ממזרים

"לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה" (דברים כג' 3)

פרשת "אחרי מות" בספר ויקרא דנה בממזרים. הממזר הוא ילד הנולד לאשה נשואה מיהודי שאינו בעלה, או שנולד מגלוי עריות חמור, אִסּוּרֵי כריתות. יחסי מין בין קרובים האסורים זל"ז, דהיינו – הורים, אחים, ילדים, נכדים, דודים ובני זוגם של כל אלו הנשואים להם. הממזרות עוברת בירושה והממזר אינו רשאי לבֹא בקהל ישראל בנִשואין, אבל משהתחתן, נִשואיו תקפים. הממזר זכאי להתחתן עם ממזרת או גיורת.

אין ממהרים להכריז על ילד כממזר בגלל התוצאות החמורות ארוכות הטוח, שהרי ההלכה היא שרוב בעילות אחר הבעל, ואין בודקים גם אם יש חשש אלא אם הוא ממשי.

הממזרות בעיה קשה. הואיל ונִשּוּאִים וְגֵרוּשִים של יהודים במדינה מתנהלים על פי ההלכה בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג -1953, מקיימת הרבנות הראשית רִשּוּם מדוייק של יהודים המוגדרים כממזרים, כמו גם של מעוכבי חתון אחרים.

היהדות אינה לבדה. המרקם החברתי של הודו בנוי מקאסטות, וביניהן כת טמאים. הבוראקומין (אֶטָה) ביפן, המהווים למעלה ממחצית חברי היאקוזה, גם הם כאלו, הגם שיש חוקים המונעים אפליתם. אבל להתחתן אתם? משפחה מיוחסת לא תעז לעשות כן והיא תנהל בדיקה וחקירה מעמיקה לגבי שֹרשי המועמד. מִימוֹטוֹ צ'וֹזָה.

ספורנו עוסק בפרשה ישנה בנושא זה, וכמובן ששמותיהם של כל המעורבים חסויים.

גדעון, קִבּוּצְנִיק גבה קומה וספורטאי מחונן, קצין מוערך ומבטיח ביחידה מובחרת ביותר, נושא את חמדה, צעירה עירונית, בטקס צנוע בצבא ועוד באותו הלילה הוא מוקפץ לפעילות. שלושה ימים לאחר מכן, טרם מספיקים בני הזוג לחנוך את מיטתם, פורצת מלחמת יוֹם הַכִּפּוּרִים והוא מְבַצֵּעַ עם פִּקודיו מבצע נועז בשטח האויב, עליו הוא מקבל צל"ש, ונפצע אנושות.

גדעון סובל מפגיעה חמורה בגזע המֹחַ ומוגדר כצמח. הוא מונשם אבל לעולם לא יחזור לתפקד. מחזיק מעמד במצבו חדשים ארוכים רק בזכות גופו המאומן והספורטיבי.

חמדה מבקרת אותו, אולם אין כל תגובה ממנו. היא בקשר חם עם הוריו האוהבים אותה כבת שאין להם. לאחר שנתיים ימים בִּקוריה מתמעטים והולכים, בהבנה מלאה של הוריו, המבקשים ממנה להתקדם בחייה ולא לחכות לנס שאין סכוי שיגיע.

נמרוד, חברי מזה שנים, אשר אל יחידתו הלוחמת אני חובר מתוקף תפקידי, מתראה עם חמדה מזה זמן, ואף מתלוה אליה לבית החולים בבקוריה שם הם מתראים גם עם הוריו של גדעון המעודדים את הקשר שמוציא את חמדה מהדכאון. הצעירים מודעים היטב לכך שאינם יכולים להנשא, הגם שהם מאד מעוניינים בכך, באשר גדעון חי, על אף הגדרתו הרפואית כחי-מת.

היחסים הזוגיים מתחממים ולמרות זהירותם הרבה חמדה נכנסת להריון. העובדה משמחת גם את הוריו של גדעון, אולם עננת הממזרות מרחפת מעל ראשיהם של המעורבים בענין. המצב מסתבך עוד יותר כשמסתבר שנחמה נושאת ברחמה תאומים.

כל ההתייעצויות עם רבנים, ביניהם שרלטנים לא מעטים הגובים כספים בגין שרותיהם הריקים אינן מעלות כל פתרון ותשובה, וההריון מתקדם ואיש אינו מעלה בדעתו הפלה.

