני מיצג גם את הליידי', אני אומר לעצמי, 'אז אבֹא לקחתה משדה התעופה. לפחות זאת אני יכל לעשות'.
במועד נחיתתה בארץ אני מגיע לשדה התעופה במכוניתי הרחוצה היטב מלגו ומלבר, וממתין לה באולם קבלת הפנים, שלט גדול עם שמה בידי. בסמוך אלי אני מבחין בגבר חנוט בחליפה וחבוש בכובע שלא כמנהג המקום והזמן, על אף השרב הלוהט של חדש אוגוסט. גם הוא אוחז שלט עם שמה של הליידי. שיחה קצרה אתו מבהירה לי שהיא אישיות חשובה ביותר והוא נשלח מטעם שגרירות בריטניה בישראל לקחתה משדה התעופה ולעמוד לשרותה בכל תקופת שהִיָתה בארץ.
בסופו של חִכָּיוֹן מגיעה גברת בין גיל שיבה לגבורה, מרשימה ביותר, כתפיה משוכות אחור, עיניה כחולות וחכמות, גֵּאָה בשערה הכסוף, חליפתה מחוייטת היטב, וכל הופעתה מביעה חשיבות ויוקרה.
היא מהדסת לקראתנו, שלוש מזודות בעגלה לפניה. אני ממהר להציג עצמי קודם שנציג השגרירות עושה כן. מושיטה לי את ידה ואני גוחן ומנשק אותה נוסח פולניה. היא מחַיֵּכֶת. מחליפים מספר מילות ברכה. החנוט מבהיר לנו שנשלח לקחתה למלון. היא מסתכלת אלי, "המעט שיכולתי לעשות זה להגיע ולקחתך לאן שתרצי" אני מסביר.
"אני עייפה מהטיסה", כך היא, "כבר אינני צעירה כפי שהייתי, ויש לי פגישה עם השגריר. אחר כך ארצה לִסּועַ למלון הילטון בתל אביב, שם אני מתאכסנת בסוויטה המלכותית. תודה רבה על נכונותך אבל ברשותך אצטרף לנהג השגרירות. סלח לי. אנחנו נתראה מחר".
"בסדר גמור. נדבר בטלפון", אני עונה לה, מעדיף שלא להיעלב.
קובעים פגישה במשרדי. "אגיע עם נהג השגרירות והוא ימתין במכונית. אחרי שנחתום על החוזה ארצה לראות את הבית", היא אומרת לי בטלפון.
"לא יותר נכון לראות את הבית תחילה ורק אחר כך לחתום על החוזה?" אני שואל בחשש שמא תחשוב שאני מבקש להחתימה תוך הסתרת מצבו של הבית.
"אמרתי לך שקניתי. הכל בסדר. נפגש לחתימה, לאחר מכן נסע לבית ואדאג להעביר את כל יתרת הסכום המוסכם לחשבונך. מתאים לך?"
"הכל בסדר. העיקר שהלקוחה תהיה מרוצה", אני עונה לה, מקוה שאינני נשמע מתחנף יתר על המידה.
בשיחה טלפונית היא מבקשת שהחוזה יחתם במלון, אם אפשר. ברור שאפשר. אני מגיע לארוחת בֹּקֶר. בין בליסה ללגימה אנחנו משוחחים על הא ועל דא, ולבסוף השאלה המציקה לי ביותר. "מדוע את רוכשת את הבית? לא ראית אותו, אינך יודעת מה מצבו, ברור לי שלא תגורי בו, קנית חתול בשק ממש", אני מוציא תמונות של הבית, כולל הנוף לים, פורש אותן על הַשֻּלְחן ומראה לה, "זה הבית. מְסַפֵּק אותך?"
"מצויין. בדיוק מה שאני צריכה", כך הליידי.
"אבל מדוע?" אני מסתקרן, שמח שהמכירה קורמת עור וגידים.
"תשמע. בעלי המנוח סר רג'ינלד ג'ונתן סאקס גולדהאמר היה אדמירל בצי הוד מלכותה שנים רבות. נדמה לי אחד היהודים הבודדים, אם לא היחידי, בין האדמירלים. בצוואתו הורה לפזר את אפרו לים מהבית שארכוש בישראל. אז התכנית שלי היא לרכוש את הבית ולפזר את בעלי המנוח לים התיכון בדיוק כפי שהורה", היא מוחה דמעה, אבל שומרת על אִפּוּק, "זוהי צוואתו", היא נשמעת כאילו מתנצלת.
"ואחרי כן? הרי אינך מתכוונת לעלות לישראל ולגור בבית. זאת אינה הוראה שלו בצוואה אני מניח".
"לא. לא. ילדי ומשפחתי בלונדון. אולי אגיע לארץ אחת לשנה לשבוע חופשה. לא יותר מזה".
"ומה יהיה על הבית בשאר הזמן?" אני שואל.
"טרם החלטתי. אפשר לחתום?".
אני שולף את המסמכים, מניחם על הַשֻּלחן הפנוי והנקי לאחר הארוחה, והיא חותמת, בשלושה עתקים, כולל על החוזה ויפוי כח בשתי השפות. אני מקפיד לכתוב כי הנֹסח האנגלי הוא הקובע, למניעת חשש אצל הליידי שמא התרגום אינו מדוייק. הלקוח המוכר כבר חתום. היא מקבלת ממני תיק מסודר, לוחצת את ידי ברשמיות ואומרת בעברית "מזל וברכה". ככל הנראה מי מבני משפחתה יהלומן.