נמרוד נפגש אתי ומתנה צרותיו בפני. אינו יודע מה לעשות. את הרעיון של ירידה מהארץ הוא דוחה בשתי ידיים כמובן. ברור לו שהם צפויים להתקל בקשיים חמורים ביותר במהלך חייהם של הילדים שטרם נולדו. ברגע של רפיון השכל אני מציע לו לערוך בדיקה מעמיקה בנושא ההלכתי של הממזרות. אולי יש פתרון. טעות. במצבו הוא נתלה בכל קש כדי לקבל שביב של תקוה, ועכשו האחריות המוסרית הכבדה רובצת לפתחי, במיוחד בגלל שאינני עושה דברים למחצאין.

לאחר שאני בודק היטב, חוקר ודורש במשך חֹדש ימים ולילות את כל המקורות האפשריים, מתיעץ עם רֶבּ דּוֹד, קרוב משפחה, רב מקובל וסמכותי, מפקד כוילל ידוע בעיה"ק ואב בי-דין, ולומד ממנו היאך דברים נעשים ויכולים להיעשות, המסקנה אליה אני מגיע שהפתרון היחיד הוא להפקיע את הנשואין של חמדה וגדעון מעיקרם. במצב זה הילדים שיולדו יהיו מאשה שאינה נשואה, ואז אין בהם כל רבב שכן "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה". כלומר כל קדושין הם על דעת הרבנים, ולהם יש סמכות להפקיעם מלכתחילה, במקרים מסויים וקיצונים, למשל בממזרות באונס או בשוגג, או אז ניתן לטהר את הממזר על ידי הפקעת הקִדּושין.

על מנת לנסות ולהגיע לשלוה ולנחלה עלינו לאסוף ראיות לכך שהקדושין לאו קדושין הם. אני מראיין את שני העדים. שניהם מחללי שבת, אוכלי טרפות ואינם הולכים לבית הכנסת אפילו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, רחמנא ליצלן. בעודנו משיחים על פי תֻמֵנוּ מסתבר לי לתדהמתי הרבה גם שהטבעת בה מקדש גדעון את חמדה שייכת לאחד מהם. עובר לחתונה גדעון אינו מספיק לאסוף את הטבעת אותה הוא רוכש למטרה זו מהצורף. הקדושין נעשים מכח אקט של קניה באמצעות טבעת. אין קניה אלא בטבעת של המקדש. אני מכין להם תצהירים מפורטים בענין וגם מצרף תמונה של הטבעת, קבלה מהחנות בה נרכשה הטבעת, ותצהיר של הצורף שמכר אותה לעד.

כל זה כמובן אינו מספיק. מה עוד? אני מוסיף תצהירים של הוריו של גדעון בו הם מביעים הסכמתם בכל לבם לתהליך של בטול הקדושין מלכתחילה באשר הם מבקשים את טובתה של חמדה כמובן. אינני יודע אם זה עוזר, אבל צריך כל סיוע אפשרי.

ומה עוד? הנשואין אינם ממומשים. אין קונסומציה. מהחתונה גדעון מוקפץ לפעילות מבצעית ממנה הוא מוחזר כצמח, ובני הזוג אינם מספיקים אף לישון יחד. פעילותם המינית של בני הזוג עובר לקידושין, ככל שהיתה כזו, והרי היא איננה נחקרת שכן היא אסורה, אינה נחשבת, באשר ביאה ללא כונת קידושין אינה מקדשת. וככל שלא נאמר "הרי את מקודשת" או שהכוונה ברורה, וגם נחוצים שני עדים כשרים למעשה, אין קדושין.

מבדיקה שאני עורך ברור לגמרי שבמספר ענפי נצרות העדר קונסומציה מביא לבטול הנשואין, דהיינו אי ממושם מראה שההליך אינו מושלם. ביהדות? אינני בטוח, אבל כל המרבה בראיות הרי זה משובח.

אני מכין עוד מספר תצהירים של מפקדו של גדעון וחלק מפקודיו, הנוכחים בחתונה, כי אמנם לא באו בני הזוג זה על זו לאחר הטקס באשר לא היה סִפֵּק בידיהם לעשות כן לאור הפעילות הצבאית הדחופה אליה מהר גדעון, שהרי כתוב "האיש בא על האשה וכך הוא מקדשה (קידושין ט').

מצוייד בכל המסמכים, הצלומים וההסכמות, אני שם פעמי אל רֶבּ דּוֹד. מעבר לידענותו המופלגת בענייני הדת, רבה לו ידו בפוליטיקה המקומית והארצית, הוא משמש אב בי-דין, ונראה לי שהכונתו אותנו אל הגורם הדתי המוסמך לטפל בהפקעת הנשואין יש לה חשיבות ראשונה במעלה.

אני מתיצב אצלו בכוילל בשעת אחה"צ בין התפילות, מועד בו הוא מקבל את צאן מרעיתו, "ווי זענען איר? איך דאַרפֿן דיין הילף, רֶבּ דּוֹד. מה שלומך? אני צריך את עזרתך, רֶבּ דּוֹד".

"גרויס אַדוואָקאַט באַדערד צו מיר. די כּבֿוד איז מיין. עוה"ד הגדול הטריח עצמו אלי. הכבוד כֻּלּוֹ שלי". "האַלב פון די קרוין. עד חצי המלכות".

"מעכילע. סליחה. אָבער איך דאַרפֿן העלפן מיט רייניקונג א מאמזער. אבל אני צריך עזרא בענין של טִהוּר ממזר", אני אומר לו בחשש.

"אַ זייער ערנסט פּראָבלעם. זייער ערנסט. זאג מיר די גאנצע מעשה. בעיה חמורה מאד. חמורה מאד. ספר לי את כל הספור" אומר לי רֶבּ דּוֹד, כֻּלּוֹ אפרכסת.

וכך אני מוצא עצמי מספר את כל הספור, מההתחלה עד הסוף, מכניס בו את נשמתי המעורבת בו ממילא, מהלל את גבורתו של גדעון, משוה אותו לגדעון התנ"כי, מסיים בהדגשה את המצב דהיום, חדש חמישי להריון, מפרט אחת לאחת את הראיות שבידי, ומניח אותן על השלחן ביננו, "זייער וויכטיק צו מיר צו זאָגן מיר וואָס צו טאָן. חשוב לי מאוד שתגיד לי מה לעשות", אני מסיים בתחינה.

"רשימות הממזרים אצל הרבנות הראשית. רק שם אפשר לפתור את הבעיה. אצל הרב הראשי לישראל. שום רב אחר לא יכל להתעסק בזה. צריך אותוריטה", עובר רֶבּ דּוֹד לעברית צחה. תמיד כך כשיש דבר חשוב לדון בו.

"מיר האָבן צוויי. יש לנו שניים", אני אומר לו, "סעפאַרדיק און אשכנזי. ספרדי ואשכנזי. די מענטשן דאָ אשכנזי. האנשים כאן אשכנזים".

 דאָ זאָל פּאָליטיקס. כאן צריך פוליטיקה", הוא עונה לי, "קום צוריק מאָרגן. אין נייַן. אין דער מאָרגן ישועה. תבֹא מחר, בשעה תשע. לַבֹּקֶר ישועה". קם, מושיט לי את ידו, אוסף אותי אליו ומחבק אותי, "ניטאָ אַ גוט מענטש. און העלפן מענטשן. אתה אדם טוב. עוזר לאנשים".

אינני מדווח על הפגישה לחמדה או לנמרוד מחשש טִפוח תקוות שוא, שגם לי אין, הגם שאם מישהו יכל לעשות משהו זה רֶבּ דּוֹד. ממתין לפגישה למחרת. בלילה נודדת שנתי. בתיקים כאלו, שכר מצוה מצוה, אלו הקשים ביותר שכן הם נוטלים את שלות הנפש, והאחריות המוסרית גדולה פי כמה וכמה.

למחרת אני מתיצב אצל רֶבּ דּוֹד המקבל אותי בחדרו אפוף ספרים. "עס איז אַ מעגלעכקייט. יש אפשרות", הוא אומר, "אבל קודם כל יש לפנות לראשון לציון, ולבקש ממנו ליתן פסק הלכה. אבל זה רק שלב ראשון. קבעתי לך ולנמרוד פגישה אצלו למחר בערב. אל תאחרו. תן לו צלומים מכל המסמכים שאספת. לא את המקור. ותראה איך תתקדם. אחרי שיאמר את דברו אסביר לך איך להמשיך". הוא מושיט לי פתק עליו כתובה הכתובת של הראשון לציון והשעה.

פסק הלכה מהרב הספרדי? לא יותר הגיוני מהרב האשכנזי?" אני תוהה בקול.