יוצאים לחזית המלון שם מחכה לנו נהג השגרירות הניצב ליד הדלת האחורית של רולס רויס פאנטום שחורה ומבהיקה, כאילו יצאה עכשו מהנילון. הוא מברך אותנו בבקר טוב ואנו עונים לו ונכנסים לחלקה האחורי של הכרכרה המלכותית. יושבים זה מול זו. אני עם גבי לנהג והליידי לכוון הנסיעה. המנוע אינו מורגש כלל. 'הרולס רויס מפרפר כמו חתול', אני אומר לעצמי. מדהים.
מגיעים. הגברת מבקשת את הנהג להסתובב קצת בשכונה ולאחר מספר דקות הבית לפנינו. אני פותח את מנעול השער החיצוני ואז את דלת הבית. היא נכנסת, מְסַיֵּרֶת בפנים, ויוצאת החוצה. "אצטרך לבצע שפוץ בבית. אבל הכל בסדר".
שנינו עומדים בחזית הבית, מביטים מערבה. הנהג במכונית ממתין. "פרפקט", היא אומרת לעצמה, "נוכל לבֹא מחר שוב כדי לבצע את הוראות בעלי המנוח? ארצה שתצלם אותי מבצעת את פזור אפרו".
"באיזו שעה תרצי? בצהריים מאד חם, ובערב השקיעה מדהימה. צלום על רקע השמש השוקעת יצא יפה מאד".
"מצויין. מחר זה יום השנה לפטירתו של בעלי המנוח. בערב נגיע לכאן שוב. אאסוף אותך מהמשרד בשעה שש", היא מהנהנת בראשה ואנו חוזרים למכונית הממתינה. הנהג מוריד אותי במשרד וממשיך עם המטרוניתא למלון.
למחרת נרשמת הערת האזהרה. בערב אני מצלם בוידאו את ליידי אליזבת דורות'י סאקס גולדהאמר מפזרת לכוון הים התיכון את אפרו של האדמירל המנוח סר רג'ינלד ג'ונתן סאקס גולדהאמר מתוך כד, ממלמלת פסוקים שאינם נשמעים שכן הרוח בקן הצפורים על גג הצוק נושאת את מילותיה יחד עם האפר. בַּצִלּוּם אני כולל לבקשתה לצרכיה שלה את העמוד הראשון של חוזה הרכישה, נסח טאבו עם הערת האזהרה ואת כותרת עתון הג'רוזלם פוסט עם התאריך. תם ונשלם וברוך דיין אמת.
"הבית מבטון חשוף", אני אומר לה בתוך הרולס רויס הממוזגת בדרכנו חזרה, "בגלל הלחות של הים רק בטון חשוף או שַיִש. אחרת הכל נאכל. איך את מתכוונת לשפץ את הבית? ומה את מתכוונת לעשות אתו במשך השנה כשאינך כאן, אם מותר לי לשאול?"
"התקשרתי אתמול עם אדריכל שהומלץ ע"י השגריר המתגורר לא רחוק מכאן. יש לו אנשים העובדים בשפוצים עבור השגרירות. הם יטפלו בכל, כולל רהוט. מבחוץ לא הייתי עושה כלום. יפה בעיני בית ספרטני. ואינני מעוניינת להשכיר את הבית, אבל צריך לשמור עליו, לא?" היא שואלת.
"יש לי חבר שבתו התחתנה לא מזמן. שניהם מתחילים למודיהם באוניברסיטה והכסף אינו משופע בכיסם. אם את מסכימה, הם יתגוררו בבית וישמרו עליו, ישלמו את ההוצאות השוטפות כמו ארנונה, מים וחשמל, ואולי גם דמי שכירות סמליים, וכאשר תגיעי הם ילוו ויסיעו אותך לכל מקום. היא מבשלת נהדר, ותשמח לבשל לך כשתשהי בבית. מאד נחמדים ומדברים כמובן אנגלית".
"יוצא מהכלל. אין צֹרך בתשלום דמי שכירות. רק תשלומים שוטפים", עונה הגברת הנדיבה, וכך מתחילים החיים הטובים של זוג סטודנטים צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים, וזאת אחרי מפגש קצר שאני יוזם בו מאשרת הבעלים הטריה של הבית את סוכני הבית החדשים שלה.
הליידי מגיעה לארץ מידי שנה, במועד פטירתו של בעלה האדמירל המנוח, עורכת אזכרה קצרה אל מול הים בנוכחות מספר מכרים ומטיילת לרחבה ולארכה של המדינה עם הזוג הצעיר במכונית מפוארת שהיא שוכרת לשם כך, מרוצה מאד מהַסִּדוּּר.
לאחר שהסטודנטים מְסַיְּמִים את חֹק למודיהם ומחליטים לעבור לדירה אותה הם רוכשים בעזרת הוריהם, מתנה נדיבה מהליידי ומשכנתה כבדה וארוכת שנים, אני מסייע לליידי למכֹר את הבית. והמחיר? לאחר כמעט ארבע שנים מעת רכישתו הוא נמכר בלמעלה מכפול מהמחיר הכולל ששולם עבורו. ככל הנראה התמורה שקבל מרשי המוכר בכל זאת לא היתה גבוהה כפי שחשבנו.