"דו זאלסט נישט זאָרג. עס אויך ימפּאָרץ. אל תדאג. זה גם יבֹא", מדבר אלי רֶבּ דּוֹד בחידות.

"איך האט ניט פֿאַרשטיין. וואָס טאָן איר מיינען? לא הבנתי. מה אתה מתכוון?" אני שואל אותו בבלבול.

"געדולד. סבלנות", עונה לי רֶבּ דּוֹד, "אָן געדולד מיר וואָלט ניט האָבן לינק מצרים. בלי סבלנות לא היינו יוצאים ממצרים", ומשלח אותי לדרכי, לא לפני שהוא מבקש ממני לקחת אתי לירושלים כמה שטרות של מאה ש"ח על כל צרה שלא תבא. "תדע מחר מדוע".

אני מתקשר לנמרוד. מספר לו על כל הממצאים שבידי ועל המפגש שהיה לי ותוצאותיו. "קבועה לנו פגישה למחר אצל הראשון לציון. תאר לך, והוא מחסידי גור בכלל. איזה קשר יש לו ולרב הספרדי הראשי? ומדוע לא ישר פגישה אצל הרב האשכנזי הראשי?"

"אינני מתעמק בכך. אם הוא כל כך מקושר, אני מוכן לנסות. האמת? אני מוכן לנסות הכל. מחר אאסוף אותך. נעלה את ירושלים עיה"ק על ראש שמחתנו ונקוה לטוב. אספר לנחמה. אתה חושב שזה רעיון טוב?" הוא שואל בדאגה.

"אינני רואה מדוע לא. ספר לה, אבל אל תבטיח כלום כמובן", אני אומר לו בהחלטיות. "בהצלחה רבה".

למחרת אנחנו מתיצבים ליד בית המידות של הראשון לציון. ההגעה לחדר העבודה של כבוד הרב עוברת במסדרון ארוך. ניצבים מספר אברכים, שומרי הכבוד, אשר ככל הנראה פרנסתם גם עלינו. עכשו אני מבין את עצתו של רֶבּ דּוֹד. אני נפרד ממספר מאיות המשמשות ככל הנראה כְסִסְמָה מוסכמת, ואנו מובלים לחדרו של הרב. החדר גדול, ספון ספרים לרֹב. במדפים על הקירות, על השֻלחן הארוך ולצדו, מאות רבות של ספרים. גם בדרכנו לחדר הכל ספרים. גם תמונות. הכל קצת חשוך. האוירה קודרת.

כבוד הרב הראשי הספרדי יושב בכסא מוגבה ומפואר עטור זהב, כס אליהו הנביא הזכור לטוב. מצנפת לראשו ואבנט רקום עלי כסף לגופו. לידו עומד אברך יועץ. מסתבר שהוא המתורגמן שכן קשה להבין את דברי הַקֹּדֶש הצפופים. אני מתבקש לשטוח את הבעיה. מניח על השֻלחן את התיק עם המסמכים שאני מכין מבעוד מועד עבור כבודו, ומסביר את הדחיפות ואת המבוקש.

"יתנצְדקה, ירימתְפילה יעשהתְשובה. נעשה לילותכְּיָמים ימימכְּלֵילות נשב עלהמְדוֹכָה נשקולוְנָדון וכעתחַיָה בעודשָבוע נשיבכַּהלכה", ממלמל הרב. האברך מתרגם, מפריד בין המילים עבורנו, "יתן צְדקה, ירים תְפילה יעשה תְשובה. נעשה לילות כְּיָמים ימים כְּלֵילות נשב על המְדוֹכָה נשקול וְנָדון וכעת חַיָה בעוד שָבוע נשיב כַּהלכה", ואנו בדרכנו החוצה.

בדרכנו במסדרון, ידיים מושטות שוב. אני מתעלם. חסלתי מספר מאיות. לא עוד. צריך להשאיר משהו לחומוס רחמו במחנה יהודה.

"נו?", אני שואל את נמרוד, בין נִגּוּב לנִגוב.

נמרוד בוצע פיתה, מנגב חומוס ולוגם מיץ תפוזים, "לא הבנתי כלום ממה שאמר. אבל אומרים שהוא הגדול מכֻלם בתורה. ואם יש סמכות זה הוא. אז נמתין ונראה. הרגשתי שם חַיְזָר. לפחות באנו עם כִּפּוֹת. אני מקוה שזה באמת לא יקח יותר משבוע".

מדווח לְרֶבּ דּוֹד על הקורות אותנו. "וואָס צו טאָן איצט? מה לעשות עכשו?" אני מבקש לדעת.

"געדולד. איך דערציילט איר שוין. נאָך איר באַקומען צו טרעפן אין ירושלים. אין אַ וואָך. סבלנות. אמרתי לך כבר. נפגש אחרי שתגיעו מירושלים. בעוד שבוע", עונה הוא. נדמה לי שהוא מגחך. אולי אני טועה.

שבוע ארוך עובר על כוחותינו. רֶבּ דּוֹד מתקשר, מסביר שאנו מוזמנים אל כבוד הרב לשמוע את החלטתו ונוקב ביום ובשעה. שבוע חסר יום. ומוסיף, "וְזַכֵּנִי לְגַדֵל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אוֹהַבֵי הַשֵם, יִראֵי אֶלֹהִים, אַנְשֵי אֶמֶת, זֶרַע קוֹדֶשׁ, בַשֵם דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים, וּבְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבוֹרֵא".

גדעון מציע לעלות לירושלים עיה"ק תובב"א מוקדם כדי שנספיק לבקר בכֹּתֶל. מבקש להתפלל שם. לא, הוא אינו דתי, אבל כדאי לנסות. הרי הראשון לציון אמר תפילה וצדקה. צדקה עשינו עם שומרי כבודו. ככל הנראה יהיה עלינו לעשותה שוב. אז עכשו תפילה. תשובה? זה רחוק מאתנו אבל שניים משלושה זה יפה.

אחרי התפילה שמים פעמינו אל הַטִּהור האפשרי של העוּבָּרים. נכנסים לביתו של הרב הראשי הספרדי לישראל. אני נפרד מארבע מאות ₪. אחד האברכים נותר ללא צדקה. שיחפש פרנסה אחרת. עומדים בפני כס אליהו הנביא. "עשינו לילותכְּיָמים ימימכְּלֵילות, ישבנו על המדוכה עברנו על ראשונימוְאחרונים, השקענו מחשבה ואינמושיע. אֵינפְּסק, אינמַזיק זוֹהַפעם". עוזרו מתרגם, מסביר כי קצרה ידו של כבוד הראשון לציון מלהושיע והוא אינו מוציא פסק הלכה כתוב כדי לא לגרום נזק טרם הִוַּלְּדָם של הילדים, וגם אינו שומר את פרטיהם. מחזיר לנו את התיק עם המסמכים ורומז לצאת. אנחנו עומדים המומים. אברך צץ מאחורינו ומעיז אותנו החוצה.

מגיחים לרחוב הירושלמי אפופי מחשבות. רֶבּ דּוֹד אומר שנזדקק גם לרב הראשי האשכנזי, לא? אולי לזה הוא מתכוון? פּאָליטיק איז געזאגט. פוליטיקה הוא אמר.

"רֶבּ דּוֹד? הרב הראשי הספרדי געזאגט ער קען נישט העלפן, וואָס צו טאָן?. אמר שהוא אינו יכל לעזור, מה עושים?" אני שואל אותו בטלפון לאחר מתן הסבר ציורי לגישת הראשון לציון.

"וואָס האט איר טראַכטן וואָלט פּאַסירן ?ומה חשבת שיקרה? אלץ איז באקאנט און געשריבן. הכל ידוע וכתוב. איצט די אנדערע האַלב פון די פּראָגראַם. עכשו החצי השני של התכנית. בֹּאוּ אלי מחר בשש בַּבֹּקֶר לפני התפילה, ונשוחח", אומר רֶבּ דּוֹד במין שביעות רצון בלתי מובנת. "איצט מיר גיין אונדזער אייגן רבי. עכשו נלך לרב משלנו".

"תשמעו. הכל פוליטיקה וכבוד", אומר לנו רֶבּ דּוֹד, "יש יריבות רבה מאד בין שני הרבנים. לא מהיום. שניהם גאונים, יחידים בדורם. התחרות ביניהם היא גם על פסקי הלכה וחדושים. הרב האשכנזי יטפל בנושא שלכם בכל הרצינות והעֹמֶק, מתוך כונה לעזור, במיוחד כאשר הרב הספרדי הראשי אמר שהוא אינו מסוגל. עס איז אַ גרויס אַרויסרופן פֿאַר אים. זה מהוה אתגר גדול עבורו".

"תכננת מראש את כל זה רֶבּ דּוֹד?" אני שואל בתמיהה. אפילו בשבילו זו לא גישה רגילה. בעצם אולי כן. ידו בכל ויד כל בו. ארגון פגישה מהיום להיום עם הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון, שעתותיו אינן בידו, ורֶבּ דּוֹד בכלל אשכנזי. הפוליטיקאים יכולים לקבל אצלו שעורים.

"אַוואַדע. וואָס טאָן איר טראַכטן? בודאי. ומה חשבת?" משיב לי רֶבּ דּוֹד, מדושן מעֹנג, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת, תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה, בְּרֹב יוֹעֵץ". מחר יש לשניכם פגישה אצל כבוד הרב הראשי לישראל. יש לו כבוד גדול לצה"ל. הרי הוא היה אלוף. אני מציע כי שניכם תבואו אליו במדים, תמסרו לו את המסמכים. הוא כבר מכיר את המקרה שמאתגר אותו מאֹד. עשית עבודה מצויינת עם התחקיר שלך והראיות שהבאת. אני מקוה שיהיה טוב. ישועת השם כהרף עין. עֵינֵי יְהוָה אֶל-צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל-שַׁוְעָתָם".

אנחנו מודים לרֶבּ דּוֹד, ויוצאים. ההזדמנות האחרונה היא עכשו. אצל כבוד הרב הראשי לישראל. אינני ישן כל הלילה, ואני מניח שגם נמרוד לא. האם חמדה מודעת לכל מה שקורה? היא בודאי מודאגת. סומך על תִמְרוניו של רֶבּ דּוֹד שיביאו אולי מזור לפרשה האומללה.

שנינו, קצינים מצוחצחי מדים, בפתח דירתו של כבוד הרב. אין שומרי כבוד. העזר שכנגדו פותחת לנו את הדלת במאור פנים. "הכנסו, הכנסו" היא מבקשת. "כבוד הרב ממתין. תשתו משהו?"

"באמת תודה. אבל לא. אין צֹרך לטרוח".

הבית מואר. הקירות עטויי מדפים עמוסי ספרים לעיפה. גם תמונות. תמונתו של הרב במדים תוקע בשופר האחוז בימינו ובשמאלו ספר תורה, בעת שחרור העיר העתיקה. נראה שזו אחת התמונות היקרות ללבו. יש לה מקום בולט. נכנסים לחדר העבודה. אנחנו מוזמנים לשבת. אשתו מגישה פֵרוֹת חתוכים, קנקן מיץ ושתי כוסות.

אני פורש בפני כבוד הרב את כל השתלשלות הענינים, מדגיש את גבורתו של גדעון, מפרט את כל הראיות והטעמים הנחוצים, ולבסוף מספר על ההרפתקה הבלתי נעימה אצל בן זוגו לרשות הרבנות ועל התוצאה העגומה.

"כאן התחנה האחרונה לתקוה הגדולה של בני הזוג. מה שכבודו יפסוק הוא שיקום ויהיה. נקבל בהכנעה כל תוצאה", אני אומר לו בסוף דברי. נמרוד מהנהן. ניכר עליו שהוא בהתרגשות גדולה ואינו יכל לפצות פה.

"השופר מבשר ישועות נחמות", אומר כבוד הרב בהצביעו על התמונה, "הוא מבקיע שערי שמים. אני מאחל לכם את כל הטוב שבעולם. חַיִּים וְשָׁבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵוַח וְהַצָּלָה. אינני יכל להבטיח תשובה בתוך שבוע. הבעיה סבוכה וקשה. ככל הנראה יקח לא פחות מחֹדש ימים. עתותי אינן בידי, אבל הענין דחוף, חשוב ומענין. אודיעכם דבר במועדו. איני מבטיח דבר לגבי התוצאה". הוא אוסף אליו את התיק עם המסמכים ומודה לנו.

אשתו נכנסת כמתנצלת. לכבוד הרב יש עסוקים רבים נוספים. אנחנו קמים ועוזבים על מנת להמתין חֹדש שלם של מריטת עצבים.

אני מדוח לרֶבּ דּוֹד. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הוא עונה, "יִרְאֵי יְהוָה, בִּטְחוּ בַיהוָה, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא."

ארבעה ימים לפני תֹם החֹדש מתקשר עוזרו של כבוד הרב הראשי האשכנזי של מדינת ישראל. "כבוד הרב מבקש לראותך מחר. אפשר בצהריים או אחרי הצהריים, מה מתאים?"

"כל שעה יפה לבשורות", אני עונה לו, מקווה אמנם לטובות.

"כבוד הרב מבקש להפגש רק אתך. מחר בשעה אחת בביתו. אל תאחר בבקשה. כבוד הרב עסוק מאד והוא מתפנה במיוחד לנושא זה", הוא מבהיר.

אני מקדים לבית הרב. חושש לאחר. בינתיים ממתין במכונית חנוט בחליפה וענוב, מאזין לרדיו. בדיוק בשעה אחת דופק בדלת. מקבל את פני חרדי נשוא פנים ומבקש ממני להכנס לחדרו של הרב הראשי. כבודו יושב בכסאו, ומסביב לשלחן חמישה נשואי פנים נוספים. אני מזהה מביניהם שלושה רבנים ידועי שם. יתכן שכלם רבנים? מי יודע. ומה קורה כאן? תיכף נדע. אני מתישב לפי תנועת ידו של מקבל פני.

"בשורה טובה", פוצח כבוד הרב, "הקִּדּושין מופקעים מעיקרא, הילדים מן הפנויה."

אבן נגולה מעל לבי. חש כאילו אני זוכה במשפט המאה בבית המשפט העליון. רוצה להניף ידיים כמנצח, "אני מודה לכבודו על השתדלותו ועל התוצאה אליה הגיע", אני מצליח להשיב תוך שמירה על ארשת פנים רגילה.

לפני כבוד הרב מונחים שלושה ספרי קודש דקים, זהים, עם רצועה ומנעול. אותיות זהב מפארות את פניהם, אך מפאת האור מעל אין להבחין בכתוב. "פסק ההלכה מצוי בקונטרס שכאן". הוא פותח את העמוד האחרון בקונטרס העליון, חותם ומעביר אותו לרב שלימינו. כך גם בשני ובשלישי. כל שבעת הרבנים חותמים. כבוד הרב נועל כל ספר במפתח.

"עֹתק אחד ימצא בספרִיָתי. השני בספריָת הרבנות הראשית והשלישי אצל אדוני. ישמור אותו בבקשה בכספת לכל מקרה שלא יבֹא". הוא מוציא דף מודפס ממגרת השֻלחן, חותם בתחתיתו ומוסר לי גם אותו. "זוהי תמצית פסק ההלכה. מסור אותו לזוג הצעיר. אני מאחל להם בריאות, הצלחה ואריכות ימים. שיזכו לגדלם למצוות, לחֻפָּה ולמעשים טובים. וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. תם ונשלם, השבח לבורא עולם".

הרגשת התעלות. בתחנת הדלק ביציאה מעיה"ק אני מתקשר מהטלפון הצבורי ומשוחח עם נחמה ונמרוד, מבשר להם את התוצאה. שניהם משתוללים משמחה. אינני זוכר את הדרך הביתה. אני מרגיש קל בהרבה. סופסוף אפשר לחזור לעבודה ללא האחריות הכבדה הזו.

שבוע לאחר מכן נאסף גדעון זצ"ל אל אבותיו. ברוך דיין אמת. אנחנו נפגשים בשבעה עם הוריו. אני מספר להם על התוצאה ועל האירועים שהובילו אליה והם מרוצים. נחמה ונמרוד מבטיחים להם שהם רואים בהם סבא וסבתא נוספים. אין להם ילדים.

החתונה המצומצמת נערכת כשכרסה של נחמה בין שיניה. התאומים הנולדים, בן ובת.

הקונטרס מופקד אחר כבוד בכספת במשרדי עם צלום המכתב שאת מקורו אני מוסר לנחמה ונמרוד, מבקש מהם לצלמו ולשמור גם העתקים. למגנת לבי הרבה השריפה שמכלה את משרדי בלונדון מיניסטורס במאי 1993 אינה פוסחת על הכספת ועל הקונטרס יקר הערך. אבל יש עוד שני עֹתקים וגם המכתב, אז הכל בסדר.

התאומים מתחתנים כדמו"י כשהם מגיעים לפרקם, ללא כל בעיה או תהיה, וכפי שנאמר בפגישה אצל כבוד הרב הראשי האשכנזי למדינת ישראל – וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. תם ונשלם, השבח לבורא עולם